משה כחלון
צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90

נטו פופוליזם: כחלון שם את שאיפותיו הפוליטיות לפני האחריות שלו כשר אוצר

חלוקת מתנות תקציביות בלי כיסוי, ניפוח גירעון, שעבוד העתיד לטובת ההווה וזריית חול בעיניי הציבור – אלו רק חלק מהדברים שמשה כחלון הספיק לעשות בזמן כהונתו כשר אוצר. הציבור לא קנה את זה, והוא יעזוב את המשרד, ואולי את הפוליטיקה בכלל, עם הזנב בין הרגליים | פרשנות
שאול אמסטרדמסקי, פרשנות
12 בינואר 2020
23:00

משה כחלון היה שר אוצר לא רע, עד שהחליט שהוא מציב את השאיפות הפוליטיות שלו לפני האחריות שלו כשר אוצר. מאותו רגע, הכול הפך להיות כשר במאבק ההישרדות הפוליטית שלו. חלוקת מתנות תקציביות בלי כיסוי, ניפוח הגירעון, שעבוד העתיד לטובת ההווה וזריית חול בעיניי הציבור כאילו הכול בסדר – כאילו גירעון זה משהו שהעיתונאים המציאו. מתי הפך כחלון משר אוצר אחראי לשר אוצר ששכח מה תפקידו? קשה להניח את האצבע על כך במדויק, אבל זה ככל הנראה קרה כשהמילה "נטו" הופיעה לראשונה.

ראשון היה נטו משפחה. זה היה באפריל 2017. משום מקום כחלון כינס מסיבת עיתונאים חגיגית בתל אביב. כל הפקידים הבכירים שלו היו שם, ממנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד ועד ראש אגף התקציבים אמיר לוי. כחלון, כהרגלו באותה תקופה, היה מחויך. "מדינת ישראל אומרת היום בקול צלול וברור לישראלים עובדים שהיא יודעת לתת ולא רק לקחת", הוא פתח את הנאום שלו. 

פקידי אגף התקציבים ידעו שאין כסף. הם ידעו שכחלון מחפש גימיקים. אבל הם התכופפו בפני השר. וכשזה קרה, השר רצה עוד

כחלון ניצל הזדמנות פוליטית. הוא חיכה שראש הממשלה בנימין נתניהו יהיה בחו"ל בנסיעה מדינית, והציג את תוכנית הסוכריות הראשונה שלו. היו שם תוספת נקודות זיכוי למס להורים לילדים קטנים, כסף לסבסוד צהרונים לילדים מגיל שלוש, הגדלת מענק מס הכנסה שלילי. ואם כל זה לא מספיק – הפחתת המס על מכשירים סלולריים (קריצה לכחלון של פעם), בגדי ילדים ועוד. 

כל הפריטים האלה נבחרו בקפידה. כל התוכנית הזו הונדסה באופן כירורגי בשביל להעלות את קרנו של כחלון בקרב מצביעים צעירים עובדים, רצוי כאלה שמצביעים לשנוא נפשו – יאיר לפיד. פקידי אגף התקציבים לא יכלו להגיד לא. כל אחד מהצעדים האלה, בתיאוריה, מעודד תעסוקה. גם נקודות זיכוי, גם צהרונים, גם מס הכנסה שלילי.

בפועל, פקידי אגף התקציבים ידעו שאין כסף. הם ידעו שכחלון מחפש גימיקים, הם ידעו שהוא מנסה להתחיל קמפיין בחירות ארוך טווח, ולהסיט את תשומת הלב הציבורית מהעובדה שמחירי הדיור הארורים האלה מסרבים לרדת, או לפחות מסרבים להפסיק לעלות. הם ידעו שהוא לוקח כסף מהרזרבה התקציבית, ומשריין אותה מהר לפני שכל שרי הממשלה האחרים ידרשו גם. הם ידעו שאי אפשר יהיה לממן את זה בטווח הארוך. אבל הם התכופפו בפני השר. וכשזה קרה, השר רצה עוד. 

אחרי נטו משפחה, הגיעה עוד משפחה שלמה של "נטו". היו שם "נטו תעשייה", "נטו הוזלות", ההגרלות הגדולות של תוכנית מחיר למשתכן – שגם הן נוצרו במין קמפיין יח"צ מאולתר, ואולי עוד כמה שפספסתי. כחלון חילק מתנות לכולם. הוא זרם עם העלאת קצבאות הנכים בעלות של 4.3 מיליארד שקלים; הוא זרם עם רפורמה בחברת חשמל, שכוללת הטבות פנסיוניות מופלגות לעובדי החברה בעלות של שבעה מיליארד שקלים; הוא זרם עם שדרוג הפנסיה של גמלאי המשטרה ושירות בתי הסוהר בעלות אקטוארית של 22 מיליארד שקלים; הוא כרת ברית עם יו"ר ההסתדרות וכיום חבר הכנסת אבי ניסנקורן. והיו עוד – סייעת שנייה בגני הילדים, טיפולי שיניים, רפורמה בביטוח הסיעודי. המון. 

הרשה לתחושת הכוח להשתלט עליו

כל עוד כחלון נהג באחריות תקציבית, זה היה בסדר. זה תפקידו של שר האוצר לקבוע סדרי עדיפויות, ולעצב את העתיד שלנו כחברה. בשביל זה בדיוק אנחנו בוחרים פוליטיקאים. אבל ברגע שהוא חצה את הקו והתחיל לפזר כספים בכל מיני טריקים תקציביים בשביל לעקוף את המגבלות שחלות עליו – מגבלות שהמשרד שלו עצמו הציב מלכתחילה בשביל לשמור על הקופה – זו הנקודה שבה הוא הפך משר אוצר מתווה מדיניות, לפופוליסט מצוי. 

לכחלון קרה משהו שקורה לפעמים לשרי אוצר – הם חושבים שהכלכלה מזנקת בזכותם. האקזיטים הגדולים של תחילת הקדנציה שלו – מובילאיי שנמכרה לאינטל ונוירודרם שנמכרה למיצובישי – וגביית מיסים מעבר לתחזית המקורית, יצרו אצל כחלון שיכרון כוח. אם הוא מצמיח את הכלכלה כל כך יפה ומכניס כמויות אדירות של כסף לקופה, הוא בוודאי זכאי להתחיל לחלק את הכסף הזה, לא? אז הוא חילק. בנדיבות. 

 אחד מהאקזיטים שיצרו אצל כחלון שיכרון כוח. מובילאיי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

רק שהכלכלה לא עובדת ככה. קצת יותר מ-40% מכלכלת ישראל הם היצוא הישראלי. הרכיב הזה מושפע יותר מכל ממה שקורה בכלכלה העולמית. אם הכלכלה העולמית גואה, גם המשק הישראלי צומח. אם הכלכלה העולמית מאיטה והביקושים בכל העולם יורדים, המשק הישראלי נפגע ומאט גם הוא. כפי שהראה מחקר של בנק ישראל, עוד מתקופת שר האוצר בנימין נתניהו, לממשלה יש השפעה מועטה על הכניסה של המשק למיתון או על היציאה ממנו. זה לא בזכות כחלון או כל שר אוצר אחר. 

הגירעון התקציבי, לעומת זאת, הוא כבר מעשה ידי אדם. מעשה ידי שר האוצר והממשלה שבה הוא חבר. תחזית ההכנסות ממיסים שבנה משרד האוצר, שבראשו היה כחלון, לא עמדה במבחן המציאות. ההכנסות נמוכות ממה שחזה האוצר, וההוצאות גבוהות. יתרה מזאת, בגלל הטריקים התקציביים שכחלון השתמש בהם לתוכניות הנטו שלו, מה שזמני הופך לקבוע, וכעת ייווצר עול נוסף על תקציב המדינה. 

כחלון איבד את זה כבר מזמן, כשהרשה לתחושת הכוח להשתלט עליו, וכשפרץ את המסגרות התקציביות בשביל ניסיון לקושש קולות. הציבור לא קנה את זה, והצביע ברגליים

בשורה התחתונה, כחלון יעזוב את משרד האוצר, ואולי את הפוליטיקה בכלל, עם הזנב בין הרגליים. הוא כבר לא ייזכר בתור מי שעשה למחירי הדיור את מה שעשה לסלולר כמה שנים קודם לכן. את הצעדים יוצאי הדופן שעשה בתחום הפנסיה, למשל, וגם בבנקאות, איש לא יזכור לו. יזכרו לו את הגירעון העצום שניפח – 4% לפחות, כמעט פי שניים מהתקרה המותרת – ואת תוכנית מחיר למשתכן, שלא סיפקה את הסחורה ולא בלמה את מחירי הדיור. 

בחודשים האחרונים, וביתר שאת מאז המפלה בבחירות האחרונות והחבירה החצי כפויה לליכוד, כחלון איבד את זה. החיוך המפורסם שלו התחלף בחיוך של אדם שמיצה את זה, שרוצה להיות במקום אחר. אבל בפועל, כחלון איבד את זה כבר מזמן. כשהרשה לתחושת הכוח להשתלט עליו, וכשפרץ את המסגרות התקציביות בשביל ניסיון לקושש קולות. הציבור לא קנה את זה, והצביע ברגליים. חבל שזה נגמר כך.