סיזיפוס של הצייר טיציאן, אלבר קאמי
צילום: אי־פי וגטי אימג'ס

למה אנחנו לא מתאבדים? דווקא!

הקללה של סיזיפוס, שצריך להעלות שוב ושוב לעולמי עד סלע לראש הר, היא דווקא ברכה. המציאות הסיזיפית כתפיסת האושר של האדם: 60 שנה למותו של אלבר קאמי
פבל מובשוביץ'
04 בינואר 2020
17:31

אף אחד לא מעוניין לחיות במציאות של "עבודה סיזיפית". למעשה, האידיאל המערבי הוא לעבוד במינימום זמן בשביל מקסימום רווח. אבל רובנו לא מצליחים לקיים אורח חיים כזה, ולעולם לא נצליח. אז למה אנחנו בכלל ממשיכים לנסות? הסופר אלבר קאמי, זוכה פרס הנובל לספרות, שנהרג בתאונת דרכים היום לפני 60 שנה, ניסה לענות בדיוק על השאלה הזאת.

קאמי חשב שדווקא ידיעת האבסורד – כלומר, זה שאנחנו יודעים שאין לנו סיכוי להפסיק לגלגל את האבן במעלה ההר שוב ושוב לעולמי עד – היא זאת שמאפשרת לאדם להיות מאושר. איך? בכך שהוא בוחר למרוד באבסורד הקיומי הזה באמצעות שימורו של אותו האבסורד בדיוק. בספרו הפילוסופי המרכזי, "המיתוס של סיזיפוס". הוא מסביר כי כוח התבונה, שבאמצעותו יודע האדם שהדבר הוודאי היחידי בחייו הוא המוות – מתנגד לרצון האין־סופי האנושי להבין את העולם. מאבק זה בין הדחף להבין לבין ההכרה שלעולם לא נצליח להבין, יוצר סבל בלתי נמנע, שאותו ניתן לכאורה לדומם באמצעות ההתאבדות.

אולם, רוב האנשים לא בוחרים לסיים את חייהם. על כך אומר קאמי כי במציאות אבסורדית כזאת, התבונה שמולידה את ודאות המוות היא גם זו שמאפשרת את המרד. כלומר, התבונה לצד ידיעת הסבל הבלתי נמנע שבקיום בלי תקווה ובלי נחמה – מאפשרת לאדם לפתח רצון המניע אותו לחיות כמה שיותר, ולא בהכרח כפי שהיינו חושבים כמה שיותר "טוב". ל"טוב" אין משמעות במציאות ללא ערכים אבסולוטיים. לכן, התאבדות, לפי קאמי, היא לא מרידה באבסורד – אלא דווקא קבלתו השלמה. ולכן אין לאדם דבר חוץ מלהתעקש שלא להשלים עם האבסורד שבקיום בצל מוות בלתי נמנע, ולקבל על עצמו חיים ללא משמעות דווקא נוכח המוות. הקבלה הזאת שבתבונה, טוען קאמי, יוצרת אושר.

לפי קאמי, סיזיפוס יפסיק לסבול מן ההכרח של להעלות את האבן אל ראש ההר שוב ושוב ברגע שמרכז האינטלקטואלי של הפעולה יעבור אל ההבנה שהמאבק עצמו הוא התכלית – ולא ההגעה לפסגה. הבנה זו שנראית לנו היום אולי מובנת מאליה בגלל סיסמאות כמו "חיים רק פעם אחת", עוררה סערה בקרב האינטלקטואלים במאה שעברה. אבל מה שקאמי הצליח לעשות הוא להדגיש עד כמה חשובה המחשבה על המרידה כתחום ידע בפניי עצמו.

קאמי נהרג בתאונת דרכים ב־4 בינואר 1960 בעיירה הצרפתית וילבלוויין לאחר שהמו"ל שלו, מישל גלימאר, איבד שליטה על מכוניתו והתנגש בעץ. הוא נולד בעיירה מונדובי, היום א-ד'רעאן, שבאלג'יריה, והוא מהידועים בפילוסופים של האקזיסטנציאליזם.

"גַּם אֶת-סִיזִיפוֹס רָאִיתִי בְּעֹצֶר עִנּויָיו הַגְּדוֹלִים:

גּוֹלֵל בִּשְׁתַּיִם כַּפּוֹתָיו אֶבֶן־הַמִּדּוֹת הַגְּדוֹלָה.

וְהָיָה בְּגָלְלוֹ הָאֶבֶן, נֶאֱחָז בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו,

עַד פְּנֵי הָרָמָה יְבִיאֶנָּה, כְּבָר יֹאמַר לְגוֹלֵל אֶל-עֵבֶר

שִׂיא אוֹתוֹ הָר, וְהַכֹּחַ הַגָּדוֹל הוּא יַהַפְכֶנָּה.

שׁוּב תִּתְגּוֹלֵל הָאֶבֶן זוֹ הַנּוֹכֶלֶת לַשָּׂדֶה.

שׁוּב יַסִּיעֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ מִתְמַתַּח מְלֹא אָרְכּוֹ, אֲבָרָיו

יִזְּלוּ שִׁפְעַת זֵעָה, וְאָבָק יְכַסֶּה אֶת־רֹאשׁוֹ"

(מתוך האודיסאה, הומרוס. תרגום: שאול טשרניחובסקי).