קובי בראיינט
צילום: אי-פי

ספורטאי שאי אפשר לשכוח: פרידה מקובי בראיינט

לא בכל יום, לא בכל שנה ולא בכל עשור נוטשת את העולם פיגורה כמו בראיינט. כי לא מייצרים פיגורות כאלה. עד כדי כך הוא היה נדיר | יומן ספורט
יואב בורוביץ'
27 בינואר 2020
07:32

קובי בראיינט לא היה ספורטאי שניתן לשכוח. על הפרקט הוא היה אחד הגדולים והמרהיבים אי פעם. אבל היה בו משהו מעבר. קובי בראיינט היה סמל של גדולה מעורבבת עם אמונה עצמית דפינטיבית.

בראיינט ידע שהוא גדול, הכי גדול. בזאת הוא האמין וכך הוא שיחק והמחיש לעולם. היו אפילו שאמרו שהוא גדול ממייקל ג'ורדן. זה לא נכון, אבל היו שהאמינו בכך. כי קובי בראיינט גרם להם להאמין. בראיינט שיחק כדורסל בצורה כזו שצעקה: אני הטוב ביותר, ואיש לעולם לא יוכל לשחוק לי מילימטר מהביטחון העצמי.



זה לא משנה שהוא נבחר במקום ה-13 בדראפט, וזה לא משנה שהוא הגיע לליגה התחרותית בעולם בגיל הרך 18, כשבתקופתו פשוט לא היו שחקנים בגיל הזה (למעט אולי אחד או שניים). ממש לא הפריע לו שהוא הגיע לקבוצה הגדולה בעולם עם הציפיות הגדולות מכולן, ולא הפריע לו שהוא בעיר הכוכבים, שבה כל אדם ברמת הפרסום שלו נמצא תחת זכוכית מגדלת לא אנושית וכזו שמעצימה לממדי ענק כל טעות על המגרש או מחוצה לו.

וגם כאשר היו לו טעויות גדולות מחוץ למגרש – כמו פרשת ההאשמה באונס – בראיינט טיאטא את זה כאילו כלום. שום דבר בעולם לא גרם לו לפקפק בעצמו או להיות פחות טוב.

זה הפך אותו לספורטאי נדיר ולאדם לא פחות נדיר.

בראיינט ידע שהוא גדול, הכי גדול. בזאת הוא האמין וכך הוא שיחק והמחיש לעולם. היו אפילו שאמרו שהוא גדול ממייקל ג'ורדן. זה לא נכון, אבל היו שהאמינו בכך. כי קובי בראיינט גרם להם להאמין

לא כולם אהבו אותו. גם אני לא הייתי מחסידיו או אוהביו, אבל הכבוד כלפיו תמיד היה מוחלט. כי בלתי אפשרי שלא לכבד את בראיינט, בלתי אפשרי שלא להתייחס אליו ביראה. וכעת הוא הלך. והעולם שלנו נותר אחרת בלעדיו.

לא בכל יום, לא בכל שנה ולא בכל עשור נוטשת את העולם פיגורה כמו בראיינט. כי לא מייצרים פיגורות כאלה. עד כדי כך הוא היה נדיר.