בנימין נתניהו, ישראל כץ, משה כחלון וגלעד ארדן במלי
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כשהפוליטיקאים לא עושים את העבודה, אולי הפקידים צריכים לקחת את המושכות

לממשלה משותקת במשך כל כך הרבה זמן יהיה בסופו של דבר מחיר כלכלי, גם אם לא מרגישים אותו עכשיו. אבל חוסר היציבות הפוליטית לא הולך להיעלם בקרוב, אז מה עכשיו? עכשיו נוצרה הזדמנות עבור המערכת השלטונית לנצל את הוואקום, ואת השנתיים האבודות מבחינה תקציבית, ולהראות לדרג הפוליטי שאפשר לעשות דברים אחרת | חיות כיס
שאול אמסטרדמסקי, פרשנות
13 בדצמבר 2019
13:17

"יש בחירות, אין בחירות - הכלכלה לא באמת סובלת". על הציטוט המדהים הזה אחראי יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופסור אבי שמחון, יועצו הכלכלי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. כמה תבונה וניסיון חיים מקופלים בתוך המשפט הקצר הזה – "יש בחירות, אין בחירות - הכלכלה לא באמת סובלת", או בתרגום חופשי: מה זה בכלל משנה מה קורה בירושלים, מה זה משנה מי ראש הממשלה, מי שר האוצר, מי נבחרי הציבור. מה זה משנה אם יש כנסת שמתפקדת, אם יש משרדי ממשלה שמסוגלים לעבוד או לא - הכלכלה לא באמת סובלת. כאילו הכלכלה היא משהו שמנותק מהממשלה, כאילו הכלכלה היא מין גור כלבים חמוד שמסוגל להסתדר עם עצמו, גם אם הבעלים שלו יצאו לחופשה לפני שנה ושכחו לחזור.

בריאיון לרן בנימין ויגאל גואטה בכאן רשת ב, שמחון הסביר את תפיסת עולמו, שעומדת בבסיס הציטוט הזה: "עדיף שתהיה ממשלה שתחליט על תקציב ולא יהיה תקציב על 'טייס אוטומטי'", הוא הודה, "אבל הנזק הוא לא כזה גדול. כי מי שעושה את הכלכלה זו לא הממשלה, אלה האזרחים שיוצאים בבוקר לעבודה". 

האזינו לריאיון עם פרופ' שמחון בכאן רשת ב

שמחון צודק. לא הממשלה היא זו שעושה את הכלכלה. חוץ מהכסף שהממשלה משקיעה בחינוך, כמובן - יותר מ-60 מיליארד שקל. זה דווקא כן קצת עושה את הכלכלה, כי זו ההשקעה בהון האנושי העתידי של ישראל, האנשים שאמורים להחזיק את הכלכלה על כתפיהם ולעשות אותה, כלשונו של שמחון. אבל חוץ מזה, לא הממשלה היא זו שעושה את הכלכלה. כלומר, לא כולל 20 מיליארדי השקלים שהממשלה משקיעה כל שנה בתחבורה - בכבישים, ברכבות, בתחזוקה, בתחבורה הציבורית. כי אלה דווקא כן קצת עושים את הכלכלה - אנשים צריכים להגיע למקום העבודה שלהם ולחזור. אבל חוץ מזה, ממש חוץ מהדברים האלה, לא הממשלה עושה את הכלכלה. אה וגם לא כולל את תקציב מעונות היום - כ-1.7 מיליארד שקל - שזה גם טיפונת עושה את הכלכלה, כי זה מאפשר להורים לצאת לעבוד. 

גם תקציב רשות החדשנות, שתומכת בסטארט-אפים ובמפעלים שרוצים להכניס קצת הייטק לקווי הייצור שלהם - 1.5 מיליארד שקל. אולי כדאי להחריג גם את זה, כי נדמה לי שגם זה תורם קצת לכלכלה. אולי גם את תקציב ההכשרות המקצועיות (800 מיליון שקל בשנה). ואם כבר, אז גם את תקציב הבריאות. לפחות חלק ממנו, תודו, משמש בשביל לעשות את הכלכלה. אחרי הכול, בלי רופאים, חדרי ניתוח, אחיות וכל אלה לא היינו יכולים להחלים ממחלות, להשתקם מפציעות, לחזור לעצמנו וללכת לעבודה, נכון? 

הכלכלה היא הכול, אי אפשר להפריד ממנה את הממשלה כאילו היא מין יצור שמסתכל על הכלכלה מבחוץ. וכשהממשלה משותקת לאורך כל כך הרבה זמן, בסופו של דבר יהיה לזה מחיר

בקיצור, פרופסור שמחון, זו אמירה קצת משונה להגיד "לא הממשלה עושה את הכלכלה, אלה האזרחים שיוצאים בבוקר לעבודה". הכלכלה היא הכול, אי אפשר להפריד ממנה את הממשלה כאילו היא מין יצור שמסתכל על הכלכלה מבחוץ. הכלכלה היא הכול, פרופסור שמחון, וכשהממשלה משותקת לאורך כל כך הרבה זמן, בסופו של דבר יהיה לזה מחיר.

לעוד טורים של שאול אמסטרדמסקי:

• מספר החרדים בצה"ל לא באמת משנה לחברה הישראלית

• טירוף הצריכה האמריקני עוד לא הגיע לישראל, ואולי טוב שכך

• למה החיים בישראל בלי רכב פרטי בלתי אפשריים?

עוד שנה אבודה

שמחון צודק בכך שאת המחיר הזה לא מרגישים כיום. המגזר הפרטי ושוק התעסוקה בישראל חזקים מספיק בשביל לתפקד שנה שלמה בלי ממשלה קבועה. אבל ההצלחה הזו נסמכת על שני דברים נסתרים מן העין: העובדה שתקציב 2019 אושר בכנסת מזמן מזמן - הרבה לפני שהממשלה התפרקה. והעובדה שהעולם נמצא בתקופת גאות כלכלית ולא במיתון.

הדבר הראשון - התקציב המאושר - הולך לפוג בעוד כשבועיים. באחד בינואר 2020, כשתתחיל השנה האזרחית החדשה, למדינת ישראל לא יהיה תקציב ממשלתי מאושר. משרדי הממשלה יעברו לפעול על מה ששמחון קורא לו "טייס אוטומטי", אבל האמת היא שזה אפילו לא זה. משרדי הממשלה יפעלו על סמך התקציב של שנת 2019. כאילו לא נוספו עוד ילדים למערכת החינוך, כאילו לא נוספו עוד מקבלי קצבאות זקנה, כאילו לא נוספו עוד חולים שזקוקים לשירותי בריאות. 

שנה בממשלת מעבר: הילדים בפריפריה, החולים במסדרונות והאלימות במגזר הערבי עדיין מחכים

נוסף על כל אלה, כל גופי המגזר השלישי שנסמכים על הממשלה - כלומר, מקבלים תקציב ממשרדי הממשלה ונותנים שירותים לציבור במקום הממשלה - גם הם יתקשו לתפקד, כי הממשלה לא תשלם להם כבימים רגילים. ואם זה לא משכנע אתכם מספיק, אז יש עוד משהו. בהיעדר ממשלה קבועה לא ניתן לקבוע מחדש את סדר העדיפויות. לא ניתן להחליט שהנסיבות השתנו ושמוכרחים להעביר 4 מיליארד שקל לתקציב הביטחון על חשבון תקציב הבריאות, או להיפך. גם אם הצרכים בוערים, גם אם משרדי הממשלה זקוקים לשינוי תקציבי. בהיעדר ממשלה, האיש היחידי שקובע כמה יקבלו המשרדים השונים הוא החשב הכללי במשרד האוצר. בלי שר אוצר, בלי ראש אגף תקציבים, בלי ראש ממשלה. 

אם חלילה העולם ייכנס להאטה משמעותית או למיתון, ובירושלים לא תהיה ממשלה שתזריק זריקת מרץ למשק (באמצעות השקעה בתשתיות, למשל), הנזק עלול להיות גדול

החשב הכללי - פקיד ולא נבחר ציבור - הופך למעצב סדרי העדיפויות של ממשלת ישראל. המצב הזה יימשך לאורך רוב שנת 2020. זה אומר שמבחינת סדרי העדיפויות, שנת 2020 תהפוך לשנה אבודה. זה לא דבר איום ונורא, בזה שמחון צודק, אבל בהתחשב בזה שזו כבר השנה האבודה השנייה, הנזק מתחיל להצטבר. כשבמשך זמן רב מדי אין מי שקובע מהם סדרי העדיפויות, המנגנונים מתנוונים, תוכניות שאמורות להיסגר ממשיכות לרוץ מאינרציה, תוכניות חדשות שאמורות להתחיל נאלצות להתייבש וחלקן ימותו בהיעדר תקציב. זו לא הדרך של כלכלה להתקדם. ואם חלילה העולם ייכנס להאטה משמעותית או למיתון, ובירושלים לא תהיה ממשלה שתזריק זריקת מרץ למשק (באמצעות השקעה בתשתיות, למשל), הנזק עלול להיות גדול יותר.

זמן למהפך מחשבתי ותפקודי

ועכשיו מה? עכשיו נוצרה הזדמנות. הזדמנות אמיתית עבור המערכת השלטונית להראות לדרג הפוליטי שאפשר לעשות את זה אחרת. הזדמנות לנצל את הוואקום השלטוני הזה בשביל לבנות מנגנונים, שיאפשרו למשרדי הממשלה לתפקד היטב גם בתקופות ארוכות של חוסר יציבות פוליטית. כי אם נודה על האמת, חוסר היציבות הפוליטית הזה לא הולך להיעלם בקרוב, וזה לא כל כך משנה כמה סיבובי בחירות יהיו כאן. החברה הישראלית משוסעת לחלקים, והדרג הפוליטי - הנציגים הנבחרים של אותם חלקים בעם - לא מצליחים לעבוד יחד תוך גישור הפערים, אלא רק מעמיקים אותם. אני לא יודע בדיוק איך עושים את זה, אני רק יודע שמוכרחים לעשות את זה. 

  בשיטה הנוכחית משרד האוצר, ובייחוד אגף התקציבים, מרכז את כל הכוח אצלו, ומחכה לסוף השנה. מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד בדיון בוועדת הכספים (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

השיטה השלטונית הנוכחית שלנו ריכוזית מדי, ותלויה יותר מדי בראש הממשלה ובשר האוצר. בשיטה הנוכחית משרד האוצר, ובייחוד אגף התקציבים, מרכז את כל הכוח אצלו, ומחכה לסוף השנה. אז, בדיונים על תקציב המדינה לשנה הבאה, משרד האוצר מפעיל את הכוח שלו ומתחיל משא ומתן. משא ומתן מול השרים השונים, ומול המנכ"לים של המשרדים. כשצריך, ולא מסכימים, הולכים לראש הממשלה וסוגרים עסקה. ככה מעוצבים סדרי העדיפויות של הממשלה. לאורך השנה עצמה לא קורה יותר מדי, למעט תוספות פה ושם לתקציב הביטחון, ואולי איזו שליפה מהמותן או שתיים כשהפוליטיקאים מרגישים שהציבור לוחץ מדי (תוספת לקצבאות הנכים, שינוי בביטוח הסיעודי, הסכם שכר עם ועד כזה או אחר). 

אולי הגיע הזמן לבנות את זה אחרת. אולי אפשר לנצל את השנתיים האבודות האלה, את היעדר ממשלה קבועה, בשביל לחשוב על שיטה אחרת. שיטה שלא תהיה מבוססת כמעט באופן בלעדי על כוחם של ראש הממשלה ושר האוצר, אלא שיטה מבוזרת יותר. שיטה שתאפשר תהליך רציף של עיצוב סדרי העדיפויות לאורך השנה, בשיתוף כל משרדי הממשלה, באופן שקוף וגלוי לציבור. פשוט בלי הפוליטיקאים, ובלי הסחר מכר הקבוע שהפוליטיקאים גוררים אליו את כל המערכת אחת לשנה. 

אולי הגיע הזמן לבנות את זה אחרת. אולי אפשר לנצל את השנתיים האבודות האלה, את היעדר ממשלה קבועה, בשביל לחשוב על שיטה אחרת. שיטה שלא תהיה מבוססת כמעט באופן בלעדי על כוחם של ראש הממשלה ושר האוצר

אין צורך בשיטה שתחליף את הדמוקרטיה. אין צורך בהפיכה שלטונית, אבל יש צורך במהפך מחשבתי ותפקודי. אם הפוליטיקאים מסרבים לעשות את העבודה שלהם ולמשול, אולי הגיע הזמן שהפקידים ייקחו את המושכות לידיים. גם ככה אין להם יותר מדי דברים לעשות בינתיים.