מאגר לווייתן ומחאה נגד הנישוב, ארכיון
צילום: תומר נויברג, מרק ישראל סלם, פלאש 90

במבחן התוצאה – תומכי מתווה הגז צדקו

פרשנות: למה ניהול הסיכונים של המדינה היה נכון, מה בכל זאת הבעיה במתווה ולאן נעלמו המיליארדים? שאול אמסטרדמסקי עושה סדר
שאול אמסטרדמסקי
05 בינואר 2020
21:21
עודכן ב 10:17
מדהים עד כמה אפשר לשכתב את ההיסטוריה בדיעבד

בואו נעשה שנייה אחת סדר לגבי מתווה הגז: המתנגדים למתווה טענו שהוא לא מטפל בבעיות היסוד של שוק האנרגיה הישראלי, שהוא לא באמת יביא לעליית התחרות ולהורדת המחירים, שהוא משאיר את טייקוני הגז עם כוח רב מדי, שהוא מאפשר להם לייצא יותר מדי מהגז, שהוא נותן להם עשר שנים של שקט רגולטורי ועוד כמה טענות קטנות יותר.

התומכים במתווה טענו שבהינתן המציאות, המתווה עדיף על כל האלטרנטיבות. מלבד זה, אמרו התומכים, המתווה הוא בסך הכל ניהול סיכונים זמני בדרך למצב שבו התחרות נמצאת במצב טוב יותר, ולפיכך גם המחירים.

במבחן המציאות, נכון לתחילת 2020, התומכים במתווה הגז צדקו.

למען ההגינות, בזמן הדיונים והוויכוחים על המתווה לא הייתי נייטרלי. הייתי אז ב"כלכליסט" והעמדה שלי היתה טיפה שונה: חשבתי שעדיפה מדיניות על אי-מדיניות כלל, ובאופן כללי חשבתי שבמתווה יש מספר בעיות ספציפיות. חשבתי שהמדינה לקחה על עצמה כמה סיכונים גדולים מדי. למשל, שחברות הגז מבטיחות שלווייתן יפותח בזמן אבל למדינה אין שום סנקציה להפעיל עליהן, אם הן לא יעמדו במילה שלהן. חשבתי גם שהמדינה לא היתה צריכה לסמוך על חברות הגז אלא להניח בעצמה צינור גז נוסף. זו, אגב, היתה אחת הבעיות הרציניות של משק האנרגיה - שכל המשק כולו תלוי בצינור גז אחד ויחיד. חשבתי גם שהיה אפשר להפעיל פיקוח מחירים על הגז בתקופת המעבר, עד שתהיה תחרות גדולה יותר בשוק הזה.

וכאמור, במבחן התוצאה, ניהול הסיכונים שהמדינה לקחה על עצמה במתווה הגז התברר כמוצלח. למשל, המדינה היתה יכולה לבנות צינור גז בעצמה. זה היה עולה לפחות כמה מאות מיליוני דולרים למשלמי המסים, ובכלל לא בטוח שהמדינה היתה בונה את זה מהר יותר מהשוק הפרטי. המדינה אמנם לא הבטיחה שתהיה מסוגלת להטיל סנקציות על השותפות בלווייתן אם הוא לא יפותח בזמן - והיו סיבות להאמין שהוא לא יפותח בזמן, בעיקר בגלל שמחירי הגז בעולם היו בירידה - אבל עובדה, הוא פותח בזמן. המדינה היתה יכולה לפקח על המחירים, והיא בחרה שלא לעשות את זה, והמחירים בשוק הגז בישראל במגמת ירידה גם בלי הפיקוח הזה. למעשה, ייתכן שאילו היה פיקוח המחירים לא היו יורדים.

זה לא היה חייב להיגמר ככה. הסיכונים האלה היו יכולים להתממש. לווייתן היה יכול להיות לא מפותח בזמן, המחיר היה יכול להישאר גבוה, הצינור היה יכול לא להיבנות. זה היה עלול לקרות. אבל זה לא קרה, הסיכונים לא התממשו. ולכן, במבחן התוצאה, התומכים במתווה הגז צדקו. לא ברור לי איך אפשר לשכתב את זה בדיעבד.

התנגשות בין שתי תפיסות עולם

רגע, אי אפשר לסיים את זה כאן. המתנגדים למתווה לא התנגדו רק למתווה. הם התנגדו לתפיסת העולם שעמדה בבסיסו. וזה לדעתי הסיפור המרכזי פה: ויכוח בין תפיסות עולם שנמשך כבר כמה שנים, שהמתווה היה רק אחד הרגעים על הרצף הזה (אם כי רגע די ארוך ואינטנסיבי).

למה הכוונה? המתנגדים למתווה מתנגדים לכך ששוק הגז נמצא בידיים פרטיות. אגב, בהינתן המצב בשוק הגז הישראלי יש בהתנגדות הזו הרבה מאוד טעם. עד לאחרונה - ולמעשה, עדיין אבל תיכף לא - שוק הגז הישראלי כולו נמצא בידיהם של אותם שחקנים פרטיים, ובעיקר של יצחק תשובה ונובל אנרג׳י.

המצב הזה, שנגרם בעיקר במזל, אינו נורמלי ואינו בריא למשק, אלא אך ורק לכיסים של תשובה ונובל אנרג׳י. לא צריך את המתנגדים למתווה בשביל לדעת את זה, מספיק היה לדבר עם המנהלים של החברות הגדולות במשק, חברות כמו כי״ל, החברה לישראל ואחרות, שרצו לקנות גז מהמונופול בשביל צרכי האנרגיה שלהן. כולן דיברו על כך שתמר היה מונופול דורסני, שאי אפשר היה לעשות שום משא ומתן עם תשובה כי הוא היה יוצא מהחדר ושילכו לעזאזל כולם.

לפי המתנגדים למתווה, משק הגז כולו היה צריך להיות מנוהל אחרת, עם הרבה יותר פיקוח ונוכחות ממשלתית. הם טוענים, ולגמרי בצדק, שחוזה אספקת הגז שנחתם בין מאגר תמר לבין חברת החשמל היה חוזה מופקר, עם מחיר שערורייתי, שכל אזרחי מדינת ישראל הפסידו ממנו.

זה לגמרי נכון, אבל זה לא אשמת המתווה. זה פשוט מה שקורה כשמונופול (הגז) פוגש מונופול אחר (חברת החשמל, וליתר דיוק, מונופסון), ושלאף אחד מהם לא ממש אכפת כי את המחיר אפשר לגלגל במלואו לציבור צרכני החשמל.

הסיפור של חוזה הגז הוא מחדל, אבל הוא בעיקר מחדל של פקידים - רשות החשמל ומשרדי האוצר והאנרגיה - שחשבו שעדיף לבנות את החוזה כפי שבנו אותו, מאשר להצמיד את מחיר הגז למחיר הנפט. באותה תקופה מחיר הנפט היה תנודתי מאוד ואף אחד לא ידע שהוא הולך לרדת. לפחות הפקידים לא ידעו.

המתנגדים למתווה חשבו שהיה צריך לפתוח את חוזה הגז. המדינה אכן היתה יכולה לעשות את זה, אבל היו לכך השלכות – משפטיות וכלכליות. המדינה גם היתה יכולה להגיד לחברות הגז – אני לא נותנת לכן את השליטה במאגר לווייתן, לכו חפשו. במקרה כזה חברות הגז היו גוררות את המדינה לבית המשפט, תהליך שהיה אורך שנים, השד יודע כמה היה עולה, ואיש אינו יודע כיצד היה מסתיים. הממשלה לא רצתה להגיע למצב הזה, ולכן העדיפה לנהל סיכונים וללכת על המתווה. סיכוי לא רע שאילו הממשלה לא היתה הולכת על המתווה אלא הולכת למלחמה משפטית-כלכלית לא היינו עכשיו עם שלושה מאגרי גז שונים, שני צינורות, לא מעט חוזים חתומים, ומחירים שכבר התחילו לרדת, וצפויים לרדת עוד בשנים הקרובות (בעיקר עבור הלקוח העיקרי – חברת החשמל). לכן, לדעתי, התומכים במתווה צדקו.

לעוד טורים של שאול אמסטרדמסקי:

חמישה דברים שפשוט מוכרחים לקרות בעשור הקרוב בכלכלה הישראלית

כשהפוליטיקאים לא עושים את העבודה, אולי הפקידים צריכים לקחת את המושכות

נתניהו נשאל על הגירעון, אז מה הוא עשה? תקף את התקשורת

האם משק הגז הגיע למצב האופטימלי שלו? לא. נובל אנרג׳י עדיין יושבת בשני המאגרים המרכזיים – תמר ולווייתן – רוב המשק עדיין לא מחובר לצנרת הגז (וזו לגמרי אשמה של המדינה, לא של המגזר הפרטי), והמחיר שחברת חשמל משלמת עדיין גבוה מדי (למען הדיוק, זה לא רק המחיר אלא רכיבים נוספים בחוזה שלה עם תמר, אבל נניח לזה כרגע). האם יש עדיין מקומות שבהם רשות התחרות יכולה להתערב? כן, מספיק לקרוא את הדברים של יו״ר חברת חשמל יפתח רון-טל לגלובס בשביל לראות. אנחנו עדיין לא במצב שבו השוק הזה צריך להיות, אבל בשנה הבאה נהיה במצב טוב יותר. ובכל מקרה, לא בטוח בכלל שהיינו במצב טוב יותר בלי המתווה.

אבל על זה בדיוק הוויכוח – על שתי תפיסות העולם האלה. בצד אחד, אלה שחושבים שמשק הגז צריך להיות מנוהל בידי הממשלה, לטובת הציבור, מבלי שהטייקונים יראו את הכסף. בצד השני, אלה שחושבים שאם הממשלה תהיה בשוק הזה מצבו יהיה עגום ביותר, כמו כל שוק ממשלתי אחר. והריאליסטים טוענים: אפילו אם היינו רוצים להלאים את השוק הזה, אין שום דרך פרקטית לעשות את זה, כי התהליך המשפטי ייקח נצח ויעלה אינסוף.

אבל רגע, מה עם המיליארדים?

איזה מיליארדים?

המיליארדים שנתניהו הבטיח שיגיעו מהגז ולא הגיעו! קרן הגז עומדת ריקה! הכל שקרים!

אז בקשר למיליארדים. אני לא יודע מה גרם לראש הממשלה להבטיח שמתווה הגז יאפשר הכנסות של מאות מיליארדי שקלים בשנים הקרובות, אבל בשום שלב זה לא היה אמור לקרות. וזה לא בגלל המתווה, זה בגלל חקיקת ששינסקי שנחקקה בכנסת כמה שנים לפני המתווה.

אז, הממשלה והציבור דווקא היו באותו הצד - להגדיל את הכנסות המדינה מהגז, על חשבון חברות הגז. אבל בסופו של דבר, הטייקונים מנצחים את המלחמות שלהם באותיות הקטנות. בדיונים האינסופיים בכנסת, על כל סעיף וסעיף. שם הם הצליחו להכניס כמה דברים שלא היו בהצעה המקורית של ועדת ששסינקי, כמו למשל שהמיסוי המיוחד יתחיל להיכנס לתוקף רק אחרי שיחזירו לעצמן פי שניים וחצי מעלות ההשקעה. מאחר שאנחנו עדיין לא שם, קרן הגז - זו שאמורה לקלוט את המיליארדים ממס ששינסקי - עדיין עומדת ריקה. או ליתר דיוק, עדיין לא הצטבר בה מספיק כסף בשביל להיות מוחזר לציבור.

אז מאות מיליארדים אין, יש מיליארדים בודדים מתמלוגים, אבל החל מעוד כמה שנים יהיו. הכסף הזה ילך לקרן הגז, יצטבר שם, יושקע, וכשיניב פירות, חלק מהפירות האלה יגיעו לתקציב המדינה. זה ייקח זמן, וזה לא יהיה המון, אבל זה דווקא בסדר (מסיבות אחרות). ובכל מקרה, זה לא קשור בשום צורה למתווה. זה כבר לגמרי ריב פוליטי בין המתנגדים למתווה לראש הממשלה.