אבי בללי
צילום: הלה עמנואל

שאלון לשבת עם אבי בללי

האלבום שחשף אותו לעולם חדש של מוזיקה, השירים שהוא נהנה לשמוע עם ילדיו, ואם הוא לא היה מוזיקאי - מה הוא היה עושה? אבי בללי מתארח בשאלון לשבת שלנו
מערכת כאן
19 בדצמבר 2019
16:50
עודכן ב 07:00

"שאלון לשבת" - סדרת שאלות למוזיקאים ישראליים על המוזיקה עליה הם גדלו, על השירים שהם שומעים, על חלומות שלהם בחיים וגם אחריהם. קבלו את אבי בללי.

מה הוא האלבום הראשון שהתאהבת בו?
לא פשוט כל כך לשחזר את רגע ההתאהבות באלבום ספציפי. בזיכרוני יש כמה במקביל. אני זוכר את חווית המוזיקה בילדותי כ"התגלות", ואני לא מדבר על המוזיקה בסביבה המיידית והטבעית (בית, רדיו). אני מדבר על זיהוי המוזיקה כאמירה, הזדהות טוטאלית, עולם פנימי שנפתח ונשטף בסקרנות אדירה. זה התחיל עם הקשבה לרדיו ותובנה שיש מוזיקה "אחרת"; אנרגיה אחרת, סקס אפיל ומסתורין שמדבר אלי ואותי. כך קרה שבין הסתובבויות עם חברים והקשבה למוזיקה שיוצרים מוזיקאים עם יכולת פנומנלית כמו Led Zeppelin, Yes, King Crimson, ראיתי בחדרו של חבר, אלבום עם צללית פנים מסקרנת. אותו חבר היה בשבילי "האורים והתומים" לגבי כל מה שקשור למוזיקה "שלנו". כשהסתכלתי על הקרדיטים וראיתי את שמו של פיל קולינס מופיע כמתופף... אמרתי וואו! המתופף של Genesis! (כמובן בתקופת פיטר גבריאל). כששאלתי חבר מומחה לגבי האלבום הזה - Before and After Science ו"מה זה Brian Eno?!", הוא ענה: "סתם שירים מוזרים, ובריאן אינו היה קלידן של Roxy Music". זה הרים את רף הסקרנות. שאלתי ממנו את האלבום (שהוא שאל מחבר אחר) ופתאום, בתוך ים האנרגיה וההורמונים של נער מתבגר ורוק בועט, גיליתי עולם של חלום, הזיה, חלל ונגינה אחרים. זמר לא פנומנלי, עם קול חולמני ומכשף, נגינה מדויקת ומינימלית, צלילים ניסיוניים. בתוך תחושה של יצירתיות אינסופית, התפעלתי מהיכולת למצוא כל כך הרבה רגש בנגינה רפטטיבית על פסנתר כמו בשיר By This River. האלבום הזה הוא בלתי נשכח עבורי. בנוסף, התלוותה אליו ההבנה שאותו חבר סיים את דרכו החשובה כאורים ותומים :)

מה הוא האלבום, או השיר, היותר טובים ששמעת לאחרונה?
מאחר שהפתעתי את עצמי והפכתי לאחרונה, שוב, אבא לתינוק - מטבע הדברים גם הקולות, הצלילים והמוזיקה שסביבי (מלבד עבודתי האישית) הם מעולם המוזיקה לילדים. ואם נדייק: פעוטות. כבר באבהות הצעירה יותר שלי, ראיתי בעולם האמנות והמוזיקה לילדים אתגר מעניין ולא פשוט. לא פשוט שזה יהיה מעניין, מהנה ונעים גם לילד וגם להורה. "פלא" של עלמה זהר הוא כזה. אלבום לפעוטות שיש בו אהבה, רגש, ובעיקר קסום בחוסר המאמצים להיות חביב, הוא פשוט חביב! ובאמת! אותנטי, משכנע בקלילותו וזה כשלעצמו נראה לי מאז ומתמיד לא פשוט. כשאתה רואה עולל בן כמה חודשים מגיב בשמחה לצלילים ולשירים ובו זמנית אתה עובר עם הילד חוויה - זה הישג נדיר. האפשרות השנייה יכולה להיות קשה. מאד קשה.

מהו - אם יש כזה - השיר הכי יפה שלך, שאיש לא מכיר?
"שיר ערבה" הוא שיר שהלחנתי למילותיו של שייקספיר מתוך המחזה "אותלו", בתרגום מופתי של נסים אלוני ובבימוי יוצא דופן של יוסי פולק. ההצגה הועלתה בהצלחה בתיאטרון חיפה בסוף שנות התשעים, בכיכובו של ג'וליאנו מר ז"ל. נקמת הטרקטור, כולנו, ביצענו מוזיקה חיה בהצגה. השיר הזה הוא מן הסתם קלאסיקה בעולם המחזות. העזתי להלחין אותו ולהישאר נאמן לרגשות האווירה השייקספירית - ובו בזמן להיות נאמן למזרח תיכוניות.

יש לך שיר אותו היית עושה אחרת? או לחלופין שיר שאתה מתחרט על פירסומו?
מאז ומתמיד אני מגיע לתובנות בביצוע החי של השירים. כמעט עם כל שיר שהקלטתי בחיי, הרגשתי שהבנתי באיחור משהו עמוק ומדויק יותר לגבי השיר. "סביב סביב", מהאלבום הראשון של "נקמת הטרקטור", זכור לי כמהיר מדי בביצוע ולא מפוקס בטקסט. אבל במרחק הזמן אני בכל זאת אוהב את החיפוש המוזיקלי שבו. הביצוע לשיר Memories שהוכנס לאלבום "ארונות מטבח" מיותר וקצת מביך אותי.

אתה זוכר את הרגע שבו הבנת שתקדיש את חייך למוזיקה, שזה הייעוד שלך?
בשנות השבעים המוקדמות, טרום תקופת הדיג'יי, להקות רוק נהגו לבצע את להיטי התקופה בדיסקוטקים, ומדי פעם בערבי שישי, בבתי-ספר תיכוניים. בקרבת שכונת ילדותי, נמצא בית ספר תיכון שמעון בן צבי, שם ראיתי כילד (שלא הורשה להיכנס), מבעד לחרכים של האולם, את הופעת הרוק הראשונות בחיי. זוכר משם את גרי אקשטיין עם "קליידוסקופ" והגיטריסט עמוס הדני עם "זרם חילופין". שם נולדה התשוקה לגיטרה ומרגעים אלה לא זוכר אפילו שהחלטתי. זה פשוט הוביל אותי. לא היה רגע שדמיינתי אותי עוסק במשהו אחר.

יש רגע הפוך? האם אי פעם הרגשת שאתה צריך לפרוש ולוותר על החלום?
לא זוכר רגעים או החלטות כאלה, למרות קשיים ומשברים שעברתי. היום, ללא ספק, אני במצב של "נגעת – נסעת". אין אחורה.

לו כל אוסף המוזיקה שלך היה מושמד והיה ניתן להציל ממנו רק אלבום אחד - איזה אלבום היית מציל ולמה?
כמו לשאול על איזה איבר בגוף אתה מוותר. שאלה לא פשוטה.
ובכל זאת: לד זפלין הם חלק מאוד חזק ומשפיע בחיי. הלהקה הזאת היא ללא ספק פסקול חיי, ילדותי, נעוריי ובגרותי. כמו כולם - באותן שנים גם אני כילד האזנתי לרדיו. אהבתי לשחק בתדרים, גלים ארוכים/קצרים, מעין אוסצילציות, שזו המקבילה לאינטרנט שבימנו. הייתי מנסה לעלות על תקשורת של חובבי רדיו בעולם. זאת הייתה חוויה מיסטית. לשמוע שידורים ממדינות "אויב" (מצרים, ירדן לבנון) זה בכלל היה סרט בפני עצמו. אהבתי לשמוע את "קול הרעם" ממצרים; החדשות היו בעברית מליצית עם מבטא ערבי כבד, ומוזיקה ערבית מאוד סקרנה אותי. שם הכרתי את קולה של סמירה תופיק, זמרת ממוצא לבנוני, עד כמה שזכור לי. באותו תדר שידור שמעתי פעם צלילים פסיכדליים מוזרים. גם שם היו גטאות למוזיקה "אחרת". בצד הרדיו, היה לי טייפ סלילים שאתו הקלטתי שירים שנשמעו לי יפים. הייתי מצמיד מיקרופון לרמקול הרדיו ומקליט (לא ניכנס לאיכות ההקלטה...). הקלטתי את הצלילים המסקרנים, כשמדי פעם פורצת אליהם גיטרה חשמלית ומעיפה את השיר ואותי לשמיים! בקול הרעם שמעתי לראשונה את מה שמאוחר יותר הכרתי כלד זפלין . השיר היה No Quarter. בלהקה הזו תמיד היה משהו אחר. הם לקחו, גבנו, הושפעו וציטטו, אבל יצרו עולם זפליני נצחי. מוזיקות עם אירית/קלטית, בלוז, מרוקאי, מצרי, פסיכדליה ואקספרימנטלי. אני אציל משהו מהם, וכנראה את Led Zeppelin 3. האלבום הזה כמו גם האחרים - נוגע בכל העולמות האלה, ומבדיל אותו הדגש על כלים אקוסטיים.

לאיזה סרט היית רוצה לכתוב מוזיקה?
Dunkirk הוא סרט שמממש את המפגש בין קולנוע, מוזיקה ואמנות. Hans Zimmer ו- Benjamin Wallfisch אחראים על המוזיקה שם ועשו את זה מעולה! מה שנקרא קונגלומרט: תסריט, בימוי, צילום, עריכה, מוזיקה. הכל אסוף לקונספט מהודק, אמנות קולנוע אחר, לא מציית למה שמוכר, מעט דיאלוגים וחגיגה של אפקטים ומוזיקה שיוצרות חוויה חזקה, מתחילת הסרט לסופו. אין רגע ללא סאונד שיש בו רעיון, מטרונום של החיים שמתקתק מתחילתו ועד סופו, ותמיד אני מודע שכמספר המוזיקאים לקולנוע כך גם מספר האפשרויות. לסרט שכזה הייתי רוצה לעשות מוזיקה והדגש על "שכזה" כי לסרט הזה כבר נעשה משהו מעולה, אבל הקונספציה הקולנועית הזו מאוד מעוררת ומלהיבה אותי.

ברגעים קשים – מה הוא השיר שתמיד ישפר את מצב רוחך?
היחסים שלי עם מוזיקה ישראלית מוזרים. כילד ישראלי, זה פשוט לא דיבר אלי. חיפשתי אנרגיות וחושניות אפלה, שמבחינתי לא היתה בנמצא. בשנות העשרים שלי התחלתי להתחבר לישראליות. עד אז הייתי כולי סביב ובתוך המוזיקה הבריטית בעיקר ואז התחילו לצוף השירים שגדלתי עליהם בלי לשים לב לכך. אני חושב ש"סע לאט", שהלחין מיקי גבריאלוב למילים של אריק איינשטיין, הוא שיר שנדבק ומנחם. הוא תמיד מכניס אותי אל מחשבות פנימיות והסתכלות פרוזאית סביב היומיום. מסע מהיר אל ישראל אחרת, ישראל רגועה בתוך עולם מורכב, מעין ישראליות פשוטה, תמימה, אמפטית. לך בקצב שלך, תאהב את מה שיש, קצת תיזהר, והכל מסתדר ולא במובן של "יהיה בסדר". "סע לאט" נותן לך הרגשה של שיוט בחיים.

לו לא היית מוזיקאי, מה היית?
מעולם לא הרגשתי ממש משיכה לדבר נוסף, מלבד יצירה ואמנות. לפני כשנתיים כתבתי מוזיקה לסדרה תיעודית על ההיסטוריה של ארץ ישראל -"והארץ הייתה תהו ובוהו". החקר והממצאים הארכיאולוגים העירו בי התרגשות, פליאה ומסתורין שאני אוהב. כשראיתי חריצי מטח חצים על חומות ומציאת ראשי החץ, תכשיטים, עדויות ושרידים לחיים שהתנהלו, שמתי לב שאני נדרך ומוקסם מהעולם הזה, ואומר לעצמי: "וואלה, הייתי מת להיות אחד מצוות הארכיאולוגים במבצר הזה או בתל הזה, ולחוות את הגילוי והחשיפה האיטית, הזהירה, הספקנית. לגלות פתאום התפוצצות אינפורמציה ופאזל שמתחבר לתמונה ברורה מלפני מיליוני, אלפי, מאות שנים. ארכיאולוג. נשמע כהזיה שזה בא ממני.

מה הוא השיר שהיית רוצה שיושמע בהלוויה שלך?
גדלתי בבית ממוצא יווני. אמי מסלוניקי ואבי נולד באלכסנדריה שבמצרים, להורים שהגיעו מהאי קורפו. דווקא השפה האיטלקית היא שהיתה נוכחת בבית. אבי דיבר בעיקר איטלקית קורפיוטית, וזה התערבב בבית עם לדינו מצד אמי. אבי הדביק אותי, עוד בילדותי, למערבונים ולמוזיקה איטלקית ובעיקר לחבורת זמרים אהובה עליו בשם Marino Marini. זו בעצם המוזיקה הראשונה שהכרתי. עד היום, שכאני שומע את צלילי הגיטרה שם, אני נזכר בפעמים הראשונות שהנחתי מחט על תקליט, כילד בן ארבע או חמש. אני חושב שיהיה קלאסי לנעול את חיי עם הצלילים האלה שהתחילו את חיי המלאים וממומשים במוזיקה, וגם יוסיף קצת פאן והומור לסיטואציה. נשמע מעניין לקחת שיר רומנטי כמו Come prima (כמו בפעם הראשונה) ולחדד את הטריוויאליות שבריטואל הלידה והמוות.