חפש
Languages
אזרחים מתגוננים במחלף ראשון בזמן אזעקה בסבב הלחימה
צילום: חשיפה - בית ספר לצילום

למה טיל אחד על תל אביב מפחיד יותר ממאות טילים על הדרום?

חיי תושבי המרכז אינם שווים יותר, אבל יש סיבה טובה לתחושת החירום שהתפשטה במדינה כשפיקוד העורף הודיע על סגירת מקומות העבודה בגוש דן • לישראל אין באמת כסף ל"צוק איתן" נוסף • ואיך מדיניות מופקרת של הממשלה מבחינה כלכלית פוגעת בנו גם ברמה הביטחונית? • שלוש הערות כלכליות על הלחימה בדרום | חיות כיס
שאול אמסטרדמסקי, פרשנות
15 בנובמבר 2019
08:00

1. זה די מדהים ששנתיים ויותר של רקטות, פצצות מרגמה, בלוני תבערה, שריפות, הפגנות על הגדר והסתננויות באזור הדרום נחשבות למצב רגיל, אבל די ברקטה או שתיים לכיוון תל אביב בשביל ליצור מצב חירום ותחושה של על סף מלחמה. למה זה ככה? אין לי תשובה יפה לשאלה הזו. יש לזה סיבות פסיכולוגיות, פוליטיות, עדתיות, אבל גם כלכליות.

בתל אביב ובגוש דן גרים יותר אנשים. סגירה של מערכת החינוך באזור המרכז פירושה מאות אלפי עד מיליוני הורים שנאלצים לקחת יום חופש ולהישאר עם הילדים. יום חופש כפוי כזה פירושו עצירה לא מתוכננת של הפעילות הכלכלית - פגישות שצריך לבטל, לקוחות שצריך לאכזב, פרויקטים שצריך להשהות. כל זה קורה בדרום כל הזמן, אבל כשזה קורה בתל אביב ההשפעה על המשק גדולה יותר כי, ובכן, חלק גדול יותר מהתוצר הישראלי מיוצר באזור המרכז. אחרי הכול, כל הערים הגדולות בישראל, למעט ירושלים, חיפה, באר שבע, אשדוד ואשקלון, נמצאות כולן באזור המרכז.

זה אולי מרגיז, וזה נשמע ציני, אבל זו המציאות. בדרום יש בעלי עסקים שעובדים קשה למחייתם, עצמאים שמנסים בכל כוחם להצמיח עסק תחת מציאות בלתי אפשרית, עובדים שכירים שנאלצים להתמודד עם אילוצים ששכירים במקומות אחרים בארץ לא מכירים בכלל. אבל הסיפורים שלהם לא מעניינים את תמונת המקרו של הכלכלה הישראלית. הם משלמים את המחיר של התפצלות הכלכלה הישראלית לכלכלה כפולה: ענפי משק מתקדמים שמעסיקים עובדים בעלי יכולות גבוהות בשכר גבוה, וענפי משק שנמצאים מאחור, עם פרודוקטיביות נמוכה ומשכורות נמוכות. נחשו איזו מהכלכלות נמצאת בעיקר באזור המרכז.

אגב, גם בפריפריה בכלל, ובאזור הדרום בפרט, יש מפעלים מתקדמים שמהווים חלק משמעותי מהתוצר הישראלי. ובדיוק מאותה סיבה, בגלל החיוניות לכלכלה הישראלית, ישנן מערכות הגנה צה"ליות שמגנות על המפעלים האלה באזור הדרום, שמשקלם בתוצר הישראלי הוא עצום (אין דרך להגיד באילו מפעלים מדובר מבלי לעבור על הוראות הצנזורה). כל פגיעה באחד מהמפעלים האלה תהווה פגיעה משמעותית בתוצר של המשק. ופגיעה בתוצר משמעותה פגיעה בהכנסות המדינה, ומשם הדרך קצרה לזינוק בגירעון, קיצוצים תקציביים וכל הכיף הזה. העניין הוא, שאותם מפעלים בפריפריה ספורים.


אז לא, חיי תושבי המרכז אינם שווים יותר. אבל בניגוד לדימוי שלהם, תושבי תל אביב והסביבה לא באמת אוכלים סושי ויושבים בבתי קפה כל היום. הנתח של אזור המרכז בעוגת התוצר הלאומית גדול יותר, ומכאן גם אפקט ה"וואו" שנרשם כשפיקוד העורף הנחה בתחילת סבב הלחימה האחרון, בטעות, לסגור את מקומות העבודה הלא חיוניים בגוש דן (כמה מעליב זה לדעת שאתם עובדים במקום עבודה לא חיוני).

2. לישראל אין באמת כסף למלחמה רחבת היקף בעזה. המלחמה המשמעותית האחרונה ברצועת עזה הייתה "צוק איתן". זו הייתה המלחמה הארוכה והיקרה ביותר בתולדות ישראל. היא נמשכה שבעה שבועות ויום, והיא עלתה בערך תשעה מיליארד שקל. שבעה מתוכם משרד האוצר נאלץ להעביר למערכת הביטחון, ואת היתר כיסתה המערכת מתקציבה. אלה שבעה מיליארד שקל שהיו אמורים לשמש לדברים אחרים - לחינוך, לבריאות, לכבישים, לחיים עצמם - אבל בסופו של דבר שימשו לתשלום לחיילי מילואים, מילוי מלאי התחמושת, תיקון נזקים, החלפת מערכות נשק שנפגעו ועוד. 

אז לא, חיי תושבי המרכז אינם שווים יותר. אבל בניגוד לדימוי שלהם, תושבי תל אביב והסביבה לא באמת אוכלים סושי ויושבים בבתי קפה כל היום

אז, באמצע 2014, ישראל הייתה יכולה להרשות לעצמה את "צוק איתן" מבחינה תקציבית, למרות שמנקודת מבט כלכלית זו דווקא לא הייתה שנה מדהימה. הצמיחה באותה שנה הייתה נמוכה יחסית - 2.6% בסך הכול (בין היתר בגלל הפגיעה בתיירות ובענפים נוספים בשל הלחימה בדרום). גם הייצוא האט, וההשקעות ירדו. שנה לא משהו.

ובכל זאת, ממשלת ישראל יכלה להרשות לעצמה להוציא מיליארדים על המלחמה בעזה, משום שהיו לה מיליארדים להוציא. על אף המלחמה, הגירעון באותה שנה היה פחות מ-3%, ופחות אפילו מהיעד שקבעה הממשלה בתקציב הדו שנתי של 2014-2013. גם העובדה שהמלחמה הייתה בשלב מוקדם יחסית של השנה - ממש באמצע השנה - אפשרה למשרד האוצר להסיט כספים ממשרדים אחרים למשרד הביטחון, כי הכסף הזה עדיין לא נוצל.

כעת, המצב שונה לחלוטין. דבר ראשון, אנחנו נמצאים כבר בסוף השנה. בתקציב המדינה כבר לא מחכים סעיפים תקציביים שמנים שניתן להסיט מהם כסף. באופן רשמי, בתקציב המדינה ישנה רזרבה של 1.3 מיליארד שקל שמיועדת בדיוק למצבים האלה - הוצאות בלתי צפויות. אלא שבשלב זה היא כבר משוריינת למימון הבטחות פוליטיות שונות.

  אז ישראל יכלה להרשות לעצמה. שיירת טנקים סמוך לגבול עזה במהלך "צוק איתן" (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

דבר שני, הגירעון הממשלתי נמצא גבוה גבוה מעל ליעד - 3.7% במקום 2.9% שתוכננו במקור. זה פער של כ-12 מיליארד שקלים. במילים אחרות, מחיר החריגה בגירעון יקר יותר מכל העלות של "צוק איתן". במצב כזה, לו ישראל תיאלץ לממן כעת מלחמה יקרה נוספת, דוגמת "צוק איתן", המחיר הכלכלי יהיה אדיר. אם העלות של מלחמה כזו יהיה דומה, הגירעון עלול לטפס לסביבות 4.2%. המשמעות תהיה עוד הלוואות שממשלת ישראל תיאלץ לקחת, בריביות גבוהות יותר. וזה הדבר האחרון שהממשלה רוצה. 

לכן, נוסף על הסיבות הפוליטיות והמדיניות, ישראל לא מעוניינת בהסלמה גם מהסיבה הכלכלית.

3. זו בדיוק הסיבה שבגללה למדינת ישראל אין את הפריבילגיה להיות עם גירעון גבוה מדי בתקופות שגרה. בסביבה שבה אנחנו חיים מלחמות, סבבים ו"טפטופים" מתלקחים אחת לכמה זמן. כשהממשלה מגיעה להתלקחות כזו עם גירעון גבוה מדי, זה כאילו היא הגיעה לעימות עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. גירעון גבוה הוא נשק שמופנה כלפינו. מדיניות מופקרת של הממשלה בתקופות שגרה היא שהביאה אותנו למצב הזה, לא שום ארגון טרור.

חשבון נפש כלכלי הוא הכרחי. רוב הפוליטיקאים לא רוצים לעשות אותו, אבל הפעם הם מוכרחים. ואם לא בשביל הנושאים האזרחיים, אז לפחות כדי לא להיות מוגבלים מבחינה ביטחונית

אחרי סבב הלחימה הזה, הממשלה שתוקם, אם באמת תוקם ממשלה, תהיה חייבת לעשות חשבון נפש כלכלי. איך הגענו למצב שבו הגירעון גבוה כל כך, כשהצמיחה במלוא הקצב שלה, והאבטלה בשפל? איך הגענו למצב שבו המינוס הממשלתי עמוק ב-12 מיליארד שקל יותר מהמתוכנן, וכשבשנה הבאה צפוי מצב דומה? חשבון נפש כלכלי כזה הוא הכרחי. רוב הפוליטיקאים לא רוצים לעשות אותו, אבל הפעם הם מוכרחים. ואם לא בשביל הנושאים האזרחיים, אז לפחות כדי לא להיות מוגבלים מבחינה ביטחונית.