דונלד טראמפ, מחאת האוהלים, שלג בירושלים ב-2013
צילום: אי-פי, גילי יערי, הדס פרוש, פלאש 90

מחוק הלאום ועד השלג בירושלים: אירועי העשור של מגישי ופרשני כאן חדשות

הטירוף בכנס הבחירות של טראמפ שהדהים את אסף ליברמן • השריפה בכרמל שתפסה את אורי לוי בשידור • תחקיר "אדום אדום" של כלבוטק שטילטל את רן בנימיני • והערב במחאה החברתית שגרם לשאול אמסטרדמסקי להרגיש בבית בירושלים
מערכת כאן חדשות
30 בדצמבר 2019
23:05

בסופו של העשור, קל מאוד לסמן את מה שלא קרה: לא הושג פתרון היסטורי לסכסוך הדמים המתמשך בינינו לבין הפלסטינים, לא נגדעה ידה של איראן הנשלחת אל הכפתור הגרעיני, לא הוסר איום הטילים של חיזבאללה מן הצפון, ולא שותקו שיגורי הרקטות של חמאס מן הדרום.

אילו קרה כל אחד מאלה – היה זה יכול להיחשב להישג ההיסטורי של העשור שהיה. אבל לא.

אז מה כן יירשם מן העשור שעבר? אולי העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים. כי כדאי לזכור איך כל זה התחיל: זו ירושלים, שעל פי החלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 הייתה אמורה להיות בכלל עיר בינלאומית, והפכה אחרי מלחמת השחרור לעיר ספר מחולקת ושסועה, שלגיונרים ירדנים צולפים מחומותיה אל השכונות היהודיות.

זו ירושלים, שאפילו ארצות הברית לא הכירה בריבונות ישראל על חלקה המערבי, שלא לדבר על החלק המזרחי שישראל שולטת בו מאז מלחמת ששת הימים; בירושלים זו, אחרי כל מה שעבר עליה ועלינו – הכיר ממשל טראמפ כבירת ישראל והעביר אליה את השגרירות שלו.

האם המהלך ההיסטורי הזה קידם או בלם עוד יותר את פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

זה יתברר, אולי, בעשור הבא. על כל פנים, ייתכן שהסדר היסטורי בין ישראל לפלסטינים – יוכל גם למשוך את השטיח מתחת לרגלי האייתוללות, המאיימים בהשמדת ישראל, ויוציא את העוקץ מאיומי נסראללה, חמאס, הג'יהאד האסלאמי ושאר הטרוריסטים – בשכונה הקשה שלנו. תירוץ לאיים או לתקוף – שוב לא יהיה להם, אם יושג הקץ לסכסוך.

אירוע העשור בעיניי הוא חוק הלאום.

החוק קבע שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זהו, בישראל אתה כבר לא יכול להיות ישראלי. כי על פי חוק הלאום יש כאן יהודים ולא יהודים.

ואני רוצה לבקש את עזרתכם, יהודי מדינת היהודים.

ואם אני, ריאד עלי, לא אגדיר את עצמי כישראלי, אתם יכולים להגיד לי בבקשה איך בדיוק אני אגדיר את עצמי? אולי סתם לא יהודי במדינת היהודים?

נחדד עוד יותר את השאלה: מה הזהות שהייתם בוחרים בעבורי, שאם אגיד שאני גאה בה - באותה זהות חדשה - לא יבוא יום ותאשימו אותי בשנאת היהודים? בחתירה, רחמנא ליצלן, תחת יהדותה של המדינה?

אני מאוד מבין למה חוק הלאום חשוב לכם כיהודים, ואני מאד מתחבר לצמד המילים שכל יהודי ויהודי, כאן ובעולם, זועק ביום השואה: "לא עוד".  אני יודע ממה אתם מפחדים.

אבל, ואני לא מתנצל על כך, אני חי פה. יליד הארץ. נולדתי אל תוך ישראל, והזיכרון שלי כולו עוצב כאן בתוך ההוויה הישראלית. כאן גם נולדו ילדיי וחינכתי אותם שישראל היא הבית שלהם.

ועכשיו, מה עכשיו?

מדינת ישראל, אין בה ישראלים. שהרי היא מדינת הלאום של העם היהודי. ואתה, ריאד עלי, לך חפש לך זהות אחרת. אבל דיר באלק - תבחר בזהות כזאת שאנחנו היהודים יכולים להכיל אותה. זהות שאין בה כל איום על הזהות היהודית של המדינה, זהות שאין בה כל ניחוח של תחושת שייכות לאדמה, לנופים שלה, להיסטוריה. זהות שהיא סתם זהות.

ריאד עלי היקר, פשוט מאוד, תהיה נוכח-נפקד, שקוף, צייתן, נאמן, לויאלי.

תהיה סתם לא יהודי במדינת היהודים.

אירוע העשור שלי התרחש בשדה תעופה קטן בקינסטון, צפון קרוליינה, בסוף אוקטובר 2016. אלפי אמריקנים נדחקו שם על האספלט והביטו אל השמיים בניסיון לאתר מטוס. כל עצם כלשהו שחלף בשמיים ונחזה להיות מטוסו של דונלד טראמפ, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית, זכה לתשואות רמות מחרישות אוזניים ולקריאות התפעלות.

הימים היו ימי הישורת האחרונה במרוץ יצרי במיוחד לבית הלבן, וההתכנסות בקינסטון הייתה חלק מקמפיין הבחירות התזזיתי של מי ששלושה חודשים אחר כך יהפוך לנשיא ה-45 של ארצות הברית. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את האיש בגודל טבעי, והרבה יותר חשוב מזה - הפעם הראשונה שראיתי במו עיניי את האקסטזה של מעריציו כשהם מבינים שהם והוא נמצאים תחת אותה פיסת שמיים. ההסתכלות אל הרקיע בחיפושים אחרי עצם כלשהו הזכירה לי את טרפת החייזרים שפקדה את ישראל ב-1997.

 "אני לא יכול לדבר, אני פשוט מתרגש מדי". ליברמן וג'פרסון בן ה-10, אוקטובר 2016

ואז זה קרה: טראמפ ירד מהמטוס והקהל לא ידע את נפשו מרוב אושר. "אני לא יכול לדבר איתך עכשיו", אמר לי אז ג'פרסון, ילד בן 10, מצויד בשלט, כובע וסיכה על הדש - כולם נושאים את שמו של המועמד - "אני פשוט מתרגש מדי". הטירוף סביב טראמפ עמד בניגוד מוחלט לעצרות המסודרות, המנומסות והדי מנומנמות של הילרי קלינטון. אף ילד לא יצא מגדרו כשראה את המועמדת הדמוקרטית.

חזרתי משם לניו יורק והתעדכנתי בדרך בסקרים האחרונים שחזו לקלינטון ניצחון מוחץ. כשעליתי לשידור ברדיו, ביום שאחרי העצרת, שמעתי פרשן ישראלי מספר מה יקרה במאה הימים הראשונים לחזרת הקלינטונים לבית הלבן. "אחד הצדדים כאן חי בסרט", אמרתי לעצמי, מודה שבשלב הזה עדיין לא הייתי סגור מי בדיוק.

אני בדרך כלל בן אדם שמח. לא שוקע בקדרות, בימים שחורים. אז למה בחרתי שני אסונות כמאורעות המשפיעים בעשור מנקודת מבטי? כי זאת המדינה שלי. לטוב ולרע.

אסון השריפה בכרמל התרחש בצוהרי יום יבש במיוחד. כבר כמעט חורף, אבל היובש בשיאו. אין גשם. צוהרי היום, ידיעות ראשונות על שריפות ברחבי המדינה זורמות למערכת. היו כבר לא מעטות כאלה בעבר. בדרך כלל זה מסתיים בשלום. הרבה עשן, הרבה נזק, שידור קצר לעדכון, לא יותר מזה. אבל הפעם ריח הסכנה הגיע עד רוממה הירושלמית. ואז...

כתבנו בצפון מעביר ידיעה מינורית על אוטובוס מלא בסוהרים, בדרכו לפינוי אסירים מחשש האש. האוטובוס נקלע למצוקה נאמר בידיעה. ניסיון שידורי האסונות שלי העביר לי איתות. זו לא שריפה רגילה.

אוטובוס הסוהרים השרוף סמוך לבית אורן (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)

ההמשך ידוע. 44 בני אדם נספו באסון. שורה של מחדלי רשלנות. כלום לא היה מוכן לעוצמת האירוע והאסון. ימי שידור ארוכים לימדו אותנו שישראל שלנו נתפסה לא ערוכה, בלשון מעטה כמובן. ויחד עם זאת, גם ישראל היפה הייתה באסון הזה. עזרה הדדית, לחימה אמיצה באש שלא פסקה, התגייסות מקומית ועולמית לעצור את הבערה. שורה תחתונה - אסון כבד שלא אשכח.

רוח ה"אנחנו חזקים ומסוגלים לכל דבר" ששורה במוסדות חינוך מסוימים הייתה לרוח קטלנית

שמונה שנים אחר כך, שוב אסון שמקורו רשלנות. שוב מזג אוויר.

הגשם, שהוא ברכה בדרך כלל, הביא את אסון השיטפון בנחל צפית. תשע נערות ונער נספו בגלל קבלת החלטות שהיא הפקרות. מי שאמור היה להגן עליהם שלח אותם למותם. רוח ה"אנחנו חזקים ומסוגלים לכל דבר" ששורה במוסדות חינוך מסוימים הייתה לרוח קטלנית. כל כך אופייני לישראל של ימינו. משפטם של האחראים מתקיים בימים אלה, אבל ראוי לנו להקשיב להורי הנספים. כלום לא נחקר ונבדק מאז. שום מסקנות לא הוסקו. האסון הבא בדרך.

בסך הכול יש לנו מדינה נפלאה. עד שמשהו רע קורה. בואו נשתדל להגיע לימים שבהם הטבע אומר את שלו, ערוכים ומוכנים.

"ראשים, ראשים...", כך, במילים אלה נפתח ספרו המיתולוגי של העיתונאי הדגול, ד"ר עזריאל קרליבך, מייסדו ועורכו הראשון של מעריב. שם הספר, שיצא לאור בשנת 1955: "הודו, יומן דרכים".

המילים הראשונות הללו נועדו להטמיע בקורא את העובדה כי הודו הינה מרובת אוכלוסין. הודו הייתה אז בבחינת ארץ לא נודעת, ובהחלט לא יעד לטיולים. והיום? אולי ספר אחר היה נפתח במילים: "סירות, סירות...". הרי זו התמונה שתאפיין, בין תמונות אחרות, את העשור העומד להסתיים.

סירות בין גלי הים, ובהן ראשים, ראשים, צפופים בסירה הקטנה, החותרת להגיע לחוף באירופה. במהלך ההפלגה, יאבדו חייהם בטביעה של רבים מן המפליגים, המהגרים.

גופת הילד הסורי איילן כורדי בן השלוש שנפלטה אל חופי טורקיה, ספטמבר 2015 (צילום: רויטרס)

אם בתחילת גלי ההגירה הגבולות של מדינות באירופה לא היו חתומים, הרי היום נסגרו השערים. כך באירופה, החוששת מפני מחיקת זהותה, כך בארצות הברית שסגרה את גבולה הדרומי בחומה. לאירופה מפליגים בורחים מארצות המזרח התיכון, בעיקר עקב המלחמות הפנימיות והרס בתיהם. לארצות הברית מנסים להגיע תושבי מדינות באמריקה הדרומית, הנתונות במצב כלכלי משברי.

נהרות אנושיים אלה, מסמלים פרק עצוב מאוד בדברי ימיהן של מדינות רבות, כמו גם בחיי מאות אלפי האלמונים שקיוו לפתוח פרק חיים שני. חיים שבהם אין מחסור במזון ואולי יש, סוף סוף,  גם מידה רבה של נורמליות מבורכת.

גם אם השתלבות זו היא בתוך אוכלוסייה אחרת, זרה מבחינה דתית ותרבותית. למרות הזרות, אולי ימצאו שני הצדדים, האורחים הלא קרואים והמארחים, שפה משותפת. זה האתגר לעשור הבא.

חזרתי מחופשה בניו יורק. דצמבר 2013. הסתכלתי במפות ובמודלים החזויים, וחשכו עיניי. לא היה ספק שמדובר באירוע שלג שכמותו לא חוויתי. כבר היה לי רקורד מרשים בתחום, כבר עבדתי כחזאית במספר אירועי שלג, אבל כזה? פה היה מדובר במפלצת, מפלצת לבנה!

התחזית של ערוץ 1 הייתה מדויקת. עד כדי כך מדויקת, שמערך ההסעות היה מוכן והיה לי ברור שהשלג יתחיל מיד עם סיום התחזית בחמישי בערב, ואני אספיק להגיע הביתה בדיוק בזמן. דאגתי מראש להירשם למערך ההסעות – כי אין סיכוי שאנהג בשלג כזה. וכך כל עובדי הערוץ.

מגדל דוד מכוסה שלג, דצמבר 2013 (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

ההכנה הייתה פיקס. הגעתי לעבודה, בניגוד למנהגי רק עם שני דברים: נעלי עקב (אם אתבקש להופיע גם מהאולפן ולא רק לשדר מהשטח) וארנק. השידור הסתיים ב-21:00, ובול לפי התחזית - השלג החל לרדת. עובדי הערוץ מיהרו לכניסה לבניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה והמתינו להסעות לאזורי העיר השונים, כשמחוץ לבניין החלו להיערם הפתיתים הלבנים.

החגיגה הייתה גדולה. מראה של שלג תמיד גורם לאושר גדול... לפחות בהתחלה. אלא שאז חל עיכוב בהסעות והתחילו להגיע דיווחים על מכוניות שנתקעו בכניסה וביציאה מהעיר. וכך, בעודנו מחכים להסעה המיוחלת התחלנו להבין שאין סיכוי שנצא מהבניין. החברים שגרו בירושלים (רוב העובדים) הצליחו בהדרגה למצוא את דרכם עם ההסעות. אבל קומץ מאיתנו – ואני בתוכם – התחלנו להפנים בהדרגה שהכניסה והיציאה מירושלים חסומות על ידי מכוניות שנלכדו בשלג.

תוך חצי שעה מרגע שהחל לרדת השלג, ירושלים התכסתה בלבן. תוך שלושת רבעי שעה ירושלים הפכה לנצורה, ותוך שעה הבנתי שאני בצרות צרורות

אחרי ארבע שעות של המתנה, לקחו אותנו להשתכן במלון היחיד הקרוב יחסית, שנותרו בו עוד כמה מיטות פנויות. הגענו למלון, בכל חדר זוג עובדים. ואני, עם נעלי עקב וארנק. זה הכול. שני הדברים שלא יכולים להועיל בכלום כשעיר הבירה הופכת לעיר רפאים לבנה, משותקת ושאין נפש חיה ברחוב.

כל הלילה נמשכה סופת השלגים. גם ביום למחרת. החשמל נותק ברוב העיר וביישובים בסביבה. למחרת הגענו עם שחר לבניין הטלוויזיה כדי לשדר. למזלי מצאתי מטען לטלפון הנייד. שידרתי עד 22:00 מהשלג, כשאני יודעת שילדיי והאיש שלי בלי חשמל, בלי חימום ואין לי מושג איך ומתי אצליח לחזור אליהם. גם את הלילה הבא ביליתי במלון מרופט שלא היה בו חימום בחדר, רק קירור. לילה שלם לקח לי להפשיר. רק בשבת בצוהריים הצלחתי לחזור הביתה בדרך לא דרך. השלג של דצמבר 2013, אירוע של פעם בחיים!

לקראת סוף 2012 נכנס אל שערי משחטת "אדום אדום" בבית שאן פועל חדש. איש לא חשד בו, ולכן בית המטבחיים הענקי של "תנובה" המשיך בשגרת עבודתו הרגילה, שכללה הכאת עגלים וטלאים בצינורות, שימוש בשוקר חשמלי, השלכה באוויר, גרירה במלגזות ותליית החיות לאחר השחיטה בעודן בהכרה.

אלא שהעובד, רונן בר, היה למעשה תחקירן של עמותת "אנונימוס" (כיום "אנימלס"), ובמשך שבועות תיעד את פעילות המשחטה באמצעות מצלמה נסתרת. החומרים המזעזעים שאסף, ושודרו בתוכנית "כלבוטק", הפכו לתחקיר מטלטל ויוצא דופן בהיקפו. ישראלים רבים נחשפו בזכותו בפעם הראשונה לשיטות העבודה הנהוגות בפס הייצור המתועש, המתייחס לבעלי חיים כאל חומרי גלם.

ציבור גדול הפך מודע יותר להשלכות של התעשייה על בריאותו ועל איכות הסביבה והמערכת האקולוגית

בעשור שחלף, נחשב תחקיר "אדום אדום" לאבן דרך מרכזית בתהליך העלאת המודעות הציבורית לזכויות בעלי החיים ולאופן שבו פועלת תעשיית הבשר. ארגונים חדשים קמו, ותיעודים נוספים עשו את דרכם אל לב הפריים-טיים התקשורתי. ציבור גדול הפך מודע יותר גם להשלכות של התעשייה על בריאותו (ב-2015 הזהיר ארגון הבריאות העולמי שצריכת בשר מעובד עלולה לגרום לסרטן) ועל איכות הסביבה והמערכת האקולוגית. על פי ההערכות, תעשיית המזון מן החי אחראית ל-20% מפליטת גזי החממה בעולם.

המאבק ב"משלוחים החיים" – העברת מאות אלפי עגלים וטלאים בכל שנה באוניות מאוסטרליה ומאירופה לצורך פיטום ושחיטה - שהעסיק בעבר בעיקר קומץ פעילים אקטיביסטים, צבר תאוצה. חקיקה שהוביל ח"כ מיקי זוהר (ליכוד) להפסקה מדורגת של המשלוחים נעצרה אמנם בשל הבחירות, אך בסקר שנערך לקראת סוף העשור הביעו 86% מהנשאלים תמיכה בהפסקת ייבוא בעלי חיים לשחיטה בישראל.

ההתעוררות של דעת הקהל – מטעמי בריאות, חמלה, או גם וגם - לא נעלמה מעיני התעשייה המקומית: ענקית החלב "תנובה" (בעלת המותג "אדום אדום", כזכור) השיקה במהלך העשור קו מתרחב והולך של תחליפים, ואפילו חברת "זוגלובק", שב-2013 עמדה גם היא במרכזה של פרשת התעללות קשה בבעלי חיים, פיתחה סדרה של תחליפי בשר. עכשיו המנכ"ל שלה מקווה לייצור מסחרי של בשר מלאכותי שיופק במעבדה. זו אולי תהיה הבשורה של העשור הבא.

זה כנראה לא מקורי, אבל מבחינתי המחאה החברתית הייתה האירוע של העשור. לא ההפגנה עם שלמה ארצי, גם לא ה-400 אלף שהיו בלילה ההוא בכיכר המדינה וביתר הכיכרות. שני דברים אחרים זכורים לי כשמש מאותו הקיץ.

הפגנה בכיכר רבין במסגרת מחאת האוהלים, אוגוסט 2011 (צילום: גילי יערי, פלאש 90)

אז עוד גרתי בירושלים. חלק ניכר ממוצאי השבתות העברתי ברחובות הבירה, עם המפגינים. הייתי שם כעיתונאי סקרן, אבל גם כירושלמי. את התחושה ההיא שקיבלתי אז ברחובות העיר שלי, שאיני לבד, לא אשכח לעולם. עיר שגרמה לי לחוש מנוכר וזר במהלך היום, חיבקה אותי פתאום לעת לילה.

הפגנת המיליון בכיכר המדינה, ספטמבר 2011 (צילום: מתניה טאוסיג, פלאש 90)

עוד זכור לי מהקיץ ההוא: בוקר אחד שפסעתי בשדרות רוטשילד בתל אביב. זה היה מוקדם. דרי האוהלים עוד נמנמו ברובם. בין האוהלים היו מפוזרים גיליונות של דה מרקר וכלכליסט, ולבי כמו המריא אל השמיים. זה היה בקיץ ההוא שהעיתונות הכלכלית יצאה מהנישה שלה, והתחברה אל הציבור. והציבור, בתמורה, התחבר אליה. שום דבר מאז הקיץ ההוא לא נותר כשהיה.