אביו של נחשון וקסמן צופה בו בזמן השבי
צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

שישה ימים של מתח וסוף טרגי: 25 שנה לחטיפת נחשון וקסמן

הפעם האחרונה שבה ראו יהודה ואסתר וקסמן את בנם, הקלטת של חמאס שהסעירה את המדינה, מבצע החילוץ שכשל, והבכי של רבין בבית המשפחה • חזרה אל החטיפה והרצח ב-1994, שמהדהדים מאז בכל עסקת שבויים מול ארגוני הטרור
תומר ממיה
26 באוקטובר 2019
21:20

אין כמעט אדם בישראל שלא זוכר איפה הוא היה ברגע שבו שודרה קלטת הווידיאו של נחשון וקסמן, החייל שנחטף לפני 25 שנה על ידי חמאס, הוחזק כבן ערובה בביר נבאללה ולבסוף נרצח בניסיון לחלצו. היו אלה שישה ימים באוקטובר 1994, שנחרטו בזיכרון הישראלי כסרט מתח עם הסוף הכי נורא שיכולנו לדמיין, וכזה שיהדהד תמיד בכל עסקת חטופים מול ארגוני הטרור.

הימים הם ימי חתימת הסכמי אוסלו. מצד אחד אוטובוסים מתפוצצים במרכז הארץ, מנגד אווירת הסכם השלום מרחפת אפילו מעל הפיגועים המחרידים ביותר. יאסר ערפאת מוכר בישראל כמנהיג הפלסטינים כמה חודשים קודם לכן, מגיע לגדה המערבית ומקבל את השליטה לידיו. אחת מהפעולות הראשונות שהוא עושה זה להרוג פעילי חמאס. זו האווירה וזו התפאורה של אותם הימים, ומשפחת וקסמן מירושלים הולכת לקבל תפקיד ראשי ונורא.


"דאגנו, כי נחשון היה בחור אחראי מאוד"

"הוא נפרד מאיתנו במוצאי שבת ואמר: 'להתראות מחר בלילה'", נזכרים הוריו של נחשון, אסתר ויהודה וקסמן, בפעם האחרונה שבה ראו את בנם. "סוף שבוע רגיל", מספר יהודה וקסמן. "באמת לא היה שום דבר מיוחד. במוצאי שבת הוא אמר שהוא צריך להגיע לצפון, נוסע ליהוד, לחבר בשם קפר. הוא אמר שהוא ייסעו ביחד במכונית של קפר. ובערב ישוב הביתה. ידענו בדיוק מה קורה".

אסתר וקסמן: "כמובן שישר התקשרנו לרבין. מיד אחרי שראיתי את השידור. אמרתי לו שייכנס למשא ומתן להציל את הבן שלי. יש חייל נעדר. זה חייל שלו, הוא שלח אותו לצבא"

ביום ראשון, כשנחשון לא חוזר ולא יוצר קשר, מתחילים יהודה ואסתר לדאוג. הם מתקשרים לקצין העיר, שאומר להם ש"אם מדובר רק בכמה שעות – אז אין סיבה לדאוג". "אבל אנחנו כן דאגנו כי נחשון היה בחור אחראי מאוד", מספר יהודה. אסתר מוסיפה: "אני בת לניצולי שואה ויש מנטליות מסוימת. בטח העברתי גם לבנים. אם אתה מאחר, משנה תוכנית, מה שלא יהיה, אתה מודיע לאמא".

בני הזוג וקסמן לא הצליחו לישון באותו הלילה. הם מחכים שיגיע הבוקר כדי שיוכלו להודיע לקצין העיר שהינה – עבר הלילה ואפשר להתחיל לחפש. ההרגשה הרעה מתחזקת כשמגיע יום שני בבוקר ונחשון עדיין איננו. בשלב הזה המשפחה והחברים מתחילים לחפש אחר נחשון באופן עצמאי. המשלחות יוצאות למקום האחרון שבו ראו את החייל, אבל הם לא באמת יודעים מה לחפש. עד שביום שישי מגיעה הקלטת.

"ביום שלישי קיבלנו טלפון מהטלוויזיה שיש להם קלטת שנתן להם כתב רויטרס בעזה", מספר יהודה. "נחשון יושב על כיסא, עם אקדח לרקתו, ואומרים לו לדבר. הוא אומר, 'אני נחשון וקסמן', נותן את מספר הדיסקית שלו, 'חטפו אותי מהחמאס, הם דורשים את שחרור המנהיג שלהם שייח' אחמד יאסין ועוד 200 אסורים בכלא הישראלי. אם לא, ראש הממשלה רבין – הוא דיבר ישירות איתו – 'ביום שישי ב-20:00 בערב יוציאו אותי להורג'".

אסתר מוסיפה: "כמובן שישר התקשרנו לרבין, מיד אחרי שראיתי את השידור. אמרתי לו שייכנס למשא ומתן להציל את הבן שלי. התקשרתי אליו. יש חייל נעדר. זה חייל שלו. הוא שלח אותו לצבא. הוא אמר שהוא לא ייכנס למשא ומתן עם מחבלים. לא ייענה לאף דרישה".

מכאן משפחת וקסמן כבר לא לבד, כל המערכת מבינה שצריך להתארגן ומהר. בין אם הולכים על משא ומתן ובין אם על פעולה צבאית – יש בסך הכול שלושה ימים. יום שלישי נגמר עם שעון חול, החמאס נתן אולטימטום. מעכשיו יתנהלו הדברים במקביל, מאמצים קדחתניים להשיג מודיעין, ורתימת כל הגורמים האפשריים למשא ומתן עם החוטפים, לפחות למראית עין.

המגעים של פואד עם השייח' יאסין

"הניסיון הכי רציני למשא ומתן התנהל באמצעות השייח' יאסין", מספר ראש השב"כ דאז כרמי גילון. "זה סיפור שפחות מדברים עליו. פואד, בנימין בן אליעזר, נשלח לשכנע את השייח' יאסין שייקח את ההובלה של המשא ומתן. בסופו של דבר יאסין הסכים שנקליט אותו ונעביר את המסר לחוטפים. המסר אמר בסופו של דבר לשחרר את נחשון וקסמן תמורת תנאים מסוימים". המאמץ של בן אליעזר מצליח, ויאסין מבקש בקולו שישחררו את החייל, אבל הקלטת לא עושה רושם על החמאס, הם בטוחים שמדובר במזימה ישראלית.

רק ביום חמישי, כשבכותל מתקיימת תפילה המונית בהשתתפות עשרות אלפי משתתפים, מצליח השב"כ לשים את ידיו על ידיעת הזהב - נחשון כלל לא מוחזק בעזה, אלא עשר דקות מביתו בירושלים. "הגענו לאיש בשם ירמור ששכר את כלי הרכב ששימש את החוטפים בסוכנות במזרח ירושלים", מספר כרמי גילון. "למעשה זה היה קצה החוט שהוביל לידיעת הזהב שחיפשנו. איפה בדיוק נחשון נמצא". 

יום שישי הגיע, ומועד האולטימטום התקרב. המתח בבית משפחת וקסמן התעצם, ובמקביל החל להתגלגל המבצע לחילוצו של נחשון.

   "חשבתי שאני אקח אותו איתי באוטו ואביא אותו לשולחן השבת אצל ההורים שלו". כרמי גילון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

ניצן מסיירת מטכ"ל מספר: "למבצע יצאנו בשעות הערב המוקדמות. היה אולטימטום עד הערב, ולכן אי אפשר היה לקבוע את הפעולה כמו שהיינו רוצים, לשעה מאוחרת או לפנות בוקר. היינו צריכים להתאים את עצמנו ללוח הזמנים הצפוף שהיה, ובשעות הערב המוקדמות יוצאים. צריך לעשות נסיעה חשאית אל היעד, התגנבות לא פשוטה בשעות מוקדמות עם כלבים, אנשים שנמצאים ברחובות בין הבתים, להגיע חשאית ליעד, ולהיערך לפריצה".

כרמי גילון: "אנחנו התכנסנו בחפ"ק שהוקם על הבית בביר נבאללה. זה היה מאוד דרמטי. חשבתי לעצמי, עוד עשר דקות נחשון ייצא ואז אני אקח אותו איתי באוטו ואביא אותו לשולחן השבת אצל ההורים שלו בבית. זה מה שעבר לי בראש. אני עכשיו מצטמרר. הייתה הרגשה של ביטחון. חשבנו שאנחנו השב"כניקים הבאנו מודיעין מצוין. לא חשבנו שתהיה תקלה מבצעית".

כשחייל חילוני מרמת השרון פרץ ראשון כדי להציל חייל דתי

אבל המבצע לא התנהל כמתוכנן. נחשון נהרג במבצע, ובנוסף אליו נהרג גם סרן ניר פורז, שקיבל צל"ש לאחר מותו על תפקודו במבצע. שבעה חיילים נוספים נפצעו, המחבלים חוסלו, ושיירת הפיקוד מצאה את עצמה מתפצלת לשניים - ראש אכ"א יורם יאיר  בדרכו להוריו של נחשון, כרמי גילון והרמטכ"ל אהוד ברק חוזרים לתל אביב ללשכתו של יצחק רבין.

יהודה וקסמן: "הייתה לי שאלה לרבין, ולא רציתי שהרמטכ"ל יהיה. ביקשתי שכולם ייצאו החוצה, כולל הרמטכ"ל. שאלתי אותו - למה לא נסעת ונכנסת למשא ומתן דרך התקשורת?"

"רבין בא במוצאי שבת אלינו הביתה", מספר יהודה וקסמן. "גם ברק. הייתה לי שאלה לרבין, ולא רציתי שהרמטכ"ל יהיה. ביקשתי שכולם ייצאו החוצה, כולל הרמטכ"ל. שאלתי אותו - למה לא נסעת ונכנסת למשא ומתן דרך התקשורת? לא ידעת איפה הם בהתחלה, אבל אם היית נכנס למשא ומתן בעורמה, רק כדי למצוא איפה הם ולהגיד 'אני מוכן לשחרר את המחבלים שאתם רוצים, אני מוכן לשחרר את השייח' יאסין ואתם תצאו מפה מהמחבוא, תצאו חיים'. ראיתי דמעות בעיניים של רבין. הרי זה חוכמה שלאחר המעשה. אני מדבר על חוכמה שאחרי המעשה".

25 שנים חלפו מאז. יכול להיות שטראומת השבוע ההוא משפיעה על מדינת ישראל ומנהיגיה עד היום, אבל קרה עוד משהו בשבוע ההוא - חייל חילוני מרמת השרון נהרג כאשר פרץ ראשון כדי להציל חייל דתי מירושלים, ועם כל הקושי ועם כל העצב, זה מה שהזוג וקסמן מבקש שנזכור.

"אני חושבת שהתפקיד שלי, המשימה שלי שקיבלתי על עצמי, היה שלא ישכחו אותו", אומרת האם אסתר. "אני דיברתי בכל ארצות תבל, הייתי בכל העולם, והיה לי מאוד חשוב שהוא לא יהיה עוד חייל. ושלא יגידו 'נחשון וקסמן, מי זה?'. היה  לי מאוד חשוב להזכיר אותו ושיזכרו אותו, ואני עדיין פונה לעם ישראל, לא לקחת את האסונות האלה כדבר של מה בכך. הילדים האלו הם ילדים של הורים, האחים של כולכם, אף אחד לא חיפש את נחשון וקסמן. זה היה יכול להיות כל אחד ואחד. תזכרו את זה. ותנסו להיות בשביל זה, בגלל זה, בעקבות זה, אנשים יותר טובים".