"1917"
צילום: מתוך 1917, באדיבות סרטי יונייטד קינג

להראות את מלחמת העולם הראשונה בשוט אחד ארוך ויפה עד כאב

הבמאי סם מנדס בחר לצלם את סרטו החדש "1917" בשוט אחד – בחירה יומרנית שהייתה עלולה להפוך למוקש. אבל התוצאה הסופית היא סרט יפה וסוחף, שמחייה את אירועי מלחמת העולם הראשונה
אריק רוזנברג
03 בינואר 2020
13:31

הוואן-שוט – שוט אחד רציף וארוך מהרגיל, שנעשה ללא קאטים – הוא טכניקה קולנועית שתמיד מושכת תשומת לב, בעיקר בקרב חובבי סרטים. למה? כי לרוב זה פשוט מגניב ומעורר התפעלות. הוויתור על קאטים, שהם חלק אינטגרלי מהדרך שבה סרט מספר סיפור, דורש הרבה מחשבה ויצירתיות מצד הבמאי, ויצירת וואן-שוט טוב ומורכב היא הרבה פעמים דבר שכיף לראות וראוי להערכה. מצד שני, הרבה צופים ישאלו: למה זה טוב? מה אכפת לי מהוואן-שוט ומהיכולות הווירטואוזיות של הבמאי? פשוט ספר לי סיפור.

"1917", סרטו החדש של סם מנדס ("אמריקן ביוטי", "סקייפול") על מלחמת העולם הראשונה שעלה השבוע לאקרנים בישראל, הוא סרט שכל כולו וואן-שוט, לכאורה. לכאורה, כי מעשית זה בלתי אפשרי ליצור סרט שלם שהוא שוט אחד, אבל "1917" כן בנוי מכמה שוטים ארוכים במיוחד, שהקאטים ביניהם מוסווים בעזרת אמצעים דיגיטליים. העניין הוא שכל זה לא משנה בכלל. כלומר, זה כן.

מנדס והצלם שלו רוג'ר דיקינס זוכה האוסקר (וכל הגורמים המעורבים בעשיית הסרט) לקחו על עצמם אתגר גדול ועשו עבודה מרשימה. אבל ההישג הכי גדול שלהם והדבר הכי מרשים ב"1917", שמייתרים את כל מה שהוזכר לעיל, הוא שכל העשייה הקולנועית הבאמת מטורפת הזאת הופכת מהשנייה הראשונה של הסרט לבלתי נראית. ואין דבר יותר מעורר התפעלות מליצור משהו כל כך מטורף וקשה, אבל לעשות את זה בסגנון ובחן שלחלוטין משכיחים את המאמץ האדיר שהושקע. "1917" הוא פשוט סרט מלחמה סוחף, שעושה את מה שקולנוע טוב אמור לעשות.

(צילום: מתוך 1917, באדיבות סרטי יונייטד קינג)

העלילה מתרחשת בעת שהמלחמה נמצאת בשיאה, כפי שאפשר להבין משם הסרט, בחזית המערבית. שני חיילים בריטים צעירים, שופילד (אדם מקיי) ובלייק (דין-צ'ארלס צ'פמן), נשלחים אל משימה מעבר לקווי האויב כדי לעצור מתקפה של אחד מהגדודים בצבא הבריטי, אשר תוביל מאות חיילים לתוך מלכודת מוות שטומנים להם הגרמנים. בין החיילים שצפויים להסתער אל מותם נמצא גם אחיו של בלייק. כך שמבחינתו עצירת המתקפה היא לא רק פקודה, ומשמעות של כישלון במשימה תהיה בעבורו אובדן אישי.

שני החיילים נמצאים במרוץ נגד הזמן, ומכאן גם משתמעת ההצדקה לבחירה של סם מנדס לצלם את הסרט בשוט אחד רציף, כך שכל רגע שעוברות הדמויות וכל מאורע שהן חוות בחזית המלחמה יועבר גם לצופה באופן אחיד, שלם והמשכי – ב"זמן אמיתי" שמעצים את תחושות המתח, הפחד והקושי של שני החיילים הצעירים בדרך להשלמת המשימה. ולמרות שמדובר במהלך יומרני שבקלות היה יכול להפוך למוקש, זה ממש לא מה שקורה. יוצרי הסרט מצליחים להוציא אל הפועל את חזונם בצורה מושלמת, ומדגימים איך מתרגמים פרקטיקה קולנועית לתוכן.

השוט הארוך מפורק להרבה רגעים עוצרי נשימה ואינטימיים. מצד אחד נקבל ייצוג מאוד חי של השגרה בשוחות, המזוהות עם מלחמת העולם הראשונה, ומצד שני נקבל קרב יריות תזזיתי

לשוטים הארוכים והמורכבים (דוגמאות מפורסמות תמצאו גם אם תחזרו הרבה שנים אחורה - כמו ב"חבל" של אלפרד היצ'קוק או "מגע של רשע" של אורסון וולס, וגם בסרטים חדשים יותר – כמו "בירדמן" של אלחנדרו איניארטו או "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון) יש נטייה, לצד האפקט המהמם שלהם, לעשות קצת בלגן. קאטים ועריכה טובה עושים סדר וגורמים לצופה לשים לב לפרטים – פרטים שיכולים ללכת לאיבוד בוואן-שוט. דווקא ב"1917", שהוא סרט מלחמה תקופתי עם המון פרטים שנכנסים במהלך העלילה אל תוך השוט האחד הזה, הצופה מקבל תמונה מאוד ברורה של חזית המלחמה.

מנדס מפרק בדקדקנות את השוט הארוך והמורכב להרבה רגעים, חלקם בומבסטיים ועוצרי נשימה וחלקם אינטימיים - ועוצרי נשימה לא פחות. כך שמצד אחד נקבל ייצוג מאוד חי של השגרה בשוחות, המזוהות כל כך עם מלחמת העולם הראשונה, ומצד שני נקבל קרב יריות תזזיתי. המעבר בין השניים ירגיש חלק וטבעי הודות לדרך שבה מנדס מנווט את המרכיבים השונים בסרט, ולצד זאת, ההמשכיות של הצילום מגבירה את האפקטיביות של כל אחד מהרגעים.

(צילום: מתוך 1917, באדיבות סרטי יונייטד קינג)

רק כשיצאתי מהסרט חשבתי על מרחק הזמן מהאירועים המיוצגים ב"1917". עברו למעלה ממאה שנה מאז מלחמת העולם הראשונה. זה כבר מתחיל להיראות קצת כמו היסטוריה רחוקה. העולם השתנה. ובכלל, המלחמה ההיא, על אף סדר הגודל שלה והשפעותיה, די מקופחת לעומת מלחמת העולם השנייה או מלחמת וייטנאם כשזה מגיע לייצוג על המסך הגדול – לפחות בעשורים האחרונים.

סם מנדס לקח סיפורים מהמלחמה ששמע מסבו, ויצר מהם תסריט יחד עם התסריטאית כריסטי וילסון-קיירנס. זאת פעם ראשונה שהוא מתנסה בכתיבת תסריט בקריירה שלו, וזה ניכר במידת מה בסרט שלעיתים נופל לקלישאות שחוקות של סרטי מלחמה, אבל הבימוי יוצא הדופן מחפה על כך. מנדס רצה להחיות עד כמה שאפשר בעזרת הסרט את האירועים מהמלחמה שרבים נוטים לשכוח, וזה בדיוק מה שהוא עושה. הוא מממצה את האמצעים הקולנועיים שעומדים לרשותו כדי להראות שהאירועים המזוויעים וסיפורי הגבורה מאותה מלחמה עדיין יכולים להרגיש רלוונטיים – גם אם התרחשו בעולם שאולי חלף זמנו.