מתוך "צל של אמת: רוצח כביש החוף"
צילום: מתוך ערוץ היוטיוב של הוט 8

צל של ייצוג: הפער הבלתי ניתן לגישור בין המציאות לטלוויזיה

ה"פענוח" בעונתה השנייה של "צל של אמת" לא מניח את הדעת ולא מעורר עניין, לפחות לא כמו שהיה בעונה שעסקה ברצח תאיר ראדה. דווקא השחזורים המפוברקים ששזורים לאורך הסדרה, מחדדים את סימני השאלה הנכונים
אריק רוזנברג
15 ביולי 2019
16:55

המשפט הכי חשוב ב"צל של אמת: רוצח כביש החוף", סדרת הדוקו-פשע של הוט, נאמר בסוף הפרק הראשון מפי הקרימינולוג פרופ' ארנון אדלשטיין. "הפער בין הסרטים הקשים ביותר לצפייה לבין המציאות הוא אדיר", אומר אדלשטיין, "המציאות עולה על כל דמיון". הפער הזה – בין המציאות לייצוג שלה, הוא הלב של עונתה השנייה של "צל של אמת".

אחרי ההצלחה של העונה הראשונה מ-2016 – "צל של אמת: מי רצח את תאיר ראדה?", והשיח שעוררה מחדש סביב תיק הרצח של הילדה מקצרין והרשעתו של רומן זדורוב, בחרו היוצרים  - ארי פינס, יותם גנדלמן ומיקה תימור – לחזור יותר אחורה בזמן. בעונה השנייה, שהפרק הרביעי והאחרון שלה שודר בשבוע שעבר, הם שבים אל סדרת רציחות שאירעו בישראל בין תחילת שנות השבעים לתחילת שנות השמונים, לאורכו של כביש החוף.

מבין מקרי הרצח הרבים שאירעו באותה תקופה ובאותו אזור, יוצרי "צל של אמת" מתמקדים בחמישה מקרים. המפורסם ביותר הוא רצח החיילת רחל הלר ב-1974, אתו נפתחת הסדרה, שבו הורשע באופן שנוי במחלוקת עמוס ברנס – שלאחר מכן שוחרר, קיבל פיצויים על מעצרו וזוכה ב-2002 בזיכוי אילם, ללא משפט חוזר. רק במקרה אחד מבין החמישה – רצח אורלי דובי ב-1983, הורשע אדם שגם נותר בין כותלי בית הכלא עד היום. היוצרים מנסים להציג תיאוריה קוהרנטית, לפיה הרוצח של אורלי דובי הוא "רוצח כביש החוף", שאחראי גם לשאר הרציחות.

אלא שהשורה התחתונה בעונתה השנייה של "צל של אמת" בנוגע לפענוח, כביכול, של הרציחות לא מניחה את הדעת, ובאותה מידה גם לא מעוררת עניין – בטח לא באופן שעשתה העונה הראשונה על רצח תאיר ראדה. מעניין בהרבה הוא האופן שבו מיוצגים אירועי העבר בסדרה, כך שהתמונה הכללית שמתקבלת דווקא מרחיקה את הצופה מהאמת יותר מאשר מקרבת אותו אליה.

לצד מרואיינים והצגת חומרי ארכיון (יומני חדשות, גזרי עיתונים וראיות מהתיקים שבהם עוסקת הסדרה), חלק גדול מ"צל של אמת: רוצח כביש החוף" מוקדש לשחזורים מבוימים ומרהיבים בסגנונם האסתטי. גנדלמן ופינס, שביימו, מגלים לאורכה של הסדרה יצירתיות מרשימה בהצגת שחזורים מפוברקים, שמטרתם למלא את החלקים החסרים שהיצירה התיעודית הקלאסית לא יכולה להשלים - במיוחד לאור מרחק הזמן מהאירועים עצמם. כך, לדוגמה, שחזור זירות הרצח משווה להן מראה קולנועי – כאילו מדובר בסצנות ממותחן הוליוודי איכותי. האם כך נראו זירות הרצח של אותן צעירות במציאות? סביר להניח שלא. אבל הדימוי מעורר את דמיון הצופים, נטמע בתודעתם לצד חומרי ארכיון וראיות משטרתיות, והנה – המציאות, שגם כך הייתה לא ברורה, מתערערת עוד יותר.

שחזור זירות הרצח בסדרה משווה להן מראה קולנועי – כאילו מדובר בסצנות ממותחן הוליוודי איכותי. האם כך נראו זירות הרצח של אותן צעירות במציאות? סביר להניח שלא

השימוש, שיכול להיחשב כמניפולטיבי, בחומרים מבוימים לצד חומרי ארכיון וראיונות – שנתפסים לרוב כבעלי קשר קרוב יותר למציאות – ממש לא החל ב"צל של אמת", ולמעשה זוהי פרקטיקה שכבר הפכה לסטנדרט מקובל בעשייה התיעודית. ביצירות תיעודיות מתת-הז'אנר של "צל של אמת", כלומר הדוקו-פשע, שבמרכזן עומדות לרוב תעלומות שבהן רב הנסתר על הגלוי, השימוש בשחזורים שכיח אף יותר מאשר ביצירות תיעודיות אחרות.

ארול מוריס, אחד מגדולי הדוקומנטריסטים ומי שהיה מהראשונים להשתמש באופן נרחב בשחזורים בתוך יצירה תיעודית, כפי שעשה בסרט הדוקו-פשע "הקו הכחול הדק" מ-1988, אמר בריאיון עמו כי מטרת השחזורים היא לא לספר את האמת, אלא לספר את השקרים. ב"הקו הכחול הדק" מציג מוריס שחזורים שונים של ליל הרצח שבו עוסק סרטו. עם התקדמות הסרט, משנה מוריס את הדרך שבה האירועים משוחזרים, בהתאם לנקודות המבט השונות של המרואיינים. בכך הוא משתמש באותם שחזורים על מנת להדגיש עד כמה היכולת שלנו כצופים לתפוס את האמת אינה מובנת מאליה.

דווקא את שחזור גרסת האירועים של ליל הרצח ב"הקו הכחול הדק", שמוריס מאמין שהתרחשה במציאות, הוא בוחר שלא להציג. זאת משום שאת המציאות עצמה אי אפשר לייצג בצורה שלמה, משום ש"לא רק שהחושים שלנו יכולים להטעות אותנו, גרוע מכך, אנחנו רואים מה שאנחנו רוצים לראות, בהתבסס על האמונות וההשקפות שלנו", כפי שאמר מוריס בעצמו. וכשהגישה הספקנית הזו מלווה את היצירה הדוקומנטרית לכל אורכה, והיא כל הזמן דורשת מהצופה לבחון מחדש את מה שהוא רואה, התוצאה לעתים משמעותית הרבה יותר מניסיון לחתור אל חשיפת אמת חד-משמעית.

ברגעיה הטובים, "צל של אמת: רוצח כביש החוף" כן מצליחה לבסס ספק ולהעלות את סימני השאלה הנכונים בנוגע לדרכים שבהן תיקים פליליים נבנים ואנשים בישראל מורשעים בעבירות חמורות. כשנותנים את תשומת הלב לפער הבלתי ניתן לגישור בין המציאות לייצוג שלה, מתחדדת ההבנה שאין הבדל בין עדות משפטית לריאיון ערוך ובין סצנה בסדרת טלוויזיה לבין שחזור משטרתי, שיכול להיות מבוים ומפוברק באותה מידה.