אהוד ברק ויאיר גולן
צילום: פלאש 90

בחירות 2019 מועד ב' התעוררו - דווקא מצד שמאל

אחרי ששלושה רמטכ"לים ניסו לנצח את נתניהו ולא הצליחו, הרמטכ"ל היחיד שרה"מ מפחד ממנו - אהוד ברק, חזר מגלות של 6 שנים בטוויטר כדי לעשות את השינוי. נתניהו מצדו, סיפק מתנה נוספת ליריביו הפוליטיים, בדמות הסדרה עם חמאס | פרשנות
יואב קרקובסקי | פרשנות
28 ביוני 2019
15:25

בחירות 2019 מועד ב' התעוררו דווקא מהשמאל, בעוד שהימין רב ומסתובב סביב עצמו איך ואם בכלל להתאחד. על הפרק: האם האיחוד בימין יכלול את הימין החדש, את זהות של פייגלין או את עוצמה יהודית? קרי, האם יהיה איחוד ימני ליברלי או כהניסטי? השמאל בינתיים מתחיל להיערך. אהוד ברק היה הראשון לצאת מגלות בת שש שנים בטוויטר, כדי לחזור למערכת הפוליטית בפעם הרביעית.

הזמר יהורם גאון חגג 80 בשבוע שעבר באירוע גדול, ואורח הכבוד היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. אבל דווקא את שירו של גאון - "הנני כאן", מפזם לעצמו כבר שנים יריבו של נתניהו, ואולי היריב המר ביותר שלו, אהוד ברק. בעיקר את המשפט: "אני האיש אשר תמיד חוזר, חוזר...". וכן, אהוד ברק תמיד חוזר. האיש שאין להספידו לעולם. מי שנבחר ב-99' להחליף את נתניהו, נחל את התבוסה המהדהדת ביותר שהייתה כאן פחות משנתיים אחר כך לאריאל שרון. מי שניסה לחזור להנהגת העבודה ב-2004, פרש מהמרוץ כדי להעביר את תמיכתו לשמעון פרס, שב בפעם השלישית וניצח את שר הביטחון של העבודה עמיר פרץ, חוזר השבוע בפעם הרביעית במסגרת עצמאית שמטרתה להתמזג/לבלוע/להכיל (מחקו את המיותר) את מפלגת העבודה.

ברק, כמו בנימין נתניהו, יודע לנהל קמפיין. הוא אשף בקמפיין פוליטי, זה מעורר אותו לחיים. ברק מכיר היטב את נתניהו. הוא הבין את המצב הנפשי שבו היה נתון ראש הממשלה השבוע. הוא חשד שנתניהו רואה את אותם הסקרים שגם הוא עצמו ראה - תמונת הסקרים שנמצאת בידי כולם, ולפיה מחנה הימין ללא ליברמן מתרחק מ-61 ביותר מ-8 מנדטים. לכן כששמע את ספין ביטול פיזור הכנסת, הבין ברק כי זה הרגע לצאת ולחשוף את המפלגה שעליה דיברו כבר שבועות. למרות שעוד אין שם, ואין הרכב מלא. הכול כדי לשרוף את רעיון ביטול הבחירות ברגע אחד, ולא לתת לנתניהו לקבוע את סדר היום.

את מה שברק שכח, בכחול לבן עוד לא למדו. לאורך קמפיין הבחירות הראשון שלהם הם נגררו אחרי נתניהו, נתנו לו לשלוט בסדר היום, והגיבו. גם התגובות שלהם היו נרפות ואיטיות. ברק לא ייתן לאיש לגרור אותו. הניצחון כל כך בוער בו, שהוא ינסה לשלוט בסדר היום. השבוע הוא הוכיח שהוא יודע איך.

ברק היה צנוע במסיבת העיתונאים שלו. הוא לא הכריז על שאיפות פוליטיות אישיות מרחיקות לכת. הוא הקפיד לדבר על הגוש, על חיבורים, ועל הצורך לעשות הכול כדי להפיל את נתניהו, ושזו משימתו העיקרית. על אף שברק לא מתיימר, כביכול, לדבר על ראשות הממשלה, הוא בוודאי חושב ומאמין שהוא היחיד מבין המתמודדים לכנסת ה-22 שיכול לשבת בבטחה על כיסא המנהיג. אבל הוא יודע שבשלב ההשקה של מפלגתו נטולת השם, והרשימה המאוד חלקית, זה לא הזמן לסמן את היעד הסופי. לכן הוא מדבר כעת, ופועל להגדיל את הגוש.

ראש הממשלה לשעבר התכונן לרגע הזה היטב. הוא מנהל קשרים הדוקים עם שלושת המתמודדים על ראשות העבודה. הם הקנדידטים הראשונים מבחינתו לחיבור. הוא מדבר גם על חיבור עם מרצ. בסיבוב הפוליטי האחרון שלו, בגיל 77, הוא לא חושש להיחשב כשמאלני.

חזרתו של ברק מביאה עימה את תחושת הדה ז'ה וו לבחירות 99', שבהן הפסיד נתניהו את השלטון בפעם האחרונה. אז, כמו היום, שתי מפלגות משמאל לליכוד מעוטרות ברמטכ"לים בראשן, שהמאחד ביניהם הוא הרצון להפיל את נתניהו מכס השלטון. במועד א' של בחירות 2019 שלושה רמטכ"לים וכמה אלופים במילואים היו קרובים לזה. במועד ב' הגיע חיזוק מיוחד - מפקדם של הרמטכ"לים בכחול לבן, שאולי, רק אולי, יצליח לעשות את השינוי. או כפי שאמר אשכנזי לפני שנכנס למערכת הפוליטית: יצליח להיות הגרוש ללירה, ויחזק את גוש המרכז שמאל.

מבין ארבעת הרמטכ"לים שעומדים מולו, נתניהו מפחד רק מאחד, והוא יודע מדוע. ברק היה הארסי והאפקטיבי מבין מבקריו בשנים האחרונות. את כל מה שהיה צריך לומר בני גנץ במערכת הבחירות אמר ברק, רק בטוויטר. עכשיו הוא חוזר, חדור מטרה.

הספין שנכשל

בנימין נתניהו ידע שאין סיכוי, לא משפטי ולא חוקי, לבטל את הבחירות בספטמבר. הוא ידע שאין היתכנות להזיז את גלגלי השעון הפוליטי לאחור. נתניהו, קורא הסקרים, רואה את האווירה הציבורית נגד הבחירות, ומרגיש שהציבור רוצה להעניש אחת ולתמיד את הפוליטיקאים שגררו אותנו לזה. נדמה שראש הממשלה מבין את גודל הטעות בפיזור הכנסת ה-21, שבה הביא הישג חסר תקדים בעבורו של 35 מנדטים. חוץ מאת תחושת המיאוס, רואה נתניהו בסקרים גם כי גוש הימין קטן מתחת ל-60. ללא 61 מנדטים בלי ליברמן אין לו ממשלה, אין בלפור, ואין חסינות. בייאושו כי רב חיפש נתניהו כיצד להסיט ממנו את הכעס והמיאוס של הציבור ולזרוק אותו לעבר כחול לבן.

לאחר ששחק תחמושת לא מעטה בסבב הבחירות הקודם - כמו פריצת הטלפון של גנץ למשל והניסיון הכושל להדביק לו הטרדות מיניות - קיווה נתניהו שהספין החדש יעבוד: האחריות לבחירות תוטל על יו"ר כחול לבן, שמסרב למנוע אותן ולהיכנס לממשלת אחדות. נתניהו קיווה שהציבור ישכח מדוע הגענו עד הלום, ועם הקיצוצים בתקציב יראה בהליכה לבחירות צעד בזבזני שגנץ יכול היה למנוע אותן.

אלא שהרמטכ"ל לשעבר לא נפל לבור שטמן לו נתניהו. הוא הבהיר לו שאין על מה לדבר, ואפילו דחה פגישה עם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שבה היו אמורים לדון בהצעה שתהפוך לחצי רשמית. לצד עמידתו האיתנה של גנץ, כניסתו של ברק לזירה סגרה את הגולל על האופציה הזו לחלוטין.

בעוד שפוליטית היה זה אחד השבועות הגרועים של נתניהו, לנתניהו המדינאי היה זה שבוע מצוין. השבוע התקיימה בירושלים פסגה מדינית חסרת תקדים. תחת חסותו של ראש הממשלה נפגשו היועצים לביטחון לאומי של רוסיה וארצות הברית כדי לדון בין היתר בעתידה של סוריה. עצם קיום המפגש כאן בישראל הוא הישג מדיני אדיר לנתניהו.

גם הסדנה הכלכלית בבחריין היא הישג של ראש הממשלה, שיחד עם בעלי בריתו החזקים בממשל טראמפ משנים את הפרדיגמה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומנסים לקדם את הקיפאון באמצעות השקעות, עסקאות ותעסוקה כלל אזורית. אף אחד לא דיבר בבחריין על שתי מדינות לשני עמים, לא על עצירת ההתנחלויות – אלו הישגים דמיוניים תחת כל ממשל אמריקני בעבר ולו הידידותי ביותר. לא פחות חשוב משני ההישגים המדיניים החשובים הללו, השבוע הכריז הנשיא האמריקני דונלד טראמפ כי הוא מגביר את הסנקציות על המשטר האיראני. עוד הישג מדיני שרשום על שמו של נתניהו.

נדמה כי הישגים אלה לא עזרו לנתניהו אלקטורלית. לא על זה היה השיח השבוע, וזה לא בגלל שהתקשורת שמאלנית כפי שאוהבים לטעון בבלפור. ייתכן שלראשונה השחיקה במעמדו הפוליטי של נתניהו גדלה עד כדי כך שהיא מאפילה על הישגיו המדיניים חסרי התקדים.

הדשדוש במחנה הימין

חזרתו של ברק לפעילות פוליטי פעילה, במטרה להקים מסגרת נוספת משמאל לכחול לבן, החזירה את הצבע לפנים של נפתלי בנט. לפני הבחירות האחרונות הוא עקב מקרוב אחרי התקדמות המגעים בין בני גנץ למשה יעלון, יאיר לפיד וגבי אשכנזי. בבוקר הדרמטי של סגירת הרשימות שבו הכריזו הארבעה על הקמת כחול לבן, הבין בנט את גודל המכה שהוא חטף. "ביבי ישתה את המנדטים מימין לו – אלה בחירות דו גושיות, לא מפלגתיות", אמר לעצמו. המציאות כמובן הצדיקה את החשש. עכשיו, כשברק מפצל את מחנה השמאל-מרכז למה שנראה אולי ככמה מפלגות בינוניות שנלחמות על גודל הגוש, יש מקום למפלגות אידיאולוגיות גם ליד הליכוד.

במחנה הימין של הציונות הדתית, מלא העימותים הפנימיים, ממתינים למוצא פיה של איילת שקד. במוצאי שבת תמריא שקד לחופשה משפחתית בארצות הברית, וכשתשוב לארץ ביום ראשון הבא תודיע על אשר כבר החליטה לעשות. גם שקד קוראת את המפה הפוליטית ומבינה את המציאות. שרת המשפטים לשעבר יודעת שנגמר הזמן, והיא לא יכולה להמשיך לפלרטט עם כולם. היא צריכה לקבל החלטה, ויפה שעה אחת קודם.

כפי שפרסמנו בכאן חדשות, שקד כבר יודעת מה תעשה. על אף שהיא עדיין מחכה לנתניהו ומקווה כי ההיגיון הפוליטי שלו יגבר על האמוציות המשפחתיות כלפיה. נתניהו מבין את חשיבותה האלקטורלית של שקד למחנה, ולכן הוא חושב שמקומה ברשימות הלווין של הליכוד - שם השפעתה כמובילת רשימה תהיה משמעותית הרבה יותר מאשר בתוך רשימת הליכוד לכנסת הבאה. וזאת, מעבר לקשיים שלו מבית להקל על שקד להתמודד בליכוד.

מתנת קיץ לליברמן?

את המתנה הגדולה של הבחירות נתן ככל הנראה בנימין נתניהו ליריביו דווקא במישור המדיני-ביטחוני. כפי שאישר גורם ישראלי, הממשלה חתמה בחסות האו"ם ומצרים על הסכם רגיעה עם חמאס, דווקא בשבוע השריפות החמור ביותר שהיה כאן בשנה האחרונה. זו מתנת קיץ מופלאה נוספת שמעניק נתניהו לאביגדור ליברמן.

במישור המדיני שוב מוכיח ראש הממשלה את המתינות שלו, ההכלה והרצון למנוע מלחמה ככל שניתן. השריפות בדרום הארץ הן פיגועים לכל דבר ועניין. זוהי פגיעה אנושה בשגרת חייהם של תושבי עוטף עזה, למרות שתודה לאל, לפי שעה, אין פגיעות בנפש. על פגיעות ברכוש ניתן לפצות בכסף, למרות הגירעון המעמיק, ופגיעות קשות בנוף צריך להכיל. כך על פי גישת נתניהו המתונה.

יריביו של נתניהו מימין, ובעיקר היריב החדש-ישן ליברמן, יאשימו אותו שוב בכניעה נוספת לחמאס. במקום למוטט את שלטון חמאס, ממשיך נתניהו להזרים כספים עמוק לתוך הרצועה. כסף של פי דיווחים שונים, כולל בכאן חדשות השבוע, מגיע לידיים של הג'יהאד האיסלמי. אפשר לסמוך על ליברמן שמכונת הקמפיין שלו כבר מנסחת את דפי המסרים התקיפים נגד נתניהו שנכנע (שוב) לחמאס.

פריחת הניצן

מרצ החלה את ההתארגנות שלה בניצחון צפוי ומשמעותי של ניצן הורוביץ על תמר זנדברג. היו"ר היוצאת חרצה את גורלה כבר בראשית הקדנציה שלה. היא הסתכסכה עם רבים מוותיקי המפלגה. חברי כנסת ופעילים חשו כי זנדברג ממדרת אותם. השיא הגיע כשהתגלה כי יו"ר מפלגת השמאל של ישראל בחרה לקבל שירותי ייעוץ אסטרטגי ממשה קלוגהפט, הקמפיינר המוכשר והחד ביותר של הימין הישראלי, במהלך קמפיין הבחירות שלה לראשות המפלגה. העבודה עם קלוגהאפט שהיה אחראי להשחרת השמאל בישראל במשך שנים, לרבות דמות מובילה במרצ המיתולוגית - נעמי חזן, הייתה בבחינת הכנסת צלם להיכל השמאל הטהרני. ייתכן שזה היה יכול לעבור בשלום, לו הייתה מאשרת את העובדות באוזני מי ששאלו אותה. זנדברג המבוהלת בחרה בחירה מסוכנת ליו"ר מפלגה כמו מרצ - היא שיקרה לעיתונאים ופעילים שהתעניינו בנכונות הידיעה, ובכך הוסיפה חטא על פשע.

טעות נוספת של זנדברג ששחקה את תדמיתה ומעמדה, הייתה הניסיון לשלב את בן זוגה, פעיל ותיק במפלגה לכשעצמו, אורי זאכי בפעילות במפלגה. זאכי שימש כיו"ר ועידת המפלגה ערב בחירתה של זנדברג, ונאלץ להיפרד מתפקיד זה. הקשרים ביניהם נתפשו במרצ כניסיון לייצר מפלגה בשליטה משותפת של בני הזוג. ההתנהלות הלא בשלה של זנדברג לצד התוצאה בבחירות - 4 מנדטים בלבד, הביאו את המפלגה לבחור יו"ר מנוסה ובוגר יותר, שגם ציבורית יוכל, כך מקווים, להחזיר למרצ קולות אבודים.

מרצ עוסקת בחיפוש דרך כבר הרבה מאוד שנים. היא הייתה אמורה לשמש כמאגר הקולות הצעיר של השמאל הישראלי. אלא שרוב חברי הוועידה הם בעלי שיער לבן. גם מצביעיה כבר לא ממש משקפים את הדור הצעיר. פחות מ-160 אלף איש שמו פתק של מרצ בקלפי. הדגלים שהניפה המפלגה בשנים האחרונות, בעיקר תחת הנהגת זנדברג, לא היו הדגלים הנכונים. נכון, הכיבוש הוא נושא חשוב למצביעי מרצ האידיאולוגים, אך לא רק. מרצ צריכה לחזור בעיקר לימים של שולמית אלוני – מרצ שכל המגזרים נטולי הזכויות, ובראשם נשים והחברה הערבית, מצאו בה בית.

תפקידו העיקרי של הורוביץ הוא למצוא נתיבים בדיוק לקהלים האלה של שנת 2019. דגל הגאווה שהונף באולם גני התערוכה שבו נאם הורוביץ, היו"ר הגאה הראשון של מפלגה בישראל, הוא אחד מהדגלים הנכונים שצריכה מרצ להניף בבחירות הקרובות. כששאלו את זנדברג בשנים האחרונות שאלות בנושאי כלכלה וחברה ואיך ניתן לשפר אותם, תשובתה התחילה תמיד במילה "הכיבוש". אפילו גדולי השמאלנים, שמתנגדים לשליטה בעם אחר, מאסו בסגנון ומאסו גם בתשובה.