חפש
Languages
היכל התהילה של הרוק אנד רול 2017
צילום: אי־פי

מחאת יוצאי אתיופיה: מה ההיפ הופ יכול ללמד על המאבק בגזענות

מטופאק ועד קנדריק לאמאר - למה על יוצאי אתיופיה להשתמש בהון התרבותי הקיים בתרבות ההיפ הופ האמריקנית בשביל המחאה בישראל
פבל מובשוביץ' | דעה
09 ביולי 2019
12:27

החברה הישראלית סוערת בימים האחרונים יותר מתמיד בעקבות מותו הטרגי של סלומון טקה מירי שוטר. נראה שלראשונה מתקיימים ניצני דיון חוצה מוסדות ופלחי אוכלוסייה על מצבם של יוצאי אתיופיה בישראל, שלא מוכנים לקבל יותר את מבט ההגמון עליהם – מבט גזעני, מדכא ואף מסליל.

ההסללה אמנם לא ייחודית ליוצאי אתיופיה, אלא לכל קבוצות העולים בישראל – אך בשונה מקבוצות אחרות שיכולות "להיטמע" בנוף החברתי – ליוצאי אתיופיה אין את הפריבילגיה הזאת, בין היתר, בגלל צבע עורם. בכך, השקיפות החברתית, ההשטחה של מאבקם והדיכוי שלהם לא באים לידי ביטוי רק על ידי המוסדות אלא גם על ידי החברה עצמה שרואה בהם פראים, אחרים, זרים.

הישראלים מסתייגים מאימוץ המשאבים האפרו־אמריקניים האינטלקטואליים הקיימים על גזענות בחברה, במוזיקה ובספרות – והמרתם לשיח בהקשר של המחאה בישראל, בין היתר משום שההיסטוריה והמשקעים בשני המקרים שונים באופן מהותי. המכנה המשותף בין המקרים דומה באופן ניכר, זאת משום שהבסיס הגזעני שהביא לעבדות והבסיס הגזעני שמביא לירי בצעירים יוצאי אתיופיה, נשען על עיוורון חברתי זהה – צבע העור.


מחאת יוצאי אתיופיה. (צילום: פלאש 90)

ההתנגדות התרבותית הראשונה שהתייחסה באופן מעמיק לדיון בשאלת הדיכוי בהקשר של צבע העור, והמלחמה בו, היה ההיפ הופ. אפריקה בומבטה, אחד ממייסדי החשיבה החינוכית של ההיפ הופ, חבר כנופיה לשעבר, ואחד מראשוני התקליטנים אי־פעם, הבין שכדי למגר את האלימות הגואה בשכונות העוני בארה"ב נדרש מהלך תרבותי וחינוכי רחב. לאחר שחיבור שלו זכה בפרס שהוביל אותו לטיול באפריקה, הוא גילה את שבטי הזולו, והתרשם עמוקות מהסולידריות שבין כל אנשי הקהילה. לאחר שחזר לשכונת העוני שבה גדל, הברונקס שבניו־יורק, החל עידן חדש של חשיבה על התרבות לשם יצירת שינוי חברתי מתוך הקהילה האפרו־אמריקנית ולמענה.

הראפר והפילוסוף האייקוני של ההיפ הופ, שניסה לנכס מחדש מושגים גזעניים ולרוקן אותם מתוכן מדכא, היה טופאק שאקור. טופאק, שנולד לאם שהייתה חברה בארגון "הפנתרים השחורים" שלחמו למען זכויות הקהילה, ינק מילדות חשיבה ביקורתית. שאקור הבין – כשמסתכלים עליו רואים רק צבע עור ועבריינות. הוא השתמש במבט הזה – וסובב אותו לטובתו כדי לרוקן את הביטויים הגזעניים מתוכן. אם רואים בו בריון – הוא יצהיר על עצמו שהוא חי "חיי בריון" – אם רואים בו שחור – הוא יצהיר על עצמו שהוא הכי שחור. טופאק נתן תקווה לקהילה – אבל יותר מזה, הוא החזיר לקהילה האפרו־אמריקנית את הדבר הבסיסי ביותר שנלקח ממנה – השפה. אין זה פלא שגם יוצאי אתיופיה בארץ יכולים להשתמש באותו מהלך אינטלקטואלי כדי להשיב לעצמם קול.

הראפר זוכה הפוליצר קנדריק לאמאר, הוא כנראה הראפר המודרני המוכר ביותר כיום, שהוא גם ממשיך גישתו הפילוסופית של שאקור. באלבום המוצפן והמורכב שלו "לסרסר פרפר" הוא אף משוחח עם שאקור ישירות על מאבקים ודיכוי. לאמאר מציע חשיבה מחודשת בדבריו של טופאק ולוקח אותם צעד קדימה. הוא כבר לא דובר רק ברמה הקהילתית אלא הוא פותח צוהר אל המחשבה הדתית, הרוחנית. אצל לאמאר הדיכוי מתחיל עוד לפני שהאדם נולד, זאת משום שהוא נולד להיסטוריה תרבותית ורוחנית מסוימת. ההון התרבותי הזה גוזר עליו ייעוד מסוים, והייעוד הוא למנוע המשך של דיכוי ולא להיטמע בחברת ההגמון.

באופן דומה הראפר צ'יילדיש גמבינו, הלוא הוא דונלד גלובר, מדבר על אמריקה בשיר "זו אמריקה". מדיניות הנשק המתירנית בארצות הברית פוגעת קודם כל באנשים שהם לא חלק מקבוצת ההגמון, כלומר מיעוטים. ההצלחה המסחררת של השיר ממחישה את הצורך בדיון אמיתי בכמות הכוח שיש להגמון על המיעוטים. מן הסתם שדיון כזה רלוונטי במיוחד לאור האירועים האחרונים בישראל. הסדרה של נטפליקס, שמבוססת על מקרה אמיתי שקרה ב־1989 בניו יורק, "כשהם רואים אותנו" – ממחיזה את הסיוט השחור ביותר שיכול להתרחש למיעוטים. האשמה כוזבת בפשע וכליאה – ללא קבלת אחריות או חרטה. מדיניות כזאת לא צומחת בלי שהיא מושרשת עמוק בתפיסות החברתיות.

ההיפ הופ נותן עוד מגוון עצום וטרגי של דוגמאות שמתייחסות באופן ישיר לדיכוי של הקהילה האפרו־אמריקנית – אבל יותר מקורפוס פוליטי אדיר, זה ממחיש עד כמה הדיכוי הזה עמוק, בסיסי וממושך, כמעט עד גבול האבסורד. קהילת יוצאי אתיופיה בארץ לא רק יכולה להשתמש בהון התרבותי הזה כערך אינטלקטואלי, אלא היא יכולה להיעזר בו ככתב האשמה של ממש. שממחיש לאן החברה הישראלית תדרדר ללא דיון אמיתי בסוגייה.

יותר מכך, הקורפוס העצום של ההיפ הופ האמריקני מראה שרק באמצעות מחאה ארוכת שנים, לעתים אף אגרסיבית, איטית ואינטלקטואלית – אפשר לשנות תהליכי חשיבה מושרשים. הדבר הטוב ביותר שיכול להתקיים במדינה דמוקרטית, מלמדת אותנו ההיסטוריה, היא המחשבה על המחאה.