חפש
Languages
מלכת הדראג גלינה פור דה ברה מבצעת את השיר "השואבות
צילום: אבי סימן טוב

האדונית, הרוכל והדראג קווין

כחלק מחגיגות היובל לזכייתו של ש"י עגנון בפרס נובל, בחן ערב של בית עגנון את הזווית המגדרית ביצירתו: מה היה יחסו להומואים ולסביות, והאם נשים היו המוטיב החזק בעיניו ביהדות?
תומר שלפניק
23 בדצמבר 2016
10:10

"לבושה מעיל קטן של עור, וסיגרטה אינה זזה מפיה. והיא נוהגת בעצמה כמנהג הבחורים, ולא כטובים שבהם. ולוליק, עבה ושמן ולסתותיו מרושלות וסמוקות ונגררות עד לסנטרו, כתפיו דקות וסגלגלות וליבו בולט וזקוף כלפי הבלורית הנפוליאונית שיורדת על מצחו ומעמעמת על עיניו המחייכות חיוך של בת כפר. מי שרואה את בבצ'י ואת לוליק מפקפק אם זו אחיו של זה או זה אחותה של זו. אפשר שהגזמתי קצת, בעיקר הדבר לא הגזמתי".

(מתוך הרומן "אורח נטה ללון" מאת שמואל יוסף עגנון, 1939)

ש"י עגנון מזוהה עם יהדות וגולה וציונות וארץ ישראל. אבל האם התייחס גם לסוגיות מיניות ומגדריות ביצירותיו? את התשובה לשאלה הזאת חיפשו השבוע בבית באירוע "עגנון יוצא מהארון?!", בבית הקפה הירושלמי "תמול שלשום".

עשרות אנשי רוח, סופרים, אוהבי עגנון ופעילים בקהילה הגאה נענו להזמנה של בית עגנון והגיעו לערב, שהתקיים כחלק מאירועי 50 שנה לזכייתו של עגנון בפרס נובל לספרות. הדוברים ניסו להוכיח שעגנון התייחס בכתיבתו לסוגיות הקשורות לזהות מינית ומגדרית. לשם כך גויסו אנשי אקדמיה, היסטוריונים וסופרים, אך גם דראג קווינס שהופיעו בהשראת זוכה הנובל הישראלי הראשון.

מישל וקסלר, משתתפת טראנסית שהקריאה מיצירתו של עגנון (צילום: אבי סימן טוב)מישל וקסלר, משתתפת שהקריאה מיצירתו של עגנון (צילום: אבי סימן טוב)

יוזמי האירוע מודעים לכך שניתוח הטקסטים הקלאסיים של עגנון במושגים חדשים לא מתקבל תמיד בברכה. פרופסור הלל ויס, מרצה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, כתב: "גררו את עגנון לריקנות גם בפרשנות וגם בביקורת. אנשים שמוגבלים בידע שלהם לחלוטין ולא יכולים ללמוד אפילו חצי דף גמרא מצאו צידוק למה לא צריך לחקור את עגנון על מקורותיו כי זה פשוט מפריע, הטקסט של עגנון מפריע ואין עגנון יותר".

ד"ר אורית מיטל, מנהלת בית עגנון בירושלים, התייחסה לביקורות, ואמרה בפתח האירוע: "הייתה לנו ביקורת על הערב הזה. 'מה לעגנון ולקוויריות? מה לעגנון ולמגדר?', שאלו. ואני רוצה להגיד שגם אם בכל קטעי עגנון היה רק קטע אחד שמתייחס לנושא, גם אם הוא בשלילה, זו סיבה מספקת לעסוק בזה.

"דיברתי על שחיטת פרות קדושות, ועל לחלץ את עגנון מחיבוק הדוב של אנשים שאוהבים אותו, שאני מכבדת אותם ורוצה שימשיכו לאהוב אותו", הבהירה מיטל, "אבל אני חושבת שיש דרכים נוספות לקרוא את עגנון. לא רק על רקע היהדות שלו, לא רק על רקע הדתיות שלו, לא רק לחפש את המקורות ואת הציטוטים שמהם הבנויה הכתיבה שלו. יש בו פנים פוליטיות, יש בו פנים חברתיות, ויש בו פנים אפלות וזה מרתק. בטוויסט מאוד קטן אפשר לקרב אליו אנשים צעירים. יש אנשים שזה לא מוצא חן בעיניהם, אז שלא יקראו את זה. אבל אין סיבה שאנשים אחרים לא יקראו את זה".

"יש דרכים נוספות לקרוא את עגנון". ד"ר אורית מיטל, מנהלת בית עגנון (צילום: אבי סימן טוב)

בזה אחר זה, הוצגו קטעים מתוך סיפוריו של עגנון העוסקים ביחסים שבינו לבינה, שבינה לבינה ושבינו לבינו. ב"אורח נוטה ללון" האחות מתנהגת כמו אח והאח כמו אחות, ב"מרים דבורה" מתוך סיפור "החזנים" בחורה רוצה להיות גבר, ובסיפור "הנשיקה הראשונה", היהודי הנבוך הופך את הכומר הצעיר לאישה כדי להתמודד עם סקרנותו כלפיה:

"אמרתי לו - 'כל כך קשה לך לומר לי מאיזה מקום אתה?', לחש לי שם עירו. אמרתי לו - 'אם שמעתי יפה מעיר ליקוביץ אתה', נענע בראשו. אמרתי לו - 'אם מליקוביץ אתה וודאי אתה מכיר את הצדיק מליקוביץ', געה בבכייה. אמרתי לו - 'על שום מה אתה בוכה', הציפו דמעותיו את עיניו, מחה את דמעותיו ואמר מתוך הבכייה - 'בתו אני, בתו הצעירה. בת הזקונים שלו'. נזדעזע ליבי, ודבק פי בפיה, ופיה דבק בפי, ונעימות נועם באה מפיה לפי ואולי אף מפי לפיה. לפעולה זו קוראים בלשון הקודש 'נשיקת פה' ובוודאי אף בשאר הלשונות חן".

היו מי שהגדילו לעשות וטענו שהיהדות כולה, כעולה מכתבי עגנון, היא פאסיבית, נשית וחלשה. "התפיסה הזהותית של היהדות אצל עגנון היא תפיסה פאסיבית. אולי המילה שמתארת אותה הכי טוב היא המלה 'כיסופים'", הסביר ד"ר עמרי בן יהודה, "הכיסוף הזה לאלוהים, שמגלם את הגבר, הוא המהות של הזהות היהודית. אנחנו במצב של עגינות, או בדומה ליצחק אבינו - עקודים".

טענה נוספת היא שלא רק שעגנון ניכס ליהודים אלמנטים נשיים, אלא שהדמויות הנשיות בסיפוריו מובילות את הגברים, ולא להיפך. כך קורה ברומן "האדונית והרוכל", שבו האדונית פורסת את חסותה על הרוכל היהודי הנודד, וב"סיפור פשוט", שבו הירשל נגרר אחרי רצונות הנשים סביבו, אמו צירל, אחותו וזוגתו.

גלינה פור-דה-ברה מבצעת את שיר השואבות (צילום וידאו: אודי אלפסי)

הערב נחתם עם ביצוע דראגיסטי קלאסי, כשמלכת הדראג הירושלמית גלינה פור-דה-ברה עלתה מחופשת לשושנה דמארי, היחידה לבצע שיר פרי עטו של עגנון, "השואבות". "התפיסה שהדת והמסורת שלנו שייכות רק לאוכלוסייה מסוימת היא מסוכנת ומדירה, ואין לה מקום", אמרה גלינה בסוף ההופעה, "באתי והראיתי הערב שיש לי מקום, שיש לי זכות לעבור את המסע הזה עם החומרים של עגנון בדיוק כמו כל אדם אחר.

"עברו אי אלו שנים, החברה השתנתה מאוד. בהרבה מאוד מובנים, היהדות של עגנון היא יהדות מקבלת, מכילה ומתמודדת הרבה יותר מאשר היהדות של כל מיני אנשים שמעדיפים שלא להתמודד".

לדברים הצטרף הסופר קובי עובדיה: "עגנון חי פה לפני עשרות שנים, וברור שהמצב לפני עשרות שנים היה אחר לגמרי. לא שאני סלחן לגבי זה, אבל אני חושב שזה בסדר גמור לחבר קלאסיקה שמתכתבת עם העכשוויות. גם אם הקלאסיקה לא ידעה איך לקבל אותה, כי פשוט לא היו לה הכלים לכך. עכשיו הכול השתנה, והכול בסדר. עגנון הוא נכס צאן ברזל, זה לא משנה אם הוא אהב הומואים ולסביות או לא. אני שמח שכפינו עליו דרך להתחבר אלינו בסופו של דבר".