חפש
Languages
היערכות כוחות צה"ל בצפון, 31.08.19
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

עוד "איום קיומי", ועוד מיליארדים: תקציב הביטחון הפך לאצבע בעין של משלם המסים

נתניהו החזיר את המנדט להרכבת הממשלה, ועל הדרך טרח לציין שצריך ממשלת אחדות בגלל האתגרים הביטחוניים – כאילו שאין גירעון, ומערכות החינוך והבריאות שלנו כל כך נהדרות. האמת היא שלציבור הישראלי אין סיבה להאמין שעוד כסף למערכת הביטחון יפתור את האיום שלפתע צץ מעבר לפינה, ומהמנהיגים הוא מצפה למדיניות אחרת | חיות כיס
שאול אמסטרדמסקי
25 באוקטובר 2019
10:05

כן, אני יודע שהדבר הגדול שקרה השבוע זה שבנימין נתניהו החזיר את המנדט להקמת הממשלה לנשיא, ושעכשיו תורו של בני גנץ לעשות את הבלתי אפשרי. ובכל זאת, בתוך הניסיון לזינוק בעלייה הפוליטי הזה, משהו אחר הביא לי את הסעיף השבוע - תקציב הביטחון. 

ליתר דיוק, אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי - זו הקלות והאדישות שבה המנהיגים הישראלים חושבים שהציבור מוכן לקבל תוספת של מיליארדי שקלים לתקציב הביטחון כאקסיומה, כאמת שאין מערערים עליה. כאילו הגירעון לא משתולל, כאילו אין חוסר בתקציב הבריאות, כאילו החינוך שתלמידי ישראל מקבלים מצוין, כאילו התחבורה הציבורית בישראל היא המעולה ביותר בעולם. כאילו אין משהו אחר לעשות עם כספי משלמי המסים.

בסרטון שהעלה נתניהו לפייסבוק לפני צאת החג והחזרת המנדט, הוא קרא באופן פומבי לבני גנץ להצטרף לממשלת אחדות בראשותו. לטענתו, האתגרים הביטחוניים הדחופים מחייבים ממשלת אחדות. אין בעיה עם ממשלת אחדות, אני בעד. אבל אני לא מבין למה היא צריכה תמיד לבוא רק על רקע האתגרים הביטחוניים, ולמה תמיד האתגרים הביטחוניים הדחופים מחייבים תוספת של מיליארדים לתקציב הביטחון. אגב, כמה מיליארדים בדיוק? אין לדעת. בתקופה האחרונה נזרקו כל כך הרבה מספרים לאוויר שקשה לקחת אותם ברצינות: שני מיליארד שקלים, ארבעה מיליארד ואפילו 12 מיליארד. כמה באמת מערכת הביטחון צריכה, ולשם מה? ולמה זה מובן מאליו שמשלם המסים תמיד יהיה מוכן לשפוך עוד ועוד מיליארדים אל חבית תקציב הביטחון, כאילו אין לה סוף?  

להגיד פתאום שחסרים למערכת כמה מיליארדי שקלים, פירושו שאופן בניית התקציב עד כה היה לא נכון. ואם זה המצב, למה שהציבור הישראלי יאמין פתאום שאם רק נוסיף עוד 4 מיליארד שקלים הכול יסתדר פתאום?

האם כ-70 מיליארד השקלים שיש למערכת הביטחון אינם מספיקים בשביל להיערך אל ולהתמודד עם כל האיומים הרלוונטיים? וחוץ מזה, למה אף פעם לא קורה דבר דומה עם שום תקציב אחר? למה אף פעם לא קם ראש הממשלה ואמר – "בני גנץ, לנוכח האיומים הדחופים על היכולת של התלמידים הישראלים להגיע להישגים גבוהים בלימודים שלהם, להשתלב בשוק העבודה בעבודות מתקדמות ולהצמיח את התמ"ג הישראלי, אני קורא לך להיכנס לממשלת אחדות ולהוסיף מיליארדים לתקציב החינוך". או – "בני גנץ, לנוכח אי היכולת של קשישים רבים לחיות את חיי הפרישה שלהם בכבוד, אני מפציר בך להקים איתי ממשלת אחדות ולהוסיף מיליארדים לתקציבי קצבאות הזקנה והסיעוד". למה זה לא קורה אף פעם? למה הדבר היחיד שמובן מאליו הוא דרישה לתוספות של מיליארדים לתקציב הביטחון? 

לעוד טורים של שאול אמסטרדמסקי:

• למה חופשה בישראל היא עסק יקר כל כך?

 האם אנחנו פלא כלכלי כפי שנתניהו רוצה שנחשוב?

• המחיר של היעדר ממשלה וכנסת

מחדל מודיעיני - לא מחדל כלכלי

אחד הטיעונים המרכזיים שעולים בימים האחרונים כסיבה לתוספת הזו הוא תקיפת מתקני הנפט בסעודיה על ידי מל"טים איראניים. לפי דיווחים שונים, התקיפה הזו הפתיעה את ישראל וארצות הברית, שלא חשבו שלאיראנים יש יכולות כאלה. ויכולות כאלה, כך נטען, מחייבות שדרוג דחוף של מערכות ההגנה הישראליות

אז דבר ראשון, אם הטיעון הזה נכון - יש פה, יותר מהכול, מחדל מודיעיני, לא מחדל כלכלי. תקציב הביטחון לא מיועד למלחמות שוטפות - על מלחמות שוטפות הצבא מקבל תמיד תוספת תקציבית חד פעמית. תקציב הביטחון נבנה במיוחד בשביל שהמערכת תדע לתת מענה לאיומים ביטחוניים עתידיים, כאלה שהציבור הרחב עוד לא יודע שהם קיימים בכלל. אם היה שם כשל, הוא לא כשל כלכלי, ואין שום סיבה שמשלם המסים ישלם עליו את המחיר. 


איך בכלל עובד תקציב הביטחון? תקציב מערכת הביטחון הבסיסי לשנת 2019 עומד על 58 מיליארד שקלים. על הסכום הזה יש להוסיף כעשרה מיליארד שקלים שמיועדים לארגוני השב"כ והמוסד, ויחידות חשאיות אחרות - וקיבלתם כמעט 70 מיליארד שקלים. גם הסכום הזה הוא לא מלוא הסכום שעומד לרשות מערכת הביטחון, שנהנית בנוסף מסיוע ביטחוני מארצות הברית בהיקף של כמעט ארבעה מיליארד דולר בשנה, ומהעברות תקציביות נוספות שמתקבלות מדי פעם בעקבות החלטות ממשלה - כל אחת של מיליארדים. בקיצור, אנחנו מדברים על הרבה מאוד כסף בכל שנה. אגב, בשנה הבאה, באופן אוטומטי לפי הסיכום שהושג בסוף 2015, בסיס התקציב צריך לגדול ליותר מ-60 מיליארד שקלים, עוד לפני שמישהו ביקש תוספת. 

התקציב הבסיסי של מערכת הביטחון כולל גם את תקציב צה"ל, וגם תקציב חוץ צה"לי. תקציב צה"ל מהווה בערך מחצית מה-58 מיליארד שקלים. יתר הסכומים משמשים בעיקר לענייני כוח אדם - פנסיות (שמונה מיליארד), אגפי השיקום והמשפחות השכולות (חמישה מיליארד), מענקים לחיילים משוחררים (2 מיליארד) וכו'. במערכת הביטחון לא אוהבים שהכסף הזה מהווה חלק מהתקציב שלהם, כי לטענתם זה ניפוח מלאכותי של התקציב. אני סבור אחרת. כך או כך, זה המצב. 

הקשר שנתניהו מנסה ליצור בין התוצר לתקציב הביטחון, מלמד עד כמה מבחינתו כל מה שקורה בכלכלה הישראלית הוא רק כלי שרת להאכלת התמנון הביטחוני

תקציב צה"ל משמש לביטחון שוטף, לשמירה על כשירות מבצעית גבוהה ומוכנות למלחמה בכל רגע ובכל חזית, אבל גם להתעצמות צבאית, למחקר ופיתוח מערכות נשק והגנה מתקדמות, לרכישת כלי נשק וחימוש מתקדמים ועוד. כל אלה אמורים לאפשר לצה"ל לתת מענה לאיומים עתידיים, מתוך הבנה שבמזרח התיכון אי אפשר להשתמש בתקציב רק בשביל השוטף. מי שלא מתעצם, יפסיד את המלחמה הבאה. בצה"ל עושים עבודת בניית תקציב יסודית בצורה בלתי רגילה - בלי ציניות - שהתוצאה שלה היא תוכנית רב שנתית. לב התוכנית הזו היא ההתעצמות הצבאית. דווקא בגלל זה, להגיד פתאום שחסרים למערכת כמה מיליארדי שקלים, פירושו שאופן בניית התקציב עד כה היה לא נכון. ואם זה המצב, למה שהציבור הישראלי יאמין פתאום שאם רק נוסיף עוד ארבעה מיליארד שקלים הכול יסתדר פתאום?

לציבור הישראלי אין שום סיבה להאמין לכך. ההיסטוריה מראה שכמעט בכל פעם שמתקרבים דיוני התקציב, נשלף מהמגירה איום כלשהו, שאם מערכת ביטחון לא תקבל תקציבי עתק בשביל להתמודד איתו, מדינת ישראל תחדל מלהתקיים. 


לפני כמה שנים, במסגרת כתבה שהכנתי לכלכליסט, צללתי לתוך ארכיון ידיעות אחרונות ושלפתי אין-ספור כתבות משנת 1994 ועד ימינו. אותו סיפור חזר בכל פעם. בתחילת שנות ה-90 מערכת הביטחון דרשה תוספות לנוכח הסכמי אוסלו. בסוף שנות ה-90 מערכת הביטחון דרשה תוספות בשל האיום האיראני וההתחמשות של איראן בטילים. אחר כך הגיעה האינתיפאדה השנייה, ואחריה שוב חזר האיום האיראני. בכל פעם הדינמיקה הייתה אותה דינמיקה - הפחדה משמעותית של הציבור, קביעה כי ללא תוספת תקציב למערכת הביטחון מדינת ישראל תעמוד בפני איום קיומי, ובסופו של דבר החלטה על תוספת תקציבית. אגב, זה לא אני אומר, אמר את זה ראש הממשלה בנימין נתניהו בקיץ 1997: 

זה לא באמת עובד ככה. מדינת ישראל לא עומדת בפני איום קיומי, שאם רק נוסיף כמה מיליארדים לביטחון נצליח למגר אותו ברגע. כולנו ילדים מספיק גדולים בשביל להבין שלא ככה עובד העולם. 

תקציב ביטחון שיש לו מדינה

"אחד הקשיים המרכזיים בניהול תקציב מערכת הביטחון הוא 'תרבות הקשחת התקציב'. בשל מבנה הוצאות מערכת הביטחון, חלק ניכר מהתקציב משועבד מיד עם תחילת שנת התקציב לסעיפי תקציב משמעותיים ובהם שכר, פנסיה, רכש, פרויקטים ועוד. רק חלק קטן מתקציב הביטחון הוא גמיש וניתן לשינוי. חלק זה מיועד בדרך כלל לאימונים, לשמירה על כשירות ולקיום שוטף. נובע מכך שככל שהחלק המוקשח בתקציב גדול יותר, החלק שנותר לאימונים ולשמירה על כשירות, קטן יותר. יש במערכת הביטחון נטייה להביא להקשחת חלק גדול ככל האפשר של התקציב, מתוך הנחה (שהוכחה כנכונה שנה אחר שנה) שהדבר ייצור לחץ לקבלת תוספת תקציב". לא אני קבעתי את הדברים האלה, אלא ועדת לוקר שבחנה את תקציב הביטחון לעומק ב-2015. ההסכם התקציבי בין משרד האוצר למשרד הביטחון, שנחתם בעקבות ועדת לוקר, פתר בדיוק את התרבות הקלוקלת הזו, והתנהל בצורה די מיטבית מאז שנחתם. לחזור עכשיו אחורנית רק כי הפוליטיקאים הפכו את תקציב הביטחון לנשק פוליטי, זו תהיה אצבע בעין של משלם המסים. 

בשורה התחתונה, אני לא חושב שיש מקום לתוספת של 12 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון. אפילו לא קרוב. הרעיון הזה של נתניהו, לפיו יש להצמיד את תקציב הביטחון לגידול בתוצר הישראלי הוא רעיון הזוי בעיניי. תקציב הביטחון לא אמור לגדול עם התוצר. זה לא שהוא מגן על התוצר. זה לא שאם המשק הישראלי מייצר יותר, יש גם צורך ביותר ביטחון.  

להיפך, הקשר הזה שנתניהו מנסה ליצור בין התוצר לתקציב הביטחון, מלמד עד כמה מבחינתו כל מה שקורה בכלכלה הישראלית הוא רק כלי שרת להאכלת התמנון הביטחוני. כל משרה חדשה שמיוצרת, כל מפעל חדש שנפתח, כל סטארט-אפ חדש שמוקם, כולם כולם סטטיסטיים בהצגה הגדולה שנקראת "הכלכלה הישראלית", כשבפועל, לפי תפיסת נתניהו, כל תפקידם עלי אדמות הוא להקפיד שיהיו מספיק אנשים שישלמו מספיק מסים בשביל שיהיו מספיק מיליארדים להוסיף לביטחון. כל היתר הוא מסך עשן. בעיניי, זו תפיסה לא נורמלית.  

האם רב אלוף במילואים בני גנץ יביא איתו גישה אחרת מנתניהו? בנימין נתניהו ובני גנץ ב-2013 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

במדינה מפותחת כמו ישראל, שתקציב הביטחון שלה גם ככה מהווה בערך 14% מתקציב המדינה כולו, דברים אחרים צריכים להיות בראש סדר העדיפויות. לא רק מל"טים, מערכות הגנה מפני טילים, מפני מנהרות ומפני פיגועים. התפיסה הזו של נתניהו נותנת הרגשה שאנחנו תקציב ביטחון שיש לו מדינה. 

הדבר הראשון שצריך להיות בראש סדר העדיפויות, בעיניי, הוא שילוב אוכלוסיות נוספות בשוק העבודה - בעיקר מהחברה החרדית והערבית. אין אתגר כלכלי דחוף וחשוב יותר למדינת ישראל. שילוב זה יביא לתועלות חברתיות, מוסריות וכלכליות. למעשה, אפילו לפי התפיסה של נתניהו, שילוב כזה יועיל בטווח הארוך גם למערכת הביטחון. משום שעוד חרדים ועוד ערבים שעובדים במשרות איכותיות ומקבלים שכר גבוה, ישלמו עוד מסים שייכנסו לקופת המדינה, ויוכלו להגיע לתקציב הביטחון. 

הגירעון הממשלתי כבר חורג ב-23 מיליארד שקלים מהמותר. מה שאומר שאם מערכת הביטחון תקבל תוספת של מיליארדים, יתר משרדי הממשלה לא יקבלו דבר

כמה יש להוסיף? לא יודע. אבל התשובה לכך צריכה להינתן אחרי דיון ציבורי מעמיק. אחרי הכול, הגירעון הממשלתי כבר חורג ב-23 מיליארד שקלים מהמותר. עוד לפני שדיברנו מילה אחת על ביטחון, יש צורך בקיצוצים תקציביים ובעיקר בהעלאות מסים. מה שאומר שאם מערכת הביטחון תקבל תוספת של מיליארדים, יתר משרדי הממשלה לא יקבלו דבר. ואם יקבלו - כלומר, אם הממשלה תבחר במדיניות של גם וגם - המשמעות תהיה הגדלה נוספת של הגירעון מעבר ל-4% מהתוצר, הרמה שלו היום.  

רמות גירעון כאלה הן רמות גבוהות ומסוכנות ליציבות המשק בטווח הארוך, בעיקר אם יפרוץ מיתון כלכלי. זו מדיניות בלתי אחראית שמי שישלם עליה את המחיר - כמו תמיד - הוא משלם המסים הישראלי. זו לא המדיניות שהציבור הישראלי מצפה לה מנבחרי הציבור שלו. האם רב אלוף במילואים בני גנץ יביא איתו גישה אחרת? הלוואי.