חפש
Languages
-
מערכת כאן חדשות

"אני לא מכיר מקום אחר": כך נראה תא המעצר של משפחה פיליפינית המיועדת לגירוש

קיאן בן ה-10 מיועד לגירוש יחד עם אימו ואחותו. כשהוא שומע את צעקות חבריו מחוץ לבית הדין הוא הולך לבכות בלי שיראו כי זה כבר לא "קול" לבכות בגיל הזה
שירה הדס נקר
27 ביולי 2019
05:39

בית הכלא גבעון נראה מבחוץ כמו בית כלא, מבפנים הוא נראה כמו בית כלא - אבל נחמד. רצפה מבטון, סלילי תיל על הקירות הגבוהים, דלתות ברזל כבדות. עורכת הדין המייצגת את האישה הפיליפינית ואת ילדיה ואני ממתינות בשער בשעה 14:00. הדברים מתנהלים בנחמדות אך באיטיות, מציגים תעודות אחר כך מציגים אותן שוב. בסוף אנחנו נכנסות, משאירות בחוץ פלאפון, ארנק ומפתחות לאוטו. אני נכנסת עם מחברת ועט, הנשק של העיתונאי, שעוברים שיקוף ומאושרים.

עורכת הדין חיה מנע מחכה שיביאו את ג'רלדין ואת ילדיה למפגש איתה בחדרון קטן לפני הדיון. בתוך כמה דקות מכניסים לחדר אישה פיליפינית שמגלגלת פנימה עגלה ובה תינוק בן כשנה. עורכת הדין מופתעת - זאת לא ג'רלדין. הסוהר שואל אותה לשמה והיא ענתה ג'וסלין, נו מה ההבדל. ממשיכים לחכות שיביאו את העובדת הזרה הנכונה.

ג'רלדין וילדיה מגיעים. קיאן בן העשר לבוש כמו כל ילד בעולם: מכנסי כדורסל קצרים, חולצה עם קשקוש באנגלית, נעלי ספורט. יש לו שיער חלק ודי ארוך בתספורת בסגנון אנימה. כשהם מובאים לחדר הקטן הוא שומע מבחוץ את הצעקות של חבריו. כעשרה ילדים מבית הספר שלו שהגיעו בליווי הורים להפגין מחוץ לכלא. הם צועקים "קיאן אוהבים אותך", "אני ילד ישראלי אל תגרשו אותי" וגם – "דרעי שר הפנים אל תפגע בילדים".

כשהוא שומע אותם פניו משתנות, הוא מתרגש והולך לבכות בתוך החדר. הוא ילד בן 10 וזה כבר לא "קול" לבכות בגיל הזה. אחרי שמחה את דמעותיו הוא שואל את אחד הסוהרים האם הוא יכול לראות את החברים שלו, וזה עונה לו "איך תראה? אין כאן חלון. אי אפשר". אחותו של קיאן, קתרין בת החמש, סקרנית ומעוניינת לחקור מה יש בחדרים האחרים. היא לובשת שמלה אפורה וכפכפים, יש לה מוצץ ובובה בלונדינית עם תלתלים זהובים. אמה אוספת אותה ושומרת עליה קרובה.

כולם נכנסים לדיון. לדיין אין סמכות למנוע את צו הגירוש, רק לשחרר אותם ממשמורת, השם "הידידותי" למעצר במתקן ליד נתב"ג. עורכת הדין מספרת את הסיפור של ג'רלדין: עובדת זרה מהפיליפינים שעבדה בסיעוד, אחרי כמה שנים בישראל נכנסה להיריון. בצו נגדה נכתב כי היא נטשה את מעסיקיה, עורכת דינה אומרת שהיא לא נטשה, פעם אחת הקשיש שבו טיפלה עבר לבית אבות, בפעם השנייה, כשהיא הייתה בחודש השישי להריונה, המעסיק שלה ביקש ממנה לבצע עבודות שהיא הרגישה שמסוכנות לה בזמן ההיריון אז היא עזבה את העבודה. בגלל שהייתה בהיריון הוויזה שלה לא חודשה וכך הפכה ג'רלדין לעובדת לא חוקית.

ב-2006 קיבלה הממשלה החלטה לאפשר לילדי זרים במערכת החינוך לקבל מעמד. ב-2010 קיבלה הממשלה שוב החלטה דומה. ב-2011 בג"ץ ביטל את הנוהל שאפשר גירוש עובדות זרות בהיריון. מכוח החלטות אלו קיבלו כמה מאות ילדים מעמד תושב בארץ, איתם קיבלו מעמד גם אחיהם הצעירים יותר ואמותיהם.

ג'רלדין טוענת שמעולם לא התבקשה לעזוב את הארץ, בעשר השנים שעברו היא לא שמעה מרשויות ההגירה עד שפרצו את דלת ביתה ביום שלישי. עורך הדין מטעם המדינה מבקש להשאיר אותה במעצר. לדבריו, היא עשתה דין לעצמה, רשויות ההגירה לא צריכות לשלוח מכתבים, ביודעה כי אינה בעלת ויזה היה עליה לעזוב את הארץ. עורכת דינה של ג'רלדין טוענת – "לאן האישה הזאת תלך? יש לה שני ילדים. היא יכולה לשהות בבית עד הדיון בעוד יומיים". עורך הדין של המדינה עונה: "אני לא סומך עליה. היא התנהלה עשר שנים כשהיא עושה דין לעצמה", ומציין שהוצע לג'רלדין להשתחרר ממעצר ולעלות מיד על מטוס חזרה לפיליפינים, שם נמצאים שני ילדיה הגדולים ואבי ילדיה.

אחרי ששמע את הצדדים הדיין מקבל החלטה – הילדים ואימם יישארו במעצר עד יום ראשון. לגבי הבקשה לראות את החברים, אמר כי הוא לא קובע אך יוכל להמליץ לאפשר לילד לראות את חבריו במהלך סוף השבוע. הדיון מסתיים סיכומים מודפסים, בדרך החוצה קיאן מספר לי שהוא מתגעגע לחבריו, מבקש שאגיד להם שהוא אוהב אותם, שלא ישכחו אותו. הוא מספר על הלימודים בבית הספר ברמת גן. אומר שהוא הכי אוהב ללמוד עברית, חושב קצת ומוסיף - גם שיעורי חשבון הם בסדר. אני שואלת אותו למה הוא רוצה להישאר בישראל, והוא מסביר בשקט "כאן יש לי חברים, אני לא מכיר מקום אחר".