חנוך לוין
צילום: מתוך "חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם"

20 שנה למות חנוך לוין: איך אומרים "צ'כוב" בעברית?

גדול מחזאי ישראל העמיד מראה שחורה מול פני החברה הישראלית שיכורת הכוח והעוצמה – ועיצבן לא מעט אנשים. בדומה לקלסיקונים הגדולים, המחזאי הישראלי הוכיח כי רק מתוך מציאות רווית טרגדיות, יכול לצמוח פנומן סטירי
פבל מובשוביץ'
18 באוגוסט 2019
16:33

"האב: אבל מילותיו האחרונות באמת, / לאחר שכבר היה מוטל, / עליהן אני שואל. / חייל סמוק: קילל. / האב: ואחר־כך? / חייל סמוק: אחר־כך מת" (מתוך "הרצח"): אחד מגדולי המחזאים הישראלים אי־פעם, חנוך לוין, נפטר היום לפני שני עשורים. את מודעת האבל שלו חתם תיאטרון הקמארי במילים הבאות: "לפי בקשת המשפחה לא יינשאו הספדים".

אבל אם נקרא בעיון את הטקסטים של לוין נראה בבירור שמהות אחת חוזרת על עצמה ביצירתו – הצחוק הטרגי. ודווקא השקט ברגעים האלה עבורו הוא אבל מוחלט. בכך מוכיח היוצר המחונן, שמחזאי מסוגו – שגדל במציאות מורכבת, אלימה וחצויה כשלנו – לא היה יכול לצמוח מתוך קרקע מציאותיות אחרת. חוכמתו הספרותית הייתה להשליך את הקורא אל הצחוק הגדול, לאחוז בבטן ולרטון בכעס בה בעת שהוא מתבסס בבכי מריר – לאחר שהוא הבין שהמחבר שיטה בו.

בניגוד למחזאי ולסופר הרוסי הגדול אנטון צ'כוב, שיכול היה להישאב אל הכאב הגדול ולהיבלע בו ורק בו – בלי, בהכרח, להשתמש בכלים סטיריים – סטיריקן כמו לוין הבין, או שאף לפחות, לגעת בנפש האדם – שצופה או קורא את יצירתו – ואף להשפיע עליה השפעה בלתי חוזרת. כלומר, לוין האמין שבאמצעות ספרות אפשר לשנות את המציאות. ובשביל זה צריך להחריב חומות התנגדות ודעות קדומות. איזה דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר הצחוק?

חנוך לוין נולד בתל אביב ב־18 בדצמבר 1943 ונפטר ממחלת הסרטן ב־18 באוגוסט 1999. הוא כתב מחזות, שירה, פרוזה, מערכונים, פזמונים ועוד. נוסף על כך, ביים בעצמו את רוב יצירותיו. עבודותיו היו ניסיון לדבר על השאלות המהותיות בחיי האדם וההישאבות שלו לעולם הבמה הראתה שבבסיס אמונתו הוא שואף לרקום עולם מקביל, שבו הוא יוכל להמיר את המציאות המורכבת אל מציאות פואטית, רבת משמעות ואולי אף עם משמעויות סותרות. זאת בניגוד לעולם הממשי שריבוי המשמעויות בו לא תמיד אפשרי.

את התהליך החברתי בישראל, של לאומניות והקצנה, לוין כבר חזה ביצירותיו המוקדמות. חזה, לא משום שהיה בעל כוחות התבוננות יוצאים מגדר הרגיל בהכרח, אלא כי למען הסטירה הלווינית, הדיאלוגים הוקצנו. עם זאת, היום, יכולים להעיד אחדים כי הם לא מרגישים את חדות ההבחנה הפוצעת שלו על עורנו הלום הקרבות – ובכך מוכיחים את גדולתו.

יצירת חייו, שהיא כמעט תרפויטית, היא שהובילה את מתנגדיו לפעול נגדו ולפוליטיקאים להתפתל בכיסאותיהם – עד היום. בכך, הוכיח לוין שכוח הדמיון שלו כל כך עז שהוא מאפשר ממש להרגיש כאילו מחזותיו לא מגוללים סיפור של מציאות מקבילה אלא הם העולם הממשי עצמו. והבושה, שחלק מהצופים מרגישים בעודם חווים (כי צפייה או קריאה בלוין היא חוויה גופנית ומלאת בושה) את יצירותיו, היא לא בגלל הזדהות שטחית עם השחקנים, אלא הזדהות עם קול פנימי, יש שיגידו מצפוני, של עצמם. קול שלעיתים מתנגד לתהליך הלא פשוט שמוביל אותם המחזאי המחונן.

"הקצין: מי רצח אותו? / האב: חיילים, אדוני. / הקצין: ומי אתה? / האב: אביו. / הקצין: ראית מי הרג אותו? / האב: לא, אדוני. נכנסתי / כשהחדר היה ריק. / ראיתי אותם מתרחקים. / הקצין: קח את הגופה וקבור אותה / בלי רעש ועניין. לא נרשה הפגנות. / האב: קודם לא הרשיתם הפגנות / בגלל המלחמה. / הקצין: נכון. ועכשיו בגלל השלום. / אנחנו בכלל בעד שקט. / האב: כן, אדוני. / בני שָקֵט ואני שקט. / מעכשיו ישרור כאן שקט (מתוך "הרצח", סוף מערכה ראשונה).

כמחזאי לוין היה לש את גוש השפה העברית כבצק. הוא חשמל אותה בריבוי משמעות, והפעיל את השפה כראות עיניו, את זה הוא עשה לצורך הטענת הטקסטים במשמעות אקוסטית, טרום לשונית. לפני שהמשמעות הקונקרטית "זיהמה" את השפה.

היום, 20 שנה לאחר מותו, דמויות כמו כְּלָמנסֵעַ, או "חפץ", לא רק ממשיכות להפעים את קוראיו בעברית שעומדים ומשתאים לנוכח השימוש הפואטי שלו בשפה, אלא אף מוסיפים להפעים את קוראיו ברחבי תבל. אני בספק אם ניתן להעביר את לוין כמו שהוא לקוראים בתפוצות – וזה חברים, משהו שעל הקורא הישראלי להוקיר כמתנה ספרותית בלעדית שניתנה לקהל הקוראים הישראלי. לכן על השאלה "איך אומרים צ'כוב בעברית" יש להשיב – לא אומרים. לוין הוא לא צ'כוב, הוא ממתק מסתורי ונפלא ששייך רק לשפה העברית.