לאורך כל קריירת הבימוי שלו התמודד קוונטין טרנטינו עם ביקורת על האלימות בסרטיו. זה אף פעם לא הפריע לו לדבוק בסגנונו, תוך שהוא מתעלם מהטענות. והנה – בסרטו החדש והתשיעי (אחד לפני אחרון?) – "היו זמנים בהוליווד", שיצא היום (רביעי) לאקרנים בישראל, הצופים מקבלים מטרנטינו מעט מאוד אלימות. זאת על אף שמדובר בסרט שעלילתו נעה סביב אחת מהנקודות האלימות והאפלות בהיסטוריה של ארצות הברית. הסיבה לכך היא אולי כי טרנטינו לא רצה שאנשים ייקחו מהסרט אלימות ורוע – מי שהקשיב לו פעם עונה לביקורות נגדו יודע שהוא מעולם לא רצה זאת, באף אחד מסרטיו – אלא רצה להעביר מסר על אהבה ענקית לקולנוע. כשהאלימות כן מגיעה, והיא מגיעה בסרט כמו אגרוף לפרצוף שמעיף את הצופים ממקום מושבם, היא רק משמשת ככלי המשרת את האגדה היפה שטרנטינו רוצה לספר על תעשיית הסרטים.
סינמפיליה תמיד הייתה מאפיין מרכזי, יחד עם אלימות, כאמור, בסרטים של טרנטינו. אך "היו זמנים בהוליווד" כן יוצא דופן במובן הזה, משום שכפי שניתן להבין משמו הוא עוסק באופן ישיר בקולנוע. מעבר לכך, טרנטינו חוזר בסרט זה אל הבאר שממנה כנראה שאב הכי הרבה אהבה לסרטים וטלוויזיה – הוליווד של שנות השישים. לכן הסרט עמוס, לטוב ולרע, באינספור אזכורים ליצירות ודמויות אשר קשורות לתרבות הפופ של אותה תקופה. ייתכן שחלק מהצופים ילכו לאיבוד בין אזכור לאזכור, אבל כל המחוות הללו ישרתו בסופו של דבר את המטרה של טרנטינו.
עלילת הסרט מתרחשת ב-1969, כשרוח התקופה בארצות הברית של אותן שנים, ובהוליווד בפרט – עם הסמים והאהבה החופשית, בדיוק מקבלת סוג של תפנית בסיפור. שתי הדמויות המרכזיות הן ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו), כוכב סדרות טלוויזיה שנאבק על קריירה שנמצאת בדעיכה, וקליף בות' (בראד פיט), כפיל הפעלולים של דלטון, שבדומה לו מנסה גם כן למצוא את עצמו בעולם שמשתנה לנגד עיניו. השניים הם דמויות פיקטיביות לחלוטין, אך לאורך כל הסרט טרנטינו משלב את הסיפורים שלהם לצד התרחשויות ואנשים שהיו באמת. כך שהצופה ייתקל בדמויות כמו ברוס לי וסטיב מקווין, ודמותו של דלטון תספר כיצד הוא כמעט קיבל את התפקיד של מקווין בקלאסיקה "הבריחה הגדולה". טרנטינו עושה זאת בכזו מיומנות וחינניות, ודיקפריו ופיט נטמעים כל כך טוב בנוף העבר, כך שהתחושה כי דלטון ובות' אכן היו שם באותה נקודת זמן קריטית בהוליווד מרגישה אמיתית לחלוטין, ולא נותר אלא לקבל את זה שכפי שקורה לעתים כה רבות בסרטים – הגבול בין אמת היסטורית לבדיה מיטשטש.
נטמעים בנוף של הוליווד של שנות השישים. ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט ב"היו זמנים בהוליווד" (צילום: באדיבות פורום פילם)
חזרה לרצח שזעזע את ארה"ב
האירוע ההיסטורי המשמעותי ביותר שמשתלב בסיפור של דלטון ובות' הוא הרצח המזעזע של השחקנית והדוגמנית שרון טייט (מרגו רובי) על ידי חברי הכת של צ'רלס מנסון, שאירע באוגוסט לפני 50 שנה, ומומלץ להכיר את פרטיו על מנת למקסם את חווית הצפייה ב"היו זמנים בהוליווד". הטבח הברוטלי של טייט, שהייתה אז בחודש השמיני להריונה, וחבריה בבית שלה ושל בעלה דאז הבמאי היהודי-פולני רומן פולנסקי (שבאותו זמן היה בלונדון) טלטל את ארצות הברית ואת תעשיית הקולנוע.
הסרט מתנהל בשני ממדים מקבילים, ומתקדם בתוך מסלול התנגשות שטרנטינו מנווט לעבר שיא שהדרך היחידה לתאר אותו היא - שומט לסתות
הסיפור הטרגי הזה מסופר ברקע למעלליהם של דלטון ובות', ומשיק לסיפור שלהם בנקודות שונות. בעוד שדלטון גר בשכנות לטייט ופולנסקי (מה שמפיח בו תקווה כי לקריירת המשחק שלו יש עוד סיכוי), בות' מתוודע אל הכת הרצחנית של מנסון. וכך הסרט מתנהל בשני ממדים מקבילים – דמיון מול מציאות, והסיפור היפה על ימיה התמימים של הוליווד מול המציאות האפלה. הכול מתקדם בתוך מסלול התנגשות, שטרנטינו מנווט לעבר שיא שהדרך היחידה לתאר אותו היא - שומט לסתות.
הטבח הברוטלי של שרון טייט וחבריה ב-1969 טלטל את תעשיית הקולנוע. מרגו רובי כשרון טייט ב"היו זמנים בהוליווד" (צילום: באדיבות פורום פילם)
"היו זמנים בהוליווד" אולי עלול להיתפס כיצירה המיועדת רק לחובבי קולנוע מושבעים ועכברי סינמטקים, אבל השלם בו עולה על סך כל האזכורים, המחוות והייצוגים הווירטואוזיים של שפריצים של דם ואיברים כרותים. אלו מופיעים בסרט התשיעי של טרנטינו כפי שהופיעו גם בקודמיו. אך הפעם הבמאי שם דגש גדול על המהות האמיתית שביצירתו, ומעלה על נס את הקסם והעוצמות שיש לקולנוע – לא משנה מה המציאות מזמנת לו מנגד.