גתה, מפיסטו על הבמה, בולגקוב, אלנה ולילה
צילום: גטי אימג'ס

אושפיזין מהגיהינום: כשהשטן מגיע לביקור בהפתעה

מד"ר פאוסט ועד הרומנים הנפוליטניים: מה משותף לאושפיזין הלא קרוי של בולגקוב ולזה המצופה של גתה? ואיך פרנטה הצליחה לגרום לנו לרדת לגיהינום – בלי שידענו שאנחנו כבר מזמן שם? | האורחים הלא צפויים בספרות
פבל מובשוביץ'
14 באוקטובר 2019
07:54

מדוקטור פאוסט ועד הרומנים הנפוליטניים: בזמן שמברכים על האושפיזין ומחכים להם בציפייה – אי אפשר להתקומם אם השטן בכבודו ובעצמו ינקוש בדלת ויבקש להיכנס. זה חלק מכללי המשחק הלא כתוב. אבל בניגוד לתפיסה הרווחת, השטני, כפי שמוכיחה הספרות, הוא לא בהכרח הרע או חסר המוסר. למעשה, האורח השטני מאפשר למארחיו לפגוש בלא צודק, במקולקל ולשאוף לתקנו – ואפילו לחמוק מעונש.

כשהסופר הרוסי מיכאיל בולגקוב התיישב לכתוב את "האמן ומרגריטה", "השטן" לא היה מושג מטאפורי אלא ממשי. השטן היה השלטון. סטלין היה בשיא כוחו, הקומוניזם מירר את חיי האנשים וגלגלי הצנזורה כתשו כל חשד לחתירה תחת החברה הסובייטית. ובזמן שהצנזורים זרקו את כתבי היד לאש, ואת האנשים לרעב – נולד האמן של בולגקוב, ולצדו, בד בבד, השטן – וולנד (אחיו הקרוב של מפיסטו של גתה).

וולנד ופמלייתו הגיעו לביקור בפרברי מוסקבה האתאיסטית והלא מפקפקת כדי, על פניו, להשתמש בחילוניות הפתטית כנגד עצמה. השטן הגיע להעניש את ה"כופרים", היהירים ואת המדע עצמו, שמשמש בידי השלטון כתחליף לדת. מה הם חיפשו שם? מצד אחד – את האל עצמו, אבל מצד שני – את האמן. כלומר, את בולגקוב. זאת כדי לערער על ההנחות המקובלות ולהציגן במערומיהן – עולם ללא אלוהים (תרבות) הוא בהכרח לא עולם ללא שטן.

פס־הקול של וולנד ופמלייתו על פי המלחין הרוסי איגור קורנליוק 

תפיסת היצירה השטנית־נצחית היא לא ייחודית לבולגקוב. גתה עצמו השתמש במפיסטו שלו כדי לערער את ד"ר פאוסט – אדם שרצה לדעת הכול, ובתמורה מכר את נשמתו. בשני המקרים ניתנה לנו האפשרות לראות במו ענינו את האושפיזין השטני בשר ודם, ובשני המקרים הוא קיים מחוצה לנו. השטן נכנס לעיר, לדירה, ואז למרחב הפרטי ביותר – הנשמה, אבל בכל הפעמים הוא מחוצה לנו. כלומר, ניתנה לנו האפשרות לברוח ממנו.

עם זאת קיים הבדל אינהרנטי בין השטן הרוסי לגרמני. בזמן שמפיסטו מנסה לגזול את נשמת פאוסט, וולנד מנסה דווקא להושיע את האמן – אבל לשני השטנים מכנה משותף אחד – ערעור הסדר החברתי הקיים וכינונו מחדש בעולם התרבותי. לכן, אם השטן מסוגל להסתובב ביננו, לפעול ולהיעלם, מי יכול להוכיח שהשטן לא נמצא בתוכנו עצמנו?

בסוף קריאת טטרלוגיית הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שם בדוי), אתה נשאר מרומה בדיוק בגלל שאתה מבין שהשטן הודק אל נפשך. אתה מבין שאחז בך שד, שיישאר בספרייה הביתית או הקהילתית עוד שנים רבות, לדגור ולטפטף את הסיפור הנפלא של חברוּת על גבול העל־טבעי.

פרופסור ניצה בן־ארי על תרגום "פאוסט" לעברית

כמו סיפור "הדיוקן" השטני של הסופר הרוסי הגדול ניקולאי ו. גוגול – שמי שמביט בעיניו המכושפות נעשה רע עד שיגעון, מה שמביא לאסונות נוראיים בעולם הסיפורי – וכמו המחזה "פאוסט" של ענק התרבות המערבית יוהאן וולפגנג פון גתה, ובו אדם קשור בעסקה עם השטן ומצוטט בתחילת הרומן הזה – גם פרנטה פועלת באמצעות אותו כוח שטני ומכשף. היא לוכדת את תשומת ליבו של הקורא ומענה אותו בגיהינום הנפוליטני, זאת בזמן שהיא גורמת לנו להאמין שחברתה לילה היא הרעה, במובן המוסרי של רוע. אך בניגוד לגוגול, גתה ובולגקוב, המציאות לא נשארת בגבולות הספרות אלא מטפסת על גופו של הקורא כצמח, הופכת את קרביו, עד שגם על קירות ביתו פתאום מופיע דיוקן בדמות החברה הכי טובה שלו, ואז אנחנו מבינים בתדהמה – גם אנחנו עשינו עסקה עם השטן.

סיפור החברות בין אלנה ללילה – שמה מרמז על לילית, אשת השטן במיתולוגיה – נכתב בניגוד לרצונה של לילה להימחק. לילה, שלה מיוחסים ידיעות וכוחות כמעט מיסטיים, לכודה בממלכת הגיהינום הסיפורי, הלוא היא נאפולי הענייה, כמעט עד סופה, עד שהיא נעלמת לחלוטין מהחיים של אלנה ומהעיר. לאן היא נעלמת? אל לב הקוראים, כמובן. שם היתה כל הזמן הזה.

הכמיהה הבלתי ניתנת לריסון של האדם אל הנצחי היא הכמיהה המושרשת בתוכו אל השטני ואל האלוהי כאחד, כמיהה שמשמעותה חוסר השלמה עם החסר

יחד עם זאת, הסיפור האמיתי נחתם דווקא בטרגדיה הענקית של לילה שאותה מוציאה לפועל חברתה אלנה, שלוכדת אותה בגיהינום הנפוליטני עב הכרס הזה לנצח, כפי שברא גם האל את השטן לשרת בגיהינום עד יומו האחרון. אז מי מביניהם הוא הרשע האמיתי?

כך, במקביל לסיפור חברות ארוך שנים, טרגדיות מפלצתיות והצלחות גדולות, נראה שלילה מצליחה לעשות כל העולה על רוחה. היא זו שמציתה באלנה את הצורך להוכיח את כישרונה, ולא להפך. הרשעות, החמדנות, והתכונות האנוכיות של אלנה מאירים את גולת הכותרת של הרומן כולו באור אירוני. בשיא האירוניה אנחנו כקוראים מבינים שאלנה קשרה אותנו לתחבולה שבאה ללכוד את לילה לנצח בעולם הסיפורי. היצר הנקמני שהניע את אלנה הוא הכוח השטני של לילה ואנחנו היינו שותפים לו בלית ברירה. הסיפור הקטנטן הזה, שמרחף בלב ליבו של רומן ענק על חברות, אהבה, הבטחה וכישלון, הוא שמניע את הכישוף המסתורי של פרנטה עד המילה האחרונה. עד שכבר מאוחר מדי לחזור בך. עד שלילה נכנסה כל כולה באלנה, שממסמרת את חברתה לנצח בנאפולי של מטה.


פאוסט ומרגרט של הצייר הצרפתי ג'יימס ז'אק ז'וזף טיסו (צילום: גטי אימג'ס)

מכאן מתבקשת המסקנה כי הנצחי הוא בהכרח שטני. זאת מפני שהנצח לוכד דמות מעוותת, מנוגדת לפסיכולוגיית "האני" שאנו חושבים שאנחנו מפתחים עם הזמן, ותמיד חסרה. האל־מוות של האמן, ושל הכותבים המוזכרים לעיל, הם תמיד שטניים משום שהם קשורים בקשר ישיר לזיכרון הקולקטיבי המוגבל, לעומת החוויה הנצחית השלמה המלאה. הכמיהה הבלתי ניתנת לריסון של האדם אל הנצחי היא הכמיהה המושרשת בתוכו אל השטני ואל האלוהי כאחד, כמיהה שמשמעותה חוסר השלמה עם החסר. 

"אֲנִי הָרוּחַ הַכּוֹפֵר בַּיֵּשׁ,

וְגַם צוֹדֵק בָּזֶה: כִּי תַחַת אוֹר הַחֶרֶס

כָּל הַנִּברָא רָאוּי לְהֶרֶס,

לֵאמֹר: – מַה טּוֹב לוּלֵא נִברָא!

וְכָל דָּבָר שֶׁפֹּה כִנוּ לוֹ רֶשַׁע, פֶּשַׁע,

אוֹ, בְּקִצּוּר, כָּל מַה שֶׁ"רַע" נִקרָא –

זֶה עוֹלָמִי – שֶׁבּוֹ לֹא אֶתבַּיֵּשָׁה"

(מתוך "פאוסט". מגרמנית: זאב ז'בוטינסקי)