פנסיה
צילום: גטי אימג'ס

לרובנו מחכה גיהינום בירוקרטי בגיל הפרישה – אבל אפשר למנוע את זה

מה ההבדל בין מוטבים לשאירים? באיזה מסלול השקעות לבחור? ומה ההבדל בין קרן מקיפה למשלימה? גם אם תקבלו מגיל צעיר את כל החינוך הפיננסי שבעולם, אין סיכוי שתבינו את בליל המושגים הזה, ואין סיבה שתבינו. עולם הפנסיה החדש הוא פשוט עולם של חוסר ודאות, וגם אם אין צורך לחזור לימי הפנסיה התקציבית – בהחלט יש צורך בשינוי | חיות כיס
שאול אמסטרדמסקי
17 בינואר 2020
10:08

מה ששבר את אמא שלי היה משפט קטן, שהופיע בסעיף ו"ו בעמוד השני של טופס בקשת קבלת קצבה מקרן הפנסיה שלה. אחרי 45 שנות עבודה רצופות, אמא שלי פרשה בתחילת החודש לפנסיה. וכשם שלכל שלב משמעותי בחיים יש את הטקסים הבירוקרטיים שלו, כשפורשים לפנסיה צריך למלא מיליון טפסים. ואמא שלי כבר רגילה לטפסים, מי מאיתנו לא. אבל הפעם, הפעם היא הרגישה שזה יותר מדי. 

לסעיף ו"ו בעמוד השני של טופס בקשת קבלת קצבה מקרן הפנסיה יש כותרת, שבני אדם רגילים לא יכולים להבין בלי מתורגמן. "קצבת זקנה הכוללת תקופת תשלומים מובטחים", כתוב שם. מה זה אומר? האם צריך למלא את הסעיף הזה? מה קורה אם לא ממלאים אותו? ובכלל, מה הופך את התשלומים למובטחים? ואם היא לא תמלא את הסעיף הזה, התשלומים לא יהיו מובטחים? ומובטחים מפני מה? 

אחרי 45 שנות עבודה, אמא שלי פרשה בתחילת החודש לפנסיה. וכשם שלכל שלב משמעותי בחיים יש את הטקסים הבירוקרטיים שלו, כשפורשים צריך למלא מיליון טפסים. ואמא שלי כבר רגילה לטפסים, אבל הפעם היא הרגישה שזה יותר מדי

אבל מילא הכותרת, הסעיף שבה אחרי הכותרת - זה כבר היה יותר מדי. מסתבר שבשביל לקבל קצבת זקנה הכוללת תקופת תשלומים מובטחים - מה שזה לא אומר - צריך שיתקיימו כמה תנאים. ליתר דיוק, שני תנאים. האחד הוא שהחוסך לא קיבל קצבת נכות בשנתיים האחרונות. בסדר. לא ברור למה, אבל לפחות ברור מה כתוב פה. אבל יש עוד תנאי, והוא התנאי שגרם לאמא שלי להתכווץ באימה: "גיל העמית בתום תקופת התשלומים המובטחים לא יעלה על 87".  

רגע, מה? אמא שלי בת 67. היא הייתה מעוניינת לחיות יותר מאשר עוד 20 שנה לפחות. "זה בכלל הרג אותי, זה כמו איזה גזר דין. מה אני מבינה מזה? אני מבינה שאסור לי לעבור את גיל 87. כאילו אני רואה את הדד-ליין של החיים. זה לא נעים, זה עושה לא טוב, גם ככה אני לא אוהבת את הרעיון של הפנסיה", היא אמרה לי כשדיברנו על זה. 

לעוד טורים של שאול אמסטרדמסקי:

• נטו פופוליזם: כחלון שם את שאיפותיו הפוליטיות לפני האחריות שלו כשר אוצר

• משבר האקלים גורם לעליית מחירי הביטוח, גם הפעם – האזרח הפשוט ישלם

• נתניהו נשאל על הגירעון, אז מה הוא עשה? תקף את התקשורת

טפסים שישפיעו על חייכם עד יומכם האחרון

האנקדוטה הקטנה הזו היא רק אחת מתוך אלף שיש לאמא שלי על המסע הבירוקרטי שעברה - ועדיין עוברת - לקראת היציאה שלה לפנסיה. טופס 161 על שלל נספחיו, נסיעות לביטוח הלאומי רק בשביל לגלות שאין להם את כל היסטוריית העבודה שלה, חיפושים קדחתניים אחרי אישורי העסקה ממעסיקים שכבר אינם עוד, ועוד מלא מלא טפסים. ובכל טופס מיליון אפשרויות, מסלולים, תיבות שצריך למלא. וכל הטפסים מלאים במושגים שכלב לא יכול להבין. 

מה ההבדל בין מוטבים לשאירים? מה קורה אם בחרתי מסלול בלי שאירים אבל עם מוטבים, והלכתי לעולמי לפני שנגמרה התקופה? מי מקבל את הכסף? האם לקחת את הפיצויים או לא? באיזה מסלול השקעות לבחור? מה ההבדל בין קרן מקיפה למשלימה? הלו?! 

והאמת שאמא שלי צודקת. ישראלים וישראליות מהשורה לא אמורים להבין את כל בליל המושגים הבלתי נגיש הזה. כשם שאנחנו לא יודעים מה זה פוטנציומטר ומה עושים כשהוא מתקלקל ברכב, כך אין שום סיבה לצפות שעובדים שזה עתה פרשו ידעו כיצד למלא את טפסי הפנסיה שלהם. רק שלהבדיל מהפוטנציומטר, אותו אפשר להחליף תמורת כמה אלפי שקלים, לבחירות שלכם בטפסי הפנסיה יש מיליון ואחת השפעות על החיים שלכם עד יומכם האחרון, ואת חלקן הגדול לא ניתן יהיה לתקן. 

התסכול של אמא שלי מכל התהליך הזה היה עמוק, וקיומי. זו מין תחושה כאילו עשית משהו לא בסדר, בזמן שכל מה שרצית הוא לפרוש בשקט. "כל האנשים מסביבי שפורשים בקרנות פנסיה ותיקות או בפנסיה תקציבית, לא יודעים מה זה הכאב ראש שאני עוברת", היא אמרה לי. והיא צודקת לגמרי - אין שום סיבה שזה יהיה ככה. 

וזה גרם לי לחשוב על משהו. 

עולם הפנסיה הישן ועולם הפנסיה החדש

בשנת 1995 עולם הפנסיה הישראלי נחצה לשניים. ברי המזל שהספיקו להצטרף עד אז למקום עבודה גדול ומסודר, לרוב כזה שיש בו ועד עובדים, זכו לחסוך לפנסיה בקרנות הפנסיה הוותיקות. כל מי שהגיעו אחרי זה, נאלצו לחסוך בקרנות הפנסיה החדשות (אם המעסיק שלהם בכלל נתן להם פנסיה). ארבע שנים לאחר מכן, נסגרה גם האפשרות להיות במסלול פנסיה תקציבית עבור עובדי מגזר ציבורי חדשים. 

 בעולם הישן, העובדים יכלו לדעת מראש מה תהיה הפנסיה שלהם, כי המדינה ומקומות העבודה הבטיחו להם נוסחה ברורה

ההבדל בין שני העולמות האלה - עולם הפנסיה הישן שכלל את הקרנות הוותיקות והפנסיה התקציבית, ועולם הפנסיה החדש שכולל את הקרנות החדשות, ביטוחי המנהלים וקופות הגמל - הוא תהומי. בעולם הישן, העובדים יכלו לדעת מראש מה תהיה הפנסיה שלהם, כי המדינה ומקומות העבודה הבטיחו להם נוסחה ברורה. על כל שנת עבודה שתעבדו יתווספו עוד 2% לפנסיה שלכם. כך שאם תעבדו 35 שנה, תגיעו ל-70% מהשכר האחרון שלכם (אי אפשר לצבור יותר), וזו תהיה הפנסיה החודשית שלכם. פשוט. 

בעולם החדש אין דברים כאלה. הכסף שאתם חוסכים - על בסיס זה תחושב הפנסיה שלכם. היא תחושב רק כשתגיעו לגיל הפרישה, לא שנייה קודם לכן, והיא תמשיך להשתנות גם אחרי שתפרשו. היא תהיה מושפעת מאלף ואחד גורמים - כמה שנים עבדתם, כמה חסכתם, כמה המעסיק הפקיד עבורכם, האם כל השכר שלכם היה פנסיוני, האם משכתם את כספי הפיצויים שלכם במקרה של תקופות אבטלה, כמה זמן אתם צפויים לחיות, מה הריבית, ומה עשה הכסף שלכם בשוק ההון, שם הוא מושקע. עולם שלם של חוסר ודאות. 

לא רק חוסר ודאות מאפיין את העולם הזה, אלא גם מלא מלא טפסים. מאחורי הטפסים האלה מסתתרת לא רק בירוקרטיה, אלא גם אידיאולוגיה. בעולם הפנסיה הישן כל האחריות הייתה על המדינה ועל מקומות העבודה. בעולם הפנסיה החדש האחריות מוטלת כולה על העובדים. זו בעיה שלכם לחסוך, וזו בעיה שלכם להבין את הטפסים הארורים האלה. תסתדרו. 

לכן, אמא שלי צודקת. עובדים שהצטרפו למעגל העבודה לפני שנת 95' ופורשים בימים אלה, לא צריכים להתעסק עם כל הטפסים האלה ועם אפשרויות הבחירה האלה. אין להם שום כאב ראש. הם פורשים ומקבלים את הכסף, והכסף מובטח. לאמא שלי וכל העובדים שהצטרפו אחרי 95' לעולם העבודה מחכה כאב ראש בלתי פוסק. זה לא צריך להיות ככה.  

האזינו לפרק הפנסיה הגדול של הסכת חיות כיס

יש דרך אחרת

את עולם הפנסיה הישן לא צריך ואי אפשר להחזיר, ממגוון סיבות. גם בגלל שאלות של צדק חלוקתי, אבל גם מעניינים ארציים יותר, כמו "מי יכול לממן את כל הטוב הזה?". ועדיין, למרות שזה כך, אין שום סיבה שקבוצה אחת של עובדים תטבע תחת בירוקרטיה בלתי אפשרית, שבה כל בחירה לא נכונה עלולה להשפיע לרעה על רמת החיים שלהם עד יומם האחרון. את זה אפשר לתקן, ובקלות יחסית. 

בדרך כלל בשלב הזה נהוג להגיד - חינוך פיננסי. כלומר, תנו לציבור חינוך פיננסי מגיל צעיר והוא ידע איך לקבל החלטות פיננסיות מושכלות. גם אני חשבתי ככה בעבר, אני כבר לא חושב ככה היום. זה בולשיט. 

קריאה של שתי דקות בטפסי הפנסיה תבהיר לכם שעם כל החינוך הפיננסי של העולם, אין לכם שום סיכוי להבין מה כתוב שם ומה אתם עושים שם אלא אם אתם עובדים בתחום הזה, או נעזרים במומחה צמוד (שעולה כסף, לא מעט כסף). וזה לא מקרי. הטפסים האלה כתובים כך רק בשביל שאנשי מקצוע יבינו אותם, כי זו תעשייה שמזינה את עצמה (וכך היא גם מגינה על עצמה מתביעות). 

לא, יש דרך אחרת. 

בדרך כלל בשלב הזה נהוג להגיד - תנו לציבור חינוך פיננסי מגיל צעיר והוא ידע איך לקבל החלטות פיננסיות מושכלות. גם אני חשבתי ככה בעבר, אני כבר לא חושב ככה היום. זה בולשיט

בואו נתחיל שנייה מהסוף, מהמצב הרצוי. המצב הרצוי הוא שביום הפרישה שלכם אתם נכנסים לאיזו מערכת אינטרנטית, שכל מה שאתם נדרשים למלא בה הוא מספר אחד - תעודת הזהות שלכם. זהו. 

בלי לשבור את הראש איפה חסכתם וכמה, ואיך משיגים אותם בטלפון, בלי להבין מה ההבדלים בין קרן פנסיה, ביטוח מנהלים או קופת גמל, בלי מסלולים מוזרים, בלי תיבות שצריך לסמן, בלי הבטחת תשלומים, בלי זיבולים מיותרים. אם אתם מיטיבי לכת ורוצים לשנות את הגדרות ברירת המחדל, בכבוד. היכנסו לחלק המתקדם של המערכת ותעשו שם איזה שינויים שאתם רוצים. אבל יתר 98% ילכו בתלם, כי התלם מספיק טוב. בדיוק כמו בפנסיה התקציבית ובקרנות הוותיקות. בדיוק כמו בקצבת הזקנה של הביטוח הלאומי. 

בשביל להגיע למצב הזה צריכים לקרות כמה דברים, חלקם טכניים וחלקם מהותיים. ברמה המהותית, המדינה צריכה לקחת אחריות על הפנסיה של הציבור. לא לנהל את הכסף - את זה ימשיך לעשות השוק הפרטי בדיוק כמו היום, ללא שינוי - לא לתפעל את הכסף (גם זה יכול להישאר בידי הגופים הפרטיים), אלא להנגיש את הכסף. להפוך אותו לזמין יותר לציבור, ללא כאב ראש. 


זה אומר ליצור מערכת טכנולוגית כזו, וזה אומר גם לקבל החלטות עבור החוסכים. באופן אישי אני מאמין שזה בסדר. כבר היום המדינה מקבלת החלטות עבור החוסכים לפנסיה, ומי שלא מעוניין בהן יכול לשנות אותן. אחוזים זעומים מהציבור בוחרים לעשות את זה. הרוב המוחלט פשוט לא רוצה להתעסק בזה, ובצדק. 

השינוי הזה לגמרי בר ביצוע, אבל יש בשוק הזה כל כך הרבה אינטרסנטים שניזונים ממנו, מכספי החוסכים, שזה לא יהיה קל.  

כרגע, אגב, אין שום לחץ ציבורי על הנקודה הזו, פשוט כי עדיין לא הגיעה מסה גדולה מספיק של חוסכים מעולם הפנסיה החדש לגיל הפרישה. אמא שלי אינה מקרה בודד, אבל היא גם לא מקרה נפוץ. מאז שנסגר עולם הפנסיה הישן חלפו רק 25 שנה. לעובדים שנכנסו לעולם הפנסיה החדש באמצע שנות ה-90 יש עוד לפחות 20-15 שנות עבודה. ואז, כשהם יגיעו במסה לגיל הפרישה, פתאום כולם יגלו את הגיהינום הבירוקרטי שמחכה להם. לא חייבים לחכות עד אז.