בוכרא פי אל מישמיש

חיים של "גם וגם": סיפורה של הקהילה היהודית במצרים

מאלפים בודדים במאה ה-19, צמחה הקהילה היהודית במצרים תוך כמה עשורים לרבבות רבים שנהנו מחופש פולחן וגם התברגו בצמרת הכלכלית והחברתית במדינה. רובם הגיעו ממקומות אחרים בעולם, וכך יצרו זהות לבנטינית מיוחדת – ששילבה בין מזרח למערב
מערכת כאן
23 בדצמבר 2019
09:41

במציאות של היום, זה נשמע כמעט בדיוני. אבל לפני רק כמה עשורים חיה במצרים קהילה יהודית לא קטנה, ואפילו מצליחה ועשירה שהצליחה להשתלב היטב במדינה המוסלמית. היהודים במצרים של לפני קום המדינה היו חלק בלתי נפרד מהצמרת הכלכלית והתרבותית במדינה השכנה, נהנו מסטטוס חברתי נחשב, וגילמו בתוכם זהות לבטינית מורכבת שמחוברת למקום – ומצד שני שומרת על אופיה היהודי.

אפשר לומר שהפריחה של הקהילה היהודית במצרים הייתה מהירה יחסית. במחצית הראשונה של המאה ה-19 חיו במצרים בערך 7,000 יהודים – רובם בקהיר או באלכסנדריה, הערים הגדולות והמרכזיות. אבל תוך מאה שנה, המספרים נראו אחרת לחלוטין; לפי סקר ממשלתי במצרים בשנת 1947, האוכלוסייה היהודית במדינה מנתה 65,639 בני אדם. ארגונים יהודיים העריכו כי בשנת 1948 היו  בין 80 ל-70 אלף יהודים במצרים. ולפי מקורות נוספים, ייתכן שהקהילה אף הייתה גדולה מכך.

קהילה שהצליחה להשתלב היטב במדינהה מוסלמת. מתוך סרט ביתי של האחים פרנקל. באדיבות משפחת פרנקל

מתוך הרבבות הללו, רק מעטים היו עם ותק של מאה שנה ומעלה. למעשה, הרוב המכריע של הקהילה היהודית במצרים של אותה תקופה היו יהודים שבכלל הגיעו ממדינות אחרות, בעיקר אירופיות, במהלך המאות ה-19 ה-20. רוב היהודים שחיו אז במצרים הגיעו מרקע ספרדי, אבל היו גם קראים ואשכנזים – שבין היתר נמלטו מישראל.

היהודים במצרים נהנו מאוטונומיה יחסית: אלו שחיו בעיר מסוימת נוהלו לרוב על ידי מועצה שנבחרה מקרב חברי הקהילה. המועצות ייסדו בתי ספר ובתי חולים, וביקשו לקדם רווחה קהילתית באמצעות אגודות חסד וגיוס כספים. כל מועצה בחרה נשיא שייצג את הקהילה אל מול הרשויות, בתחילה העות'מאנית ולאחר מכן המצרית. לקהילות ולערים השונות היו רבים ראשיים משלהן, והחל משנת 1925, רבה הראשי של קהיר – חיים נחום אפנדי – שימש גם כרב הראשי של כל יהודי מצרים.

שייכים ולא שייכים

עד לאמצע המאה ה-20, יהודי מצרים נהנו ממעמד שככל הנראה היה בין הטובים ברחבי העולם המוסלמי. במהלך תקופת המונרכיה הפרלמנטרית במצרים (1952-1923), מעמדם של היהודים הושתת על הרעיון של זכויות אזרחיות, ועד 1947 לא הוטלו מגבלות על פעילותם הכלכלית, על פולחנם הדתי, על אירועים חברתיים ותרבותיים ואפילו לא על הפעילות הציונית. רבים השתלבו במשרות מרכזיות בעולם המסחר והתעשייה ובתפקידי מפתח במגוון תחומים.

מתיחויות הגיעו דווקא מתוך הקהילה עצמה, בשל הפיצולים שהיו בה. המועצות של אלכסנדריה ושל קהיר לא תמיד שיתפו פעולה זו עם זו, וקהילת קהיר בעצמה היתה מפוצלת לשלוש תת-קהילות: הספרדים, שכאמור היו הרוב הגדול ומשפחותיהם הוותיקות הנהיגו את הקהילה; האשכנזים, שהיוו בערך שמונה אחוזים מכלל היהודים; והקראים, שמנו אז כ-8,000-6,000 איש.

גורם מפצל נוסף היה הנטייה התרבותית: היהודים הספרדים דיברו ביניהם לדינו, ואילו היהודים בני הארצות המזרח-תיכוניות דיברו בדיאלקטים ערביים שונים. כך שבניגוד ליהודי מזרח אירופה שהתברכו ביידיש כשפה מאחדת, ליהודים במצרים לא באמת היתה שפה משותפת אחת.

מתוך סרט ביתי של האחים פרנקל. באדיבות משפחת פרנקל

אבל הפיצולים השונים לא מנעו מיהודי מצרים להחזיק בזהות לבנטינית דומה, שמשלבת בין מזרח למערב. הסופר אהרון אמיר למשל תיאור את דור הלבנטינים המצרים כ"שכבה של אינטליגנציה ים-תיכונית ססגונית, קוסמופוליטית, שהפלורליזם הוא חותמה ונשמת אפה, שפתיחות וסובלנות הם סם חיים לה, שגישור ופישור, הטמעה והפראה הם לה ספק ייעוד ספק גזירת גורל וצו קיום".

מצד שני, הזהות הלבנטינית הוגדרה על ידי הסופרה ילידת קהיר ז'קלין כהנוב כמצב של לכאורה "גם וגם", ובמקביל "שלאמיתו של דבר לא היינו ולא כלום". מעין מצב שבו בכל בית יהודי במצרים השתלבו באקראי גם תרבות אירופית, גם מסורות יהודיות וגם מנהגים אוריינטליים. המחיר הוא תחושת שייכות-אי-שייכות בכל מקום שבו מבקש הלבנטיני לקבוע את ביתו.

"התמצרות" וציונות מעורבבות ביחד

עד לסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, מרבית היהודים במצרים היו אדישים יחסית כלפי ההתפתחויות הפוליטיות באזור ואפילו נמנעו מפעילות פוליטית. בקרב אלו שכן היו מעורבים, התפתחו שלוש מגמות עיקריות: קומוניזם וסוציאליזם; פטריוטיזם מצרי; וציונות.

בקרב הפעילים הפוליטיים אפשר למצוא רבים שצידדו בפטריוטיזם המצרי והציונות גם יחד; הם קראו גם להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל וגם ל"התמצרות" של הקהילה היהודית במצרים ולשילובה בחיים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים במדינה. למעשה, מנקודת המבט המצרית, לא ממש היתה סתירה בשנות ה-20 וה-30 בין הגישות. כך למשל משרדי הממשלה, הבנקים והבורסה היו סגורים במועדים היהודים כמו יום כיפור או ראש השנה.

מתוך סרט ביתי של האחים פרנקל. באדיבות משפחת פרנקל

אפשר אפילו למצוא ביטוי למקומם הייחודי של היהודים בחברה המצרית בשיר "אם יא מצרי" (קום, הוי מצרי), שהיה נפוץ בתקופת אביב 1919, שביקש לעורר את ההמונים "מתרדמתם" ולהתנגד לכיבוש הבריטי:

"קום, יא מצרי מצרים תמיד קוראת לך

הובל אותי (מצרים) לניצחון, הניצחון שלי הוא חוב שהנך חייב לפרוע

היום בו האושר שלי נלקח אל מול עיניך

השב את תהילתי, התהילה אשר בזבזת

האם ראית הוי מצרי חבל ארץ כה יפה

המשתווה אל ארצך על אדמתה העשירה

הנילוס שלה הוא מקור לאושר בשפע

אהוב את שכנך יותר מאשר אתה אוהב את הקיום שלך

אין זה משנה – נוצרי מוסלמי או יהודי

המהות האמיתית היא שכולנו צאצאים של אותם אבות"

אך האידיליה כאמור הגיעה לסופה עם הקמת מדינת היהודית, וגל העזיבה המשמעותי הראשון של יהודי מצרים התחיל אחרי 1948. עם פרוץ מלחמת השחרור השתנתה האווירה הציבורית במצרים והיחס ליהודים השתנה לכזה של התנכלות, רדיפה, ובסופו של דבר – גם גירוש.

בערך 20 אלף יהודים היגרו כבר אז מחוץ למדינה, ובשנים הבאות עזבו והועזבו 50-40 אלף יהודים נוספים. בתוך כמה שנים ספורות הפכה קהילה משגשגת של עשרות אלפי בני אדם לאחת שמונה עשרות בלבד, והיום לא נותרו מלבד יהודים בודדים במדינה השכנה.

הכתבה הוכנה בסיועה של ד"ר קרן צדפי ועבודתה האקדמית "תרבות חזותית מודפסת במצרים: הקריקטורה בעיתונות המצרית בין שתי מלחמות העולם, 1916–1936".