חפש
Languages
ראשי המפלגות ביום השבעת הכנסת 03.10.19
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

ממקרי ההתעללות במשפחתונים ועד הקיצוץ בפנסיות: המחיר של היעדר ממשלה וכנסת

בזמן שהפוליטיקאים רבים, יש המון תוכניות, רפורמות ופרויקטים שצריכים ממשלה, צריכים חברי כנסת וצריכים שמישהו יקבל החלטות. הציבור עשה את שלו ויצא להצביע - פעמיים. עכשיו תור נבחרי הציבור לעשות את שלהם, אחרת המשק הישראלי עלול לשלם מחיר כבד | חיות כיס
שאול אמסטרדמסקי
05 באוקטובר 2019
10:08

אם מישהו רוצה לקבל דוגמה מפתיעה למחיר שכולנו משלמים על כך שאין ממשלה מתפקדת כבר יותר מתשעה חודשים, שיאזין לפרק הלפני אחרון של הסכת האוכל הישראלי "לדבר זה לא משמין". בפרק הזה, שמסכם את השנה החולפת בקולינריה הישראלית, המגישים אפרת אנזל ואורן לוקנסבורג ראיינו את השף יהונתן בורוביץ' ממסעדת הבשרים הדרום תל אביבית M25. בורוביץ' דיבר על מחאת המסעדנים, על כמה קשה לקיים מסעדה מצליחה בישראל, ועל העלויות הגבוהות, לטענתו, שהרגולטורים הישראלים מפילים על המסעדנים. 

לא חקרתי מספיק את ענף המסעדנות הישראלי ולכן אני לא יודע לנתח אם הטענות של בורוביץ' והמסעדנים נכונות או לא. אבל זו לא הסיבה שבגללה אני מזכיר את הסיפור הזה. אני מזכיר אותו בגלל שהמשפט הראשון שבורוביץ' אמר הפיל אצלי את האסימון.

כל יוזמה ציבורית שמישהו מנסה לקדם, בין אם אתם מסכימים איתה או לא, תקועה. כל רפורמה שפקידי הממשלה עיצבו במשך חודשים לטובת הציבור, תקועה. וכשהדברים האלה תקועים הרבה מאוד זמן - המחיר מתחיל להצטבר

אנזל ולוקנסבורג ראיינו אותו ביום שאחרי בחירות מועד ב׳, ושאלו אותו איפה עומדת מחאת המסעדנים שהתחילה ב-2018 עקב גל גדול נוסף של סגירת מסעדות. הנה מה שבורוביץ' אמר: "אנחנו יום אחרי בחירות שאף אחד לא יודע מה הולך פה, אנחנו שמונה חודשים בלי ממשלה, באופן אפקטיבי בלי חקיקה, בלי שום דבר שאפשר לקדם. זה הזמן הכי גרוע בשביל לקדם איזשהו משהו, כל אג׳נדה כלכלית". ואז הוא הוסיף את החלק החביב עלי: "זה לא שהמשק תקוע כמו שהממשלה לא עושה חקיקה. וברגע שהיא לא עושה חקיקה את יכולה להיפגש עם אלף שרים וחברי כנסת אבל שום דבר לא זז. ולצערנו תפסנו תאוצה (מחאת המסעדנים) בדיוק כשכל הדבר הזה התחיל להתפרק".

נדמה לי שבורוביץ' היטיב לתאר את זה. זה לא ש"המשק תקוע", הוא אמר - וזה לגמרי נכון, המשק לא תקוע. המשק הישראלי חזק דיו. אם המשק הישראלי הצליח לתפקד גם בעתות מלחמה, בצפון או בדרום, והצליח לצלוח גם את המיתון הכלכלי הגדול של 2008 כשרוב מדינות העולם נכנסו למיתונים ממושכים, הוא לגמרי מסוגל להתמודד עם היעדר ממשלה.

לכנסת שלא באמת יכולה לחוקק יש גם צד חיובי. יום השבעת הכנסת ה-22 (צילום: פלאש 90)

למען האמת, לכך שכבר יותר מתשעה חודשים מכהנת בישראל ממשלת מעבר, וכנסת שלא באמת יכולה לעשות משהו משמעותי אבל עדיין מתפקדת, יש גם צד חיובי. כשהכנסת בתקופת בחירות אין חקיקה פרטית, וכשאין חקיקה פרטית הח"כים לא נמצאים במרוץ פופוליסטי לקבלת כותרות בעיתון על ידי חקיקה ריקה מתוכן או מיותרת. וכשהממשלה לא יכולה לעשות דבר, אין כלכלת בחירות ואין רפורמות שנשלפות מהמותן רק בשביל לקושש קולות.

ובכל זאת, הדברים של השף יהונתן בורוביץ' על אובדן המומנטום של מחאת המסעדנים משקפים גם את המחיר של היעדר ממשלה וכנסת. כל יוזמה ציבורית שמישהו מנסה לקדם, בין אם אתם מסכימים איתה או לא, תקועה. כל רפורמה שפקידי הממשלה עיצבו במשך חודשים לטובת הציבור, תקועה. וכשהדברים האלה תקועים הרבה מאוד זמן - כבר תשעה חודשים, ועוד היד נטויה - המחיר מתחיל להצטבר. ויש לכך כמה דוגמאות. 

לעוד טורים של שאול אמסטרדמסקי:

• בזמן שאתם מחכים לנס פוליטי – דמיינו ממשלת אחדות שתרפא את הכלכלה

• לממשלה הבאה יש בעיה גדולה – שאף אחד לא רוצה לדבר עליה

• כשמבקר המדינה הופך לזרוע של ראש הממשלה – זה אתם שמשלמים

אז ראש הממשלה אמר, אז מה?

באמצע 2018 רעשה הארץ. יסמין וינטה, תינוקת בת שנה וחודשיים, מתה לאחר שהגננת שלה במעון בפתח תקווה התעללה בה. חשיפת המקרה, חשיפת היקף ההתעללות של אותה מטפלת, וחשיפת מקרים דומים נוספים ברחבי הארץ, עוררו שיח ציבורי טעון במיוחד. מזה שנים נחשפים מקרי התעללות בילדים (ובקשישים) במסגרות חינוכיות שונות, ובכל פעם זה אותו הסיפור - אין שום פיקוח ממשלתי על המסגרות האלה. ב-2018, בעקבות מחאת הורים אגרסיבית במיוחד, הכנסת חוקקה בסוף השנה את חוק המצלמות, שקבע שהחל משנת הלימודים הנוכחית מעונות יום פרטיים מגודל מסוים יתומרצו להתקין מצלמות (דבר שיהפוך לחובה בשנה הבאה). זו הייתה החקיקה המשמעותית האחרונה שהכנסת ה-20 הספיקה לאשר.

אבל החוק ההוא לא שינה מספיק. באמצע 2019 נחשפו עוד מקרי התעללות בילדים, ושוב המדינה רעשה. הפעם, בניגוד לשנה הקודמת, הממשלה והכנסת לא יכולות לעשות דבר. כשאתה ממשלת מעבר וכנסת זמנית, ידיך כבולות על פי כללי והנחיות היועץ המשפטי לממשלה. שום דבר משמעותי לא קורה. הרציונל: למנוע חלוקת סוכריות לבוחרים, למנוע מינויים פוליטיים במחטף, ולמנוע מהממשלה היוצאת לסנדל את הממשלה הבאה בהחלטות קיצוניות או שנויות במחלוקת. התוצאה: שיתוק גמור.

לנוכח הלחץ הציבורי, ובצל חוסר האונים, וגם בגלל שזו הייתה תקופת בחירות, ראש הממשלה בנימין נתניהו הזדרז לעשות את הדבר החביב עליו: הוא העלה סרטון בפייסבוק. בסרטון סיפר נתניהו ששוחח עם שר החינוך (הזמני) רפי פרץ, וכי השניים קבעו כי האחריות והסמכות על המסגרות לילדים בגיל הרך יועברו ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך, כדי שיהיה לסיפור הזה סוף כל סוף אבא ואמא (ועדת טרכטנברג המליצה המלצה דומה עוד ב-2011). 

אז ראש הממשלה אמר, אז מה? מאחר שמדובר בתקופת בחירות, להבטחה הזו של נתניהו אין כל משמעות בפועל, משום שההחלטה הזו לא יכולה להתבצע. רק כשהממשלה הבאה תקום, ואחרי שיושבעו כל השרים וייכנסו למשרדיהם ויתחילו לעבוד - רק אז יוכלו לקבוע מהם סדרי העדיפויות שלהם, מה חשוב ממה, מה צריך לקבל תקציב, ולפעול בהתאם. ורק אז, אם מישהו עדיין יזכור את ההורים לילדים הקטנים, אולי הסיפור הזה יקבל מענה. אולי. 

גורל דומה הוא גורלו של הביטוח הלאומי. מזה שנתיים מקונן מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי מאיר שפיגלר שמשרד האוצר מפקיר את הביטוח הלאומי. שפיגלר מזהיר כי בתוך שנים לא רבות לביטוח הלאומי ייגמר הכסף והוא לא יוכל לשלם קצבאות. שפיגלר מפריז במספרים שהוא מפריח לאוויר, אבל הטיעון הבסיסי שלו נכון: הביטוח הלאומי נמצא על מסלול בטוח לפשיטת רגל. זה לא יקרה מחר או מחרתיים, אלא בעוד כמה עשרות שנים, אבל זה כבר בטווח הנראה לעין.

האזינו לפרק על הביטוח הלאומי של ההסכת חיות כיס

בשביל שזה לא יקרה משרדי הרווחה והאוצר והביטוח הלאומי צריכים לשבת יחד, לבנות מודל חדש שמסדיר את היחסים ביניהם, לשנות את החוק, ולהבטיח שהמוסד ימשיך לתפקד עמוק אל תוך המאה הבאה. זה לא מהלך קטן. זה מהלך תשתיתי בהיקף של 250 מיליארד שקל. זה חתיכת דבר. 

בהיעדר שר רווחה, בהיעדר שר אוצר מתפקד, בהיעדר ממשלה רשמית, בהיעדר כנסת שיכולה לאשר מהלך רחב כזה, הביטוח הלאומי ימשיך להיות בסכנה פיננסית. 

ביוני האחרון הודיעו קרנות הפנסיה הוותיקות לפנסיונרים שלהן שלא יספגו קיצוץ בפנסיה. קיצוץ כזה היה אמור לצאת לפועל בגלל שהממשלה לא הצליחה לקבל החלטה לגבי העלאת גיל הפרישה לנשים. הממשלה גררה רגליים בעניין הזה 15 שנה, עד שבסופו של דבר הדד ליין הגיע. ב-2018, אחרי שההחלטה לא התקבלה, הקרנות הודיעו לפנסיונרים כי יקצצו להם את הפנסיה. הרציונל - נשים היו אמורות לעבוד יותר שנים, מה שהיה דוחה את הגיל שבו נשים היו צריכות להתחיל לקבל פנסיה, ומכניס יותר כסף לקרנות. בפועל זה לא קרה. לכן אין כסף, ולכן בשביל למנוע גירעון בקרנות - יש לקצץ.

רק כשהממשלה הבאה תקום, יוכלו לקבוע השרים לקבוע את סדרי העדיפויות שלהם - מה חשוב ממה, מה צריך לקבל תקציב, ולפעול בהתאם. ורק אז, אם מישהו עדיין יזכור את ההורים לילדים הקטנים, אולי סיפור המשפחתונים יקבל מענה

שרי הממשלה נזעקו. "לא במשמרת שלי", הבטיח שר האוצר משה כחלון. יו"ר ההסתדרות איים בסכסוך עבודה כללי במשק. כל חברי הכנסת התגייסו. רק מה, ממשלת מעבר - אי אפשר לעשות דבר. בסופו של דבר נמצא פתרון יצירתי - במשרד האוצר "הבטיחו" כי אחרי הבחירות, גיל הפרישה לנשים יעלה. בשביל להוכיח רצינות, משרד האוצר פרסם אפילו תזכיר חוק בנושא, כלומר סוג של טיוטה להערות הציבור. מבחינה משפטית זה הספיק לקרנות הפנסיה בשביל להודיע על דחיית הקיצוץ. בפועל, זה לא ביטול מוחלט, אלא רק דחייה לאחר הבחירות, בשביל לראות אם החקיקה הזו אכן תתקדם.

כולם יודעים שהפתרון הזה היה בלוף. כולם יודעים שמשרד האוצר פרסם את תזכיר החוק הזה עם קריצה. אחרי הכול, רק הממשלה הבאה תוכל לקבל החלטה סופית בעניין. רק שממשלה אין, ולא ברור מתי תהיה, ואם לקרנות הפנסיה הוותיקות תיגמר הסבלנות, ואם הגירעון בהן יעמיק, הן שוב יודיעו על כוונתן לקצץ את הפנסיה לפנסיונרים. זו תהיה חובתן לעשות זאת בשביל לשמור על יציבות. זה המחיר של גרירת הרגליים הפוליטית. 

המיתון שמחכה מעבר לפינה

אפשר להמשיך כך עם דוגמאות נוספות: ממחאת המסעדנים, דרך מחירי הדיור שחזרו לעלות כשהקונים קלטו שאין שום מדיניות ממשלתית לשוק הזה, ועד הגירעון התקציבי הענק שהממשלה מוכרחה לסגור על ידי שילוב של מסים, קיצוצי תקציב או שינוי הכללים התקציביים. כל הדברים האלה מחכים ומחכים ומחכים. בטווח המיידי המשק בסדר. בטווח הארוך יותר, העובדה שכבר שנה שלמה אין רפורמות שאפשר לקדם, אין מונופולים שאפשר לשים על הכוונת, אין שינויים מבניים שאפשר להוציא לפועל - פוגעת במשק הישראלי יותר מכל. 

אה, ועוד משהו אחרון. המשק הישראלי מתפקד בינתיים בסדר בעיקר בגלל שהכלכלה עדיין צומחת. מאחר שישראל היא כלכלה קטנה, שתלויה מאוד במה שקורה בעולם, אנחנו רגישים מאוד לשינויים הכלכליים הגלובליים. בתקופה האחרונה מתרבים הסימנים להאטה כלכלית גלובלית, ומתרבים הסיכונים למיתון אפשרי. אם ההאטה הכלכלית העולמית אכן תחריף ותהפוך למיתון, המשק הישראלי יהיה זקוק לממשלה באופן מידי.

בתקופת מיתון, הממשלה היא היחידה שיכולה להזריק "מרץ" למשק באמצעים שונים - על ידי דמי אבטלה למובטלים, במקרה של עלייה משמעותית באבטלה, על ידי פרסום מכרזים ממשלתיים לפרויקטים של תשתית ובדרכים נוספות (הקלה על עסקים קטנים, דחיית תשלומי מסים וכו׳). אבל בשביל צעדים כאלה מוכרחים כנסת מתפקדת וממשלה רשמית, לא ממשלת מעבר. אם חלילה הפוליטיקאים יגררו רגליים עד כדי כך שלא תהיה ממשלה אפילו אם ההאטה הכלכלית תהפוך למיתון, המחיר למשק עלול להיות כבד מאוד.  

אם חלילה הפוליטיקאים יגררו רגליים עד כדי כך שלא תהיה ממשלה אפילו אם ההאטה הכלכלית תהפוך למיתון, המחיר למשק עלול להיות כבד מאוד

הציבור עשה את שלו ויצא להצביע, פעמיים. עכשיו תור נבחרי הציבור לעשות את שלהם ולהגיע להסכמות פוליטיות מוקדם ככל האפשר. בחירות חוזרות נוספות שישתקו את המשק לחצי שנה נוספת פשוט לא באות בחשבון.