5 דברים בכלכלה בארץ שמוכרחים לקרות בעשור הזה
צילומים: דוד כהן, מרים אלסטר ויונתן זינדל, פלאש 90

חמישה דברים שפשוט מוכרחים לקרות בעשור הקרוב בכלכלה הישראלית

שילוב החרדים בשוק העבודה, ייעול רשות המסים ומטרו בת"א | פותחים עשור עם תקוות חדשות לכלכלה. פרשנות
שאול אמסטרדמסקי
01 בינואר 2020
13:18

לכבוד העשור החדש שהחל היום (רביעי), הנה חמישה דברים שפשוט חייבים לקרות בכלכלה הישראלית בעשר השנים הבאות. 

 צילום: דוד כהן, פלאש 90

החרדים מוכרחים להשתלב בשוק העבודה. בהמוניהם. בעיקר גברים. בעיקר במשרות טובות. זה חייב לקרות בעשור הקרוב במספרים גדולים. לא כל כך בשביל החברה החרדית לבדה - סקר של הלמ״ס הראה שהחרדים מרוצים מחייהם יותר מהחילוניים חרף העוני החומרי שרווח בחברה החרדית - כמו בשביל הרווחה של הישראלים כולם. הדמוגרפיה עובדת שעות נוספות, ובתוך שני עשורים החרדים יהוו שליש מהאוכלוסייה בישראל. ואפילו אם התחזית הזו מוגזמת, ואפילו אם החרדים יהוו ״רק״ 20%, זה עדיין שיעור ענק מהאוכלוסייה. על אף שמדובר בחברה צעירה יחסית, חלקם בגילאי העבודה גדול אפילו יותר.

בלי חרדים בהמוניהם בשוק העבודה, לממשלה לא יהיו מספיק הכנסות ממסים. בלי מספיק הכנסות ממסים, אין צבא גדול וחזק, אין מערכת חינוך שמקדמת מצוינות ומאפשרת שוויון הזדמנויות לכל ילדה וילד, אין מערכת בריאות שמספקת רפואה מתקדמת, אין כבישים, אין רכבות, יש רק מעמד ביניים מתכווץ שכורע תחת הנטל.

שילוב החרדים בשוק העבודה הוא ה-אתגר הכי גדול של הממשלות בעשור הקרוב. ההנהגה החרדית מנהלת קרב בלימה נגד המאמצים האלה

שילוב החרדים בשוק העבודה הוא ה-אתגר הכי גדול של הממשלות בעשור הקרוב. הוא אתגר כפול, לא רק בגלל המשאבים הכבירים שצריך להעמיד לרשות החרדים, בשביל לאפשר להם לסגור פערים ולהשתלב כראוי בשוק העבודה, אלא משום שההנהגה החרדית מנהלת קרב בלימה נגד המאמצים האלה. כנס ההייטק החרדי שנערך השבוע נוצר למרות ההנהגה החרדית ולא בעידודה. ההורים החרדים שרוצים לרשום את הילדים שלהם למערכת החינוך הממלכתית-חרדית (יש דבר כזה), עושים את זה נגד הזרם ולא בעידוד הרבנים. אם לא נצליח לעמוד באתגר הזה בעשור הקרוב, אז בעשור שאחריו, החיים של הילדים שלי יהיו קשים מהחיים שלי בגילם.

 צילום: פלאש 90

אני יודע שזה נשמע קטן ומטופש, בטח אל מול אתגרים אחרים, אבל יש גבול לכל ביזיון. השנה היא 2020, ועצמאים שרוצים להתחיל עסק צריכים לפתוח תיק גם במע״מ וגם במס הכנסה, על אף שרשות המסים היא גוף מאוחד. אה, ואז ללכת לביטוח לאומי. ואם היישוב שלכם שייך משום מה לסניף רמלה של רשות המסים, על אף שאתם גרים הרבה יותר קרוב לירושלים, תצטרכו לנסוע עד לשם. למה? כובע.

לרשות המסים אין מוקד שירות נורמלי. רשות המסים עדיין מבקשת מכם למלא מיליון טפסים ולמסור לה מיליון פרטי מידע שכבר יש לה. היא עדיין לא מדברת עם ביטוח לאומי. היא עדיין לא מחזירה לכם כסף שהיא חייבת לכם, אלא מצפה שתעשו תיאום מס בעצמכם. למה? כובע.

לעוד טורים של שאול אמסטרדמסקי

• מה התשובה של רה"מ לגירעון? לתקוף את התקשורת 

• במקום לדאוג לכסף שאתם חוסכים - הרגולטור של הפנסיה מתעסק בדברים אחרים

• כשהפוליטיקאים לא עושים את העבודה, אולי הפקידים צריכים לקחת את המושכות

אני יכול לחשוב על סיבות. למשל, ועד עובדים חזק שדורש מענקים גבוהים על הטכנולוגיה החדשה שהוא מתבקש ליישם. אפשר לחשוב על עוד. אבל כולן יהיו תירוצים. בסופו של דבר יש כאן אזלת יד של המנהיגות - גם של ראשי רשות המסים, וגם של הממשלה כולה.

כן, הסיפור הזה צריך להטריד אפילו את ראש הממשלה. רשות מסים דיגיטלית, מתקדמת, חכמה, כזו שמבוססת על ביג דאטה ועל בינה מלאכותית וכל המילים היפות האלה היא רשות מסים שנותנת שירות טוב יותר למשלמי המסים, מאפשרת לפתוח עסקים יותר בקלות, מצמיחה את הכלכלה, וגם שמה את ידה על יותר כסף לקופת המדינה. די, פיתחנו את כיפת ברזל, שלחנו חללית עד הירח, זכינו במדליות באולימפיאדות, הגיע הזמן לפתור גם את הבעיות המגוחכות האלה.

 צילום: אי-פי

חייב לקום מטרו בתל אביב, רצוי בתל אביב רבתי, רצוי של יותר מקו אחד. זה כל כך בסיסי שאני אפילו לא חש צורך להרחיב על זה. כל מי שביקר אי פעם בעיר גדולה כלשהי בעולם - מבייג׳ינג ועד קהיר - חווה על בשרו את ההבדל בין החיים עם מטרו לבין החיים בלי. מטרו יעיל, רצוי של כמה קווים, לא מגוחך כמו זה של רומא, ישנה את החיים בעיר הגדולה, הסואנת, והכלכלית ביותר בישראל. זה עניין כל כך בסיסי, שהעובדה שהמטרו עדיין לא איתנו בשנת 2020 היא ממש פשע של כל ממשלות ישראל לדורותיהן נגד תושביה.

 צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

שיטת התכנון מוכרחה לנטוש את הטמטום של שנות ה-80 וה-90 ולחזור לתפיסה הקודמת. די כבר לבנות פרברים, די כבר לבנות שכונות שינה וערי שינה, אזורי מגורים מבודדים שאין בהם כלום מלבד בתים. כאלה שאי אפשר לחיות בהם בלי שתי מכוניות, כי הכל הכל נמצא רק במרחק נסיעה.

כשהייתי ילד להורי הייתה מכונית אחת בלבד. ועל אף ששני הורי עבדו במשרה מלאה, הסתדרנו יופי. גרנו בעיר בינונית-גדולה (פתח תקווה), ולכל מקום כמעט הגענו בתחבורה ציבורית או ברגל. לבנק, לשוק, לסופרמרקט, לחוגים, וגם לעבודה. זה היה זמן איכות שלי עם ההורים שלי (אוקי, חוץ מהביקורים בבנק, זה לא היה זמן איכות, זה היה נורא), זה היה הרבה יותר אקולוגי, וזה בעיקר מנע פקקים.

חזרה לשיטת התכנון הקודמת - כזו שמחברת שימושים, ולא מפרידה בין מגורים, תעסוקה, תעשייה וכו׳ - אומנם לא תניב תוצאות ברגע זה, אבל תחולל פלאים לדורות הבאים

חזרה לשיטת התכנון הקודמת - כזו שמחברת שימושים, ולא מפרידה בין מגורים, תעסוקה, תעשייה וכו׳ - אומנם לא תניב תוצאות ברגע זה, אבל תחולל פלאים לדורות הבאים. הילדים שלי יוכלו להגיע למקומות שהם צריכים להגיע אליהם במרחק הליכה או בתחבורה הציבורית (החכמה והאוטונומית שתהיה עד אז, אינשאללה), ערי פריפריה יגלו שגם הן יכולות לאפשר מוקדי תעסוקה לתושבים שלהן, הורים יראו יותר את ילדיהם.

 צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

החברה הישראלית צריכה לבנות מחדש את האמון. זה אומנם חורג מהתחום הכלכלי, אבל האמון הוא אבן הבניין הבסיסית ביותר בכל כלכלה מתפקדת. בלי אמון חברתי בסיסי, אין ערך לכסף בכיס שלכם. אם אין אמון בסיסי, אין בנקים מתפקדים, ובלי בנקים ומוסדות פיננסיים אין כלכלה. בלי אמון אנשים מעלימים מס, מה שפוגע באיכות השירותים לציבור. בלי אמון אי אפשר להקים עסקים, לתת הלוואות, לפתוח מפעלים, להעסיק עובדים ולהזניק את הכלכלה קדימה.

הישראלים לא מאמינים למוסדות השלטון, לא מאמינים שהמערכת פועלת לטובתם, לא מאמינים שהעמיתים שלהם משלמים מסים, עומדים ברמזור ועושים מילואים

העשור שזה עתה נגמר עמד בסימן שחיקת האמון. הישראלים לא מאמינים זה לזה, במיוחד אם הם באים ממגזרים שונים. הישראלים לא מאמינים למוסדות השלטון, לא מאמינים שהמערכת פועלת לטובתם, לא מאמינים שהעמיתים שלהם משלמים מסים, עומדים ברמזור ועושים מילואים. וכשאף אחד לא מאמין לאף אחד, המערכת בתגובה לא מאמינה לאזרחים, ומעגל חוסר האמון רק הולך וגדל.

אם נחכה לפוליטיקאים שייקחו אחריות, ויראו בדוגמה אישית כיצד בונים מחדש את האמון בין הפלגים השונים של החברה הישראלית, לא יקרה דבר. זה לעולם לא יגיע מהפוליטיקאים, משום שהם חושבים רק על הכותרת של מחר, על הפריימריז הבאים, על האופק הקרוב. 

בניית האמון צריכה להתחיל מלמטה. אני לא יודע איך עושים את זה, אני מודה. אבל אני יודע שאם לא נעשה את זה, החיים של כולנו בתחילת העשור הבא ייראו אחרת לגמרי. העשירים יהיו ספונים במגדליהם ואחוזותיהם, וכל היתר יריבו זה עם זה על פירורים.