חפש
Languages

סיכום העשור של אופיר טובול

אופיר טובול בחר ח״י אלבומי מוזיקת שורשים ישראלית מהעשור האחרון
מערכת כאן
28 בספטמבר 2019
09:30

״שיבתו של המודחק״. במילים אלו הגדירה חביבה פדייה את תופעת החזרה לשורשים והחיבור למסורת של מוזיקאים ואמנים בשנים האחרונות. ״מה השורשים שלי ואיך זה רלוונטי ליצירה שלי״ היא שאלה שלא מעט אמנים הפנו לעצמם בדור הזה. הם חיפשו את הדרך לחזור לאותה מסורת מוזיקלית ששמעו כילדים בבית, באירועים משפחתיים או בבית כנסת. להפוך את הצלילים ששמעו בילדות לנכונים ומתאימים לחיים כאן ועכשיו. הם רצו לעשות כבוד לדור ההורים והסבתות שתרבותם נרמסה תחת כור ההיתוך הישראלי. הם רצו להחדיר אל תוך הישראליות את הצלילים שהיו חסרים בה.

הצורך הזה הוליד פרץ יצירתי שהפך לתנועה תרבותית של ממש. אם להשתמש בדוגמא של כלי נגינה אחד- העוד, שעד לפני 30 שנה ניתן היה למנות על יד אחת את כמות הישראלים-יהודים שמנגנים בו, הפך לכלי שהופיע בעשרות שירים ואלבומים בעשור האחרון. ויחד איתו נפתחו מרכזים ללימוד מוזיקה מסורתית, תזמורות שמנגנות מוזיקה קלאסית מן המזרח ועוד ועוד.

הרשימה הזאת מראה שבירה של הגדרות כמו פופ ואלטרנטיבי, גבוה ונמוך. גם את המסורות המוזיקליות שהאמנים ברשימה מחוייבים אליהם, הם דאגו לפרק ולהרכיב מחדש. אף אחד מהם לא ניסה לשמר באופן אותנטי תרבות מסוימת. כולם התייחסו למסורת בדיוק כמו שהתייחסו אליה תמיד- שינו אותה, התאימו אותה, שיחקו איתה.

אדיר בכר - עורי יחידה (2016)

לא מספיק אנשים מכירים את האלבום המדהים הזה של אדיר בכר, שלקח את פיוטי הסליחות שנקראים ממש בתקופה זו לפנות הבוקר בבתי הכנסת הספרדיים, והפך אותם לחגיגת רוקנרול מזרחי-אתני-תקראו לזה איך שאתם רוצים. הוא נע בין רוק רך לכבד, מדגיש את הטקסטים במקומות הנכונים, ומראה כמה הסליחות והדיסטורשן הולכים ביחד. אלבום שצריך לחזור אליו כל חודש אלול.

אהוד בנאי וברי סחרוף - היא הופיעה כמו הרוח (2017)

כששמעתי שברי סחרוף ואהוד בנאי הקליטו אלבום שירי לדינו חשבתי לעצמי- עוד אלבום פיוטים בלדינו? בטח יהיה שם את ״שחרחורת״ ואת ״אדיו קרידה״ וכל שירי הלדינו הקבועים בגרסאות רוקיסטיות. שמחתי כמובן להתבדות ולהזכיר לעצמי שהשניים האלה תמיד אורגינליים. ברי ואהוד לקחו ב״היא הופיעה כמו הרוח״ חומרים לא-מוכרים-בעליל שהם מכירים מהבית ויצרו כאן אלבום שפחות מנסה לשחזר או לשמר את תרבות הלדינו (מה שכבר נעשה) ויותר להביא את הרוח הלדינואית שעליה שניהם גדלו.

(A-WA- Habib Galbi (2015

שלישיית האחיות למשפחת חיים כנראה לא העלתה על הדעת שפניה תמימה לתומר יוסף עם הצעה לשיתוף פעולה תיצור כזה אימפקט מטורף ותגרום להם לטוס בלי הפסקה מסביב לעולם. מאז הן עשו הכל בדיוק כמו שצריך עם הקפדה על הפרטים הכי קטנים- מהסטיילינג והעיצוב הגרפי עד לבחירה בסינטיסייזר המדויק שאחראי לסולואים באלבום ובהופעה. אייווה הפכו לתופעה. ו-״חביב גלבי״, שיר שכבר הוקלט בשנות השמונים על ידי ציון גולן, הפך בגירסא המגה-קולית שלהן לתרנגולת שמטילה ביצי זהב וזוכה לרמיקס לטיני של פיטבול. אייווה הצליחו לגרום לנערות לא-תימניות-בעליל לזמזם את שירת הנשים המסורתית מתימן והצליחו לעטוף את הסיפור שלהן בצורה מרעננת ורלוונטית. רק על זה מגיע להן מבחינתי פרס על מפעל חיים או משהו בסגנון.

אנסמבל הפיוט של מכון בן צבי - ארבע אותיות (2017)

ועדיין בגזרת המפתיעים - כמה אלבומים מדהימים אתם מכירים שבשם שלהם יש קרדיט למכון כלשהו? מה שהופך את האלבום המושלם הזה לעוד יותר מפתיע. קבוצת גברים נפגשת במשך שנים אחת לשבוע לשיר פיוטים. הם נפגשים במכון בן צבי והמקום הופך לתבנית נוף מולדתם. לא יכול היה לצאת אלבום כזה בדרך אחרת, רק תסיסה איטית ומתמשכת של שנים של מחקר ושירה, של שיוף דינמיקה מושלמת בין החברים, מוליד יצירת מופת שכזאת. מה יש לנו כאן? מקהלה שלוקחת את השירה המוקדשת של יהודי דרום מרוקו, בצירוף מעט מאוד כלי נגינה והרבה מאוד מחיאות כפיים חוזרות ונישנות. אלבום שמתעד רוח, קהילה, מסורת ואת נפלאות השפה העברית במפגש שלה עם מדבר הסהרה.

גוסטו – עאפכ (2018)

אלבום מקורי שלם בערבית בסגנון עממי-אלג׳יראי? בישראל? יש רק אחד שיעז לעשות כזה דבר, וגם יצליח. גוסטו השתעשע בחומרים האלה עוד לפני כן אבל הפעם החליט לצלול עד הסוף ולהקליט אלבום שלם עם כל הקסם של מוזיקת ה״שעבי״ האלג׳יראית. מדובר בז׳אנר משנות החמישים שנוגן במספרות ובבתי קפה רגע לפני שאלג׳יריה הפכה סגורה ומסוגרת. רגע אחרי הוא זכה להכרה עולמית בגלגול החדש והמודרני יותר שלו - מוזיקת הראי. גוסטו רקח כאן אלבום שמחליק באוזן בקלות גם אם לא מבינים יותר מכמה מילים. בגזרת האורחים: מירי מסיקה, לה כתב את ״זהרה״ נדיר בנוף הישראלי, ולא אחר מאשר הפסנתרן היהודי-אלג׳יראי הדגול מוריס אל מדיוני, שקיבל כאן את הכבוד הראוי לו.

גילי יאלו (2017)

משהו קרה בגזרת הגרוב האתיופי בארץ בשנים האחרונות. אפשר היה לראות את זה בהופעת הסולד-אאוט בבארבי של מולאטו אסטטקה ואחריה בזו של מחמוד אחמד. כך סימנו וי על שני המוזיקאים הבכירים של האתיו-ג׳אז, ז׳אנר שתור הזהב שלו התרחש באתיופיה של שנות ה-70 וזוכה לעדנה בינלאומית בשנים האחרונות. הגרוב האתיופי קוסם לאנשים בגלל ההזדמנות לראות את הפלא שקורה למוזיקה האפרו-אמריקאית כשהיא חוזרת חזרה לבסיס האם האפריקאי. כל התנועה הזאת של קהל ומוזיקאים ישראלים התכוננה במשך כמה שנים ליצירה חדשה, מקורית ומקומית - וזו הגיעה באלבום הבכורה של גילי יאלו. תשכחו את מה ששמעתם אצל עידן רייכל. כאן זה הדבר האמיתי.

דודו טסה והכווייתים (2011)

מספרים על סאלח ודאוד אל כוויתי שכשהיה נמאס להם מהלקוחות בחנות שלהם בשוק התקווה, היו סוגרים את הדלתות, מוציאים את העוד והכינור ושוקעים בנגינה. כמו עשרות מוזיקאים בני דורם שעלו לכאן מארצות האיסלאם, גם הם מצאו את עצמם חסרי רלוונטיות מחוץ לקהילתם המצומצמת. אחרי שנים של תסכול ואכזבה הם הלכו לעולמם כשמעטים יודעים שבתל אביב חיו מי שנחשבים עד היום לשניים מהאבות המייסדים של המקאם העיראקי הקלאסי. לנכד של דאוד, דודו (הקרוי על שמו), לקח כמה וכמה שנים, שבהן קיבע את מעמדו המשמעותי במוזיקה הישראלית, כדי להעז לגעת בחומרים הללו. דודו טסה התחבר לסבא ולסיפור המשפחתי שלו, ואנחנו זכינו באלבום מופלא שמגיש את הקלאסיקות ההן בג׳ינס, גופיה קרועה, סמפלר וגיטרת טלקאסטר. את השיר המרגש באלבום (ובפרויקט כולו לטעמי) שרה אמא של דודו טסה ומלווה אותה בעוד יאיר דלאל, שניהם החזיקו את הלפיד של הכווייתים והעבירו אותו לדודו טסה, שעשה במוזיקה של סבא כבשלו.

הפרויקט של רביבו - מה נותר מאלה (2012)

רביב בן מנחם, רביבו בשבילכם, הוא האחראי ל״ריקוד רומנטי״, להיט ענק של ישי לוי שמסמל את שיאה של התקופה הכי מסחרית וקלילה בתולדות המוזיקה הים תיכונית בישראל. המופעים בקיסריה עם שלושים נגנים, עשרים רקדניות ופירוטכניקה א-לה לאס וגאס גרמו לאוהבי הז׳אנר לגעגוע למוזיקה הים תיכונית של פעם: זאת שנלחמה על מקומה, עם הליריקה שמתחברת למקורות, לחנים שמדברים עם יוון ותימן, וזמרים עם אישיות וקול מחוספס. הגעגוע הזה הוליד את מסיבות הקריוקי ואת המועבטים, ואלה הולידו את הפרויקט של רביבו. כשיצאה המחרוזת הראשונה כבר אפשר היה להכריז על עידן חדש במוזיקה הים תיכונית. רביבו החזירו לתודעה שמות שכמעט נעלמו לחלוטין וזוכים עד היום לעדנה מחודשת - מצלילי העוד והכרם ועד חיים משה ואהובה עוזרי. רביבו החזירו את הכבוד האבוד למה שנקראה בבוז ״מוזיקת הקסטות״, והם עשו את זה עם חיוך ענקי וטונות של גת.

ויקטוריה חנה (2017)

בז׳אנרים שמבוססים על מסורת ועל טקסטים שהתקדשו במשך דורות, תהליך העבודה יכול לקחת הרבה מאוד זמן. במקרה של ויקטוריה חנה, עשרים שנה של עיבוד החומרים לכדי אלבום שהיא מוכנה לעמוד מאחוריו. ואיזה אלבום קיבלנו פה. ספק אם מדובר במוזיקה במובן המקובל של המילה. אולי נכון יותר להגדיר את היצירה של ויקטוריה חנה כאמנות פלסטית. מאחורי היצירה שלה ויקטוריה חנה מציגה פילוסופיה שלמה על הכוח הבורא של האות והצליל ועל הפלא הבלתי מוסבר של הפקת הקול והמנגינה. הטקסטים משחקים כאן תפקיד מרכזי: משיר האהבה לתורה בארמית, ״אורייתא״, הקטעים משיר השירים שזוכים לחיים חדשים, וברכת ״אשר יצר״- ברכה אינטימית שנאמרת ביציאה מהשירותים והופכת כאן לאופרה דרמטית. האלבום הזה מספק הצצה לעולם העשיר והמרתק של אמנית נדירה וחד פעמית.

Yemen Blues ימן בלוז - רביד כחלני (2011)

זמרים תימניים כמעט תמיד מתחילים את דרכם בגיל מאוד צעיר על דוכן בית הכנסת בקריאה בתורה, חרדים מפני הערות המורה והקהל. המעמד הזה יצר לנו עשרות זמרים עם איכויות ווקאליות קרובות לשלמות. רביד כחלני גדל גם הוא עם הרקע הזה, אבל נראה שלקח את השירה הכי רחוק. הוא הפך את הקול לסוג של כלי נגינה בפני עצמו. עם מנעד קולי רחב ביותר ועם עושר השפעות עצום, רובו מיבשת אפריקה, נרקח כאן אלבום חד פעמי שלוקח את הרצף המדברי של תימן וסודן במזרח ועד למרוקו במערב, ומטיס את כולם (בעזרתו האדיבה של הנווט עומר אביטל) לאפרו-אמריקה. את Jat Mahibati תוכלו לשמוע עד היום בחתונות של היפסטרים.

לירון עמרם - חלום ישן (2018)

האלבום שלוקח את כל הרשימה הזאת, מערבב אותה ומגיש לנו יצירה שמזקקת את התנועה המוזיקלית המדוברת כאן. ועם זאת, אלבום אישי, נועז וחדשני. לירון עמרם ממשיך את דרכו של אביו אהרון עמרם, שכבר בסוף שנות השישים הכניס סינתיסייזרים ומכונות תופים למוזיקה היהודית התימנית. לירון עושה את זה בדרכו ומוציא אלבום שהוא מהבודדים שיכול לעבוד גם ב-88 וגם ברדיו לב המדינה, בתדר ובמועדון הפלאקה. שיר הנושא של האלבום, "חלום ישן", הוא כבר ממש הימנון ומסוג השירים שבא לשמוע שוב ושוב, בזכות הפקה מוזיקלית עם המון יומרה שלשם שינוי - עובדת. גם שאר האלבום שכולל קטעים אינסטרומנטליים, בלדות קורעות לב ושיר תימני לסיום, כולם עם טוויסט וינטאג׳י כזה או אחר. כמו ביצירות גדולות באמת, האלבום הזה מרגיש בינלאומי אבל בתכלס רק ישראלי (רצוי מזרחיפסטר שעבר מראש העין לתל אביב) יבין עד הסוף את לירון.

לירז צ׳רכי- NAZ
(2017)

הגעתי מאוד חשדן לאלבום הזה. לירז צ׳רכי? השחקנית? מוציאה אלבום בפרסית? עד כדי כך הפך טרנד החזרה לשורשים למיינסטרימי? ומה רבה הפתעתי לגלות את אחד האלבומים הטובים בז׳אנר מבחינתי. צ׳רכי בחרה בקפידה קטעים שיצאו באיראן בשנים האחרונות לפני המהפכה האיסלאמית, הביאה שירה מחוספסת ולא מתחנפת בעליל, ודאגה להפקה מוזיקלית מינימליסטית ומדויקת להפליא של ריג׳ויסר, שמתכתבת עם מה שקורה בגולה האיראנית הגדולה ביותר- לוס אנג׳לס. אבל יותר מהכל, לירז הביאה באלבום הזה סיפור על עדינות-עוצמתית של נשים פרסיות. ״נאז״ קוראים לזה, ויש באלבום הזה ממנו בשפע.

משפחת אלייב ותמיר מוסקט (2011)

עד האלבום הזה משפחת אלייב היתה קוריוז שהביאו לטלוויזיה כל פעם שרצו משהו אותנטי אוריינטלי ומרוחק. הם שיתפו עם זה פעולה והוציאו מייד את תוף הדויירה ואת התלבושות הצבעוניות שהביאו איתם מבוכרה, וחיכו בסבלנות ליום שיוכלו להקליט בצורה מלאה ורצינית את המוזיקה שלהם. זה קרה כשהם הגיעו לאולפן של תמיר מוסקט, מפיק שיודע לתת את הטאצ׳ הנכון ולהוציא את הטוב מהאמנים שהוא עובד איתם. התוצאה מרהיבה ומאפשרת לנו להכיר את המוזיקה הבוכרית ולראות איך סבא, הילדים והנכדים שלו יכולים להפוך ביחד ללהקה שנותנת בראש. ככה נשמע גרוב בוכרי.

עומר אדם - מוזיקה ושקט (2013)

רגע לפני שעומר אדם הבין שכדי להפוך למגה-זמר הוא צריך לשים את המזרחיות שלו קצת בצד, הוא שיחרר את האלבום הטוב ביותר שלו, ואחד הטובים בז׳אנר אי פעם. מוזיקה ושקט הוא רצף בלתי נתפס של שירים מעולים עם לחנים שנאספו מכל מה שנקרא ״המזרח״- מאלג׳יריה ועד טורקיה וכל מה שבאמצע. המזרחית הכבדה והדיכאונית שקיבלנו בשנות התשעים בהפקות מחתרתיות עם קלידים ודרבוקה, מקבלת כאן את הכבוד המוזיקלי הראוי לה עם הקול המדהים של עומר אדם ואינספור כלי הנגינה שהוקלטו לטובת האלבום. ״מאמי זה נגמר״, ״תרחמי עלי״, ״לבדי״, ויש עוד כמה - השירים האלה כל כך טובים, שהם מסתירים את להיטי הפופ המוכרים שנמצאים גם הם באלבום הזה בשפע. כשעומר אדם יעשה הופעה עם תזמורת מזרחית קלאסית בת ארבעים נגנים, אין ספק שיהיו שם הרבה שירים מהאלבום הזה. זה יהיה מדהים. כבר קניתי כרטיסים.

קובי אוז - מזמורי נבוכים (2010)

הרשימה הזו לא תהיה שלמה בלי קובי אוז. אחרי פירוק טיפקס ולפני איחוד טיפקס קובי הקליט שני אלבומי מזמורים מודרניים לאיש נבוך-מבחינה-דתית כמוהו וכמו הרבה מאיתנו. קובי הקליט באלבום הזה ״דואט״ עם סבא שלו בתפילה, והתפלל לבדו את ״תפילת החילוני״. הוא חזר אל רבי ג׳ו כפרה (מאלבום הבכורה של טיפקס) והביא כאן יצירה עם מקום נכבד למזרח (התיכון) ולמזרח (אירופה), ומקום של ממש ליצירה שלא יכלה לבוא לידי ביטוי בטיפקס.

רבע לאפריקה – הלייבק (2017)

רבע לאפריקה הם חבורת מוזיקאים מחוננים שמנסים - ומצליחים - לייצר אלכימיה אפרו-אמריקאית-ערבית-ישראלית. הם עושים את כל זה כשהם מציעים לכולנו להישען אחורה, לשחרר, וכשצריך (וצריך!) לאמץ את המוטו ״תהבל תרבח״- תשתגע ותרוויח. "הלייבק" הוא אלבום שמפוצץ בגרוב שורשי והבנה עמוקה במוזיקה על הציר של המפרץ הפרסי ועד למערב הסהרה יחד עם ג׳אז ופאנק אמריקאי. עכשיו שימו את ״יאללה בואו ונביא את זה״ ונסו למחוא כפיים לפי הקצב!

ריף כהן - A Paris
(2012)

אני זוכר את הערב שבו יצא הקליפ של "א-פרי" של ריף כהן. חצי שעה לקח לכל אוהבי המוזיקה בפיד שלי לשתף בהתלהבות את הקליפ ולכתוב ורסיות שונות של השאלה ״מי זאת המדהימה הזאת?!״. לי לקח בערך שעתיים להשיג כרטיסים להופעה הראשונה שלה ולראות כל קטע שלה שיכולתי למצוא ברשת. זה היה שיר וקליפ פשוט מושלמים. מתיקות מחוספסת, פופיות אוונגרדית וצרפוקאיות במינון המדויק. וזה לא הסתכם בשיר "א-פרי", שבינינו, נטחן עד דק בכל הזדמנות באותה שנה. כל אלבום הבכורה של ריף כהן מלא הפתעות- מלבד השירים בצרפתית תמצאו בו בלדת גנאווה בעברית, קלאסיקה מהרי הנובה, קטע מתהילים. שימו לב ל- Dans mon Cartier (אצלנו בשכונה) שהפך בטורקיה ללהיט היסטרי תחת השם ״מיש מיש״.

שי צברי – שחרית (2015)

אם יש פילוסופיה סדורה מאחורי כור ההיתוך הישראלי החדש - שי צברי ניסח אותה באלבום הזה. הורה, אהובה עוזרי, שירי משוררים בח׳ וע׳ וסטייל של מוזיקת הקסטות משנות השמונים. שי צברי הפך להרבה יותר מאשר זמר והאלבום הזה, היחיד שלו בינתיים (למה?) הפך למניפסט מוזיקלי אמיתי.


אופיר טובול עורך ומגיש את התכנית "שחור זהב" מדי שלישי בחצות