חפש
Languages
חברי מפלגת עוצמה יהודית
צילום: פלאש 90

בימין המאוחד הבינו שהקיצוניות של בן גביר לא שווה את המנדטים שהוא מביא

לקחי בחירות 2019 מועד א' נלמדו ופחות מפלגות נרשמו, אך עדיין הרוב לא יעברו את אחוז החסימה • חיצי הביקורת של הליכוד נגד שקד יהיו מעתה מחודדים ורעילים יותר • פרץ רוצה לשחזר את ההישג מבחירות 2006, אבל יכול לסיים כמפלגת בוטיק | יואב קרקובסקי, פרשנות
יואב קרקובסקי, פרשנות
02 באוגוסט 2019
17:09

לקחי בחירות 2019 מועד א' נלמדו באופן חלקי בלבד. לקראת הבחירות בספטמבר נרשמו אמש בוועדת הבחירות המרכזית 32 רשימות מועמדים - 15 פחות משיא כל הזמנים של הבחירות באפריל שעמד על 47 רשימות. אמרנו לא פעם, ונחזור ונאמר זאת שוב - בבחירות בישראל, עם אחוז חסימה שעומד על 3.25%, עוברות בין 10 ל-12 רשימות. לכנסת ה-21, קצרת הימים, נכנסו לבסוף 11 רשימות בלבד. אפילו מפלגה כמו הימין החדש, עם כוכבים ענקיים של הציונות הדתית, לא נכנסה; מרצ הוותיקה התנדנדה; וכולנו של משה כחלון עברה על הקשקש. המסקנה של השתיים האחרונות - לבד זה מסוכן.

הירשמו לפוליטי-כאן, ערוץ הטלגרם של כאן חדשות לבחירות - כל העדכונים והפרשנויות

היו ראשי מפלגות קטנטנות שבחרו לעזוב את המערכה - הם למדו את הלקח. אבל דווקא בימין האידיאולוגי, האגו ניצח את ההיגיון. מימין לליכוד ירוצו בבחירות 2019 מועד ב': הימין המאוחד, זהות של משה פייגלין, עוצמה יהודית של תלמידי הרב כהנא, מפלגת החרד"לים נעם, הימין החילוני של ראש עיריית טבריה רון קובי, צומת עם אורן חזן בראש. לא פחות משש רשימות, שבע אם סופרים את ישראל ביתנו במחנה הימין ולא במחנה ליברמן.

בבחירות בישראל, בין 10 ל-12 רשימות עוברות את אחוז החסימה. הליך הגשת הרשימות לכנסת

לעומת זאת, משמאל לכחול לבן ירוצו: העבודה-גשר, המחנה הדמוקרטי, הרשימה המשותפת, ועוד שתי רשימות המזוהות עם הציבור הערבי - דעם וכראמה ומוסאוא – כבוד ושוויון. השמאל החבוט משורות האופוזיציה, התכנס לארבע רשימות שאמורות למנוע זליגת קולות. הימין לא למד כלום מהבחירות האחרונות, ואלה שקדמו להן. האגו גדול מן ההיגיון.

מחיר המצפון

המשא ומתן בין עוצמה יהודית והימין המאוחד נוהל בחוכמה. בנט התנגד נחרצות לשילובם של תלמידי הרב כהנא ברשימה, גם במחיר של אובדן קולות. בסביבתו של הרב רפי פרץ אמרו מיד לאחר הבחירות שהמתווה הרצוי בעיני הרב הוא הפרת ההסכם עם עוצמה יהודית, במידה שהפיצוי יהיה איחוד משפחות עם בנט ושקד. שני הצדדים - ראשי הימין החדש וראשי הבית היהודי, יודעים שציבור מצביעי הציונות הדתית ברובו סולד מדרכו של איתמר בן גביר. הציבור הזה לא מזדהה עם תורתו של הרב כהנא, לא קרוב לשם אפילו. בבחירות הקודמות הטירון הפוליטי תא"ל הרב רפי נכנע ללחציו של בנימין נתניהו. הוא לא עמד בכמות הטלפונים מהלשכה, והוא היה אולי מעט נרגש כשראש הממשלה הוא זה שמפעיל עליו  באופן אישי לחצים. הפעם הוא הפגין עמוד שדרה יותר יציב. הוא לא התכופף נוכח הלחצים שהופעלו עליו למנוע איחוד עם שקד ובנט, הוא לא נענה לפניות להגמיש עמדות מול בן גביר, ולהעניק לו מקום חמישי ברשימה של הימין המאוחד.

בבחירות הקודמות הטירון הפוליטי תא"ל הרב רפי פרץ נכנע ללחציו של נתניהו. הפעם הוא הפגין עמוד שדרה יותר יציב

מיד לאחד הבחירות הקדומות רצו באיחוד מפלגות הימין, ובעיקר בבית היהודי, להבין כמה היה שווה באמת האיחוד עם עוצמה יהודית. הם שכרו אנשי מקצוע משתי חברות שונות, שבחנו לעומק את כלל תוצאות האמת בקלפיות. הם בחנו גם את תוצאות בחירות 2015, אז הבית היהודי כלל את הבית היהודי והאיחוד הלאומי, מול בחירות 2019 שבהן איחוד הימין כלל את הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית, ומולם הימין החדש. התוצאות היממו אותם. התברר שהתרומה של עוצמה יהודית, לכלל המחנה לא קרובה למה שמבטיח כל העת איתמר בן גביר. הוא טוען שהוא שווה 70 אלף קולות - כלומר יותר משני מנדטים, אך הנתונים מעמודי האקסל מראים אחרת. תרומת עוצמה נאמדת ב-15 אלף קולות. בהנחה שיש אי דיוקים, אנשיו של הרב פרץ העריכו את יכולתו האלקטורלית של בן גביר ב-20 אלף קולות לכל היותר. המשמעות - חצי מנדט.

בן גביר וברוך מרזל לכנסת כמה פעמים, אך אף פעם הם לא רצו לבד - תמיד בחיבורים. ב-2009, כשאחוז החסימה היה נמוך משמעותית, הם נכנסו כאשר התחברו לאיחוד הלאומי. בבחירות 2015 הם רצו יחד עם אלי ישי ולא עברו את אחוז החסימה.

בלי רחמים

ההחלטה לא להתאחד עם בן גביר ומרזל עשויה לעלות מחיר פוליטי מסוים לראשי הימין המאוחד. הם בוודאי עוד יותקפו קשות על העמידה האיתנה שלהם מול הלחץ התקשורתי של בן גביר, ולהבדיל מול המתקפות של בנימין נתניהו וראשי הליכוד, שיאשימו אותם באובדן שלטון הימין. אבל ההחלטה של שקד, בנט ופרץ ראויה לשבחים. הם מנעו מעצמם את הכתם ההיסטורי של ריצה עם תלמידי הרב כהנא באותה הרשימה. בבחירות הקודמות, לאחר כניעתו של הרב פרץ ללחצי נתניהו, ציבור חובשי הכיפות שלא רצה את בן גביר ברשימה מצא מפלט - הימין החדש. בנט ושקד אמנם לא עברו את אחוז החסימה – 1,400 הקולות החסרים כואבים לשניהם בגוף עד היום. אבל מבין כמעט ארבעת המנדטים הללו היו מצביעי ימין שלא מזדהים עם דרכו של הימין החרד"לי, ובוודאי לא עם מי שתמונתו של ברוך גולדשטיין, רוצח 29 הפלסטינים במערת המכפלה, תלויה בסלון ביתו.

לו היה יוצא לפועל החיבור של הימין המאוחד עם עוצמה יהודית, איזו אלטרנטיבה הייתה לאותם מצביעים? חלקם אולי היו חוזרים לליכוד, אך חלקם גם היו מחפשים את המפלגה הבאה עם כבוד למסורת ולחובשי כיפות. המפלגה הזו היא לא אחרת מכחול לבן. ההערכה בצמרת הימין היא שבין מנדט שלם לשניים היו הולכים לאיבוד לטובת הליכוד וכחול לבן, לו היו בוחרים בימין המאוחד ללכת עם בן גביר ו-15 אלף הקולות שהביא רק לפני שלושה חודשים.

האזינו לריאיון עם איתמר בן גביר בכאן רשת ב

בחודש אפריל נתניהו עמד מקרוב, לחץ על איחוד בימין, והכניס את בן גביר לרשימה תוך שהוא מפנה מקום אצלו בבית לאחד מאנשי הבית היהודי. גם הפעם נתניהו לחץ, אבל הרבה פחות. המוטיבציה של ראש הממשלה ירדה, וגם הדחיפות פחתה. נתניהו לא רצה לראות את השותפות של בנט, שקד, פרץ וסמוטריץ', והעדיף אותם קטנים יותר ומתקוטטים יותר - הפרד ומשול. אבל הרב רפי התבגר פוליטית ולא נענה ללחציו של נתניהו, ובנט ושקד גם עצמאיים מדי. אם בבחירות הקודמות עשה נתניהו "קמפיין געוואלד" ממש בשעות האחרונות לפני סגירת הקלפיות, ומיעט לתקוף את השותפים הטבעיים בימין האידיאולוגי. הפעם תהיו בטוחים שכאשר שקד בראש ובנט הוא המנוע, המתקפות של ראשי הליכוד, ושל נתניהו אישית, כלפיהם יהיו משמעותיות יותר, ולאורך תקופה ארוכה יותר. לא עוד שיטת הגוש, אלא קודם כל להיות המפלגה הגדולה והמשמעותית ביותר בכנסת, גם על חשבון השותפים. מבחינת נתניהו, בנט ושקד הם שותפים מוכרים מאוד, ונאמנים פחות. לכן לא אכפת לו לפגוע בהם אלקטורלית.

זו הייתה אחת הסיבות שבגללן תמכה שקד במשך רוב השבוע בחבירה עם בן גביר. היא חששה שריצה נפרדת תשמש כלי נשק בידי נתניהו. שרת המשפטים לשעבר היא פוליטיקאית מיומנת, נערצת בימין, ואוהבת להיות אהובה. אבל היא צריכה להתבגר. עכשיו היא האישה היחידה שמובילה מפלגה בבחירות, וחיצי הביקורת כלפיה יהיו מחודדים יותר ורעילים יותר. כשגדלים ומתפתחים, נעשים מסוכנים יותר. טוב יהי אם שקד תשאיל חליפת עור עבה מחברה נפתלי בנט שמורגל בכך, כי זה מה שיידרש לה בקיץ החם הצפוי לנו בחודש וחצי שנותר לבחירות.

פרץ נלחם על המנדטים בין גנץ למרצ

ועידת מפלגת העבודה בנויה שכבות שכבות. כל שכבה משקפת את תקופת כהונתו של אחד מראשיה. אפשר למצוא בה עדיין תומכים מובהקים של רבין, פרס, ברק, בן אליעזר, יחימוביץ', הרצוג וכמובן עמיר פרץ. בכל פעם שנבחר יו"ר חדש באים לדיוני הוועידה התומכים המובהקים שלו, חברים אחרים לעיתים נותרים בבית. כך קרה השבוע כשלאולם סמולארש באוניברסיטת תל אביב הגיעו תומכיו המובהקים של עמיר פרץ, פרצופים מוכרים שנעדרו מחלק מהדיונים של וועידת המפלגה כשפרץ שמר על פרופיל נמוך לאורך כהונתו הנשכחת של אחד - אבי גבאי.

מול עמיר פרץ עומדים שני כוחות - אחד חדש בדמות המחנה הדמוקרטי, ואחד ותיק קצת יותר בדמות כחול לבן. הוא יצטרך לנסות להחזיר הביתה את הקולות הנודדים

התומכים באו נלהבים לנאומו של היו"ר פרץ. הם עודדו אותו ומחאו לו כפיים. היה לו נאום טוב עם מסרים טובים, אבל כרגיל אצל פרץ, היה חיסרון אחד - נאום ארוך של כמעט 45 דקות. פרץ כל כך נלהב שהוא מתקשה לקצר. קריאות העידוד גרמו לו להוסיף מסרים לנאום הכתוב והמודפס שחולק לעיתונאים טרם עלה לבימה. על אף קריאות העידוד, האווירה באולם לא הייתה של חשמל ורעל לפני בחירות. יש תקווה שמהולה בהרבה מאוד חששות. נתוני הסקרים, שמלמדים על נתונים דומים לאלו שהביא גבאי רק בחודש אפריל, ואפילו נמוכים מהם, העלו חשש בקרב ותיקי הוועידה שזו עלולה להיות הוועידה האחרונה.

לפרץ יש אתגר לא פשוט. ב-2006, כשעמד בראש המפלגה בפעם הקודמת, הוא ספג עזיבה צורבת של אחד מהמנטורים שלו ושל המפלגה כולה - שמעון פרס, שעבר לקדימה. הוא לקח אתו לפי הערכות לא פחות משבעה מנדטים. העבודה בראשות פרץ ספגה מכה אנושה, כמו הליכוד של אותה שנה בראשות נתניהו. פרץ התעשת, פעל ונתן פייט. הוא הצליח בתנאים לא קלים, כשקדימה מולו, לשמור על כוח של 19 מנדטים. הוא הביא לעבודה הישג אדיר במונחים של אז, ובוודאי ביחס למצב היום. לטענתו, העבודה החליפה אז קהל בוחרים. את בוחרי רמת אביב ג' החליפו מצביעי הפריפריה.

החיבור עם גשר הוא מהלך פוליטי חברתי-אידיאולוגי נכון לפרץ. (צילום: פלאש 90)

עם ההישג של 2006 אי אפשר להתווכח, וייתכן שטענת פרץ על שינוי בקהל הבחורים של המפלגה נכונה. אבל המציאות הפוליטית השתנתה, והאתגר שמונח כעת בפני פרץ הוא אדיר. מולו שני כוחות - אחד חדש בדמות המחנה הדמוקרטי, ואחד ותיק קצת יותר בדמות כחול לבן. פרץ צריך לנסות להחזיר הביתה את הקולות הנודדים של מפלגת העבודה. מצביעי העבודה שנתנו ליצחק רבין ב-92' 44 מנדטים מחפשים בית פוליטי חדש בכל מערכת בחירות מאז. הם כבר היו בשורה של בתים מאמצים.

החיבור של העבודה עם גשר הפעם הוא מהלך פוליטי חברתי-אידיאולוגי נכון לפרץ, אבל לא בטוח שמדובר בנוסחה שמפצחת את החזרת המצביעים הוותיקים של העבודה. עיון ברשימת העבודה-גשר לכנסת הבאה מעלה תהיה לגבי מה שניסה פרץ לחולל. למרבית הציבור השמות שמופיעים בה אלמוניים כמעט לגמרי.


יו"ר העבודה איבד את סתיו שפיר, שכלפיה נהג בכבוד רב במהלך קמפיין הבחירות לראשות המפלגה, ונשאר עם איציק שמולי, שתקף אותו אישית וניהל מערכה קשה, ולאחר ההפסד הצורב נעלם לכמעט שלושה שבועות מעין הציבור. עוד עזבו  - שלי יחימוביץ', סמל של המפלגה ובעלת פרופיל ציבורי גבוהה, ואיתן כבל, חבר טוב של פרץ ופרלמנטר מוביל, חרוץ ואינטנסיבי. פרץ לא  הצליח לגייס שמות משני משחק. גם השמות שהביאה איתה אורלי לוי אבקסיס, אינם מוכרים מספיק לציבור. נוכח המציאות הזו, יכול אולי פרץ להבין מדוע החיבור עם גשר כמפלגה עם שלושה מקומות עד המקום ה-10 כולל, גררה כל כך הרבה ביקורת בתוך העבודה.

פרץ יכול היה לנסות לשכנע את כבל להשתבץ בעשירייה ולא "לסייע מבחוץ". אם משחקים עם הרכב הרשימה, צריך לדאוג שמחיר הביקורת ישתלם. בבחירות הקודמות ארבעה מששת השמות הראשונים, הם אלה שהביאו קולות: פרץ, יחימוביץ', שפיר ושמולי. את גבאי וטל רוסו הציבור לא מזהה עד היום. לא תמיד רשימה שווה יותר מהעומד בראשה, אבל בבחירות שהיו באפריל רשימת העבודה הייתה שווה פי כמה ממי שהובילו אותה במקום הראשון והשני. כמי שהיה אחד מהגורמים שבזכותם העבודה עברה בכלל את אחוז החסימה, פרץ היה צריך לפעול הרבה יותר בנחרצות לכך שהרכב הרשימה יפתה את בוחרי העבודה הוותיקים לחזור הביתה מהגלות.

כמי שהיה אחד מהגורמים שבזכותם העבודה עברה בכלל את אחוז החסימה, פרץ היה צריך לפעול הרבה יותר בנחרצות לכך שהרכב הרשימה יפתה את בוחרי העבודה הוותיקים

זו פעם רביעית שפרץ מוביל מפלגה בבחירות. פעמיים רץ בראשות עם אחד, וזו תהיה הפעם השנייה שירוץ בראשות העבודה. המטרה העיקרית שלו היא להתקרב לתוצאות 2006, ולהיות דו ספרתי. בין המחנה הדמוקרטי לכחול לבן, חייב פרץ לייצר סדר יום שאינו של מפלגת בוטיק בלבד, או שיסיים את מערכת הבחירות כמו מפלגת עם אחד, שהייתה מפלגת נישה חברתית. אבל פרץ רגיל לצעוד במסלולי מכשולים, שאת חלקם הוא מציב לעצמו בדרך.