שרה לייכט
-

המסר האופטימי של ניצולת אושוויץ: "החיים קצרים והרבה יותר נוח לאהוב"

בריאיון לציון יום השואה הבינלאומי שרה לייכט, ניצולת שואה בת 91, רוצה שכל הילדים יבינו: "אין הבדל בין אדם לאדם - "אין צורך לשנוא". לייכט הביעה תקווה שיאמינו שהייתה שואה - גם בעוד 30 שנה
בחצי היום
27 בינואר 2020
14:35

שרה לייכט, ניצולת שואה בת 91, סיפרה היום (שני) בריאיון ברשת ב, לציון יום השואה הבינלאומי, כי הייתה רוצה לחנך את הנוער והילדים לאהוב ולא לשנוא. "אין הבדל בין אדם לאדם, כל האנשים דומים, כולנו נולדנו וכולנו נלך לעולמנו", אמרה לייכט  לאסתי פרז והוסיפה: "צריך לדעת שהחיים קצרים והרבה יותר נוח לאהוב, זה בכלל לא נעים לשנוא".

האזינו לריאיון המלא עם שרה לייכט בתוכנית "בחצי היום"

לייכט העבירה שנה וחודשיים מילדותה במחנות ריכוז והשמדה. היום, היא אומרת כי זו שליחות מבחינתה לספר מה עברה: "בזה שאנחנו מספרים הרווחנו עוד מאה שנים. הדור הזה שפוגש אותנו ושומע את הסיפור שלנו - יספרו את זה לילדים שלהם ולנכדים שלהם". לדבריה, "לא יעלה על הדעת שמישהו יגיד שזה לא היה, יהיו ספרים ותהיינה תמונות ויהיה הדור שיספר".

כילדה, הייתה שלושה חודשים במחנה אושוויץ. "זה מין מחסן לאנשים שחלקם מיועדים לתאי גזים ולמשרפות וחלקם מיועדים למחנות עבודה", סיפרה, "זה מקום איום ונורא". לטענתה, מי שלא היה שם לא יוכל להבין: "אי אפשר להמחיש את הריח, את העשן הסמיך שיוצא מהארובות ושוקע למטה. רק לחשוב שזה היה חלק מאדם, זה נורא".

לייכט זוכרת היטב את מפקדת המחנה: "קראו לה גרייזה, היא הייתה אישה יפיפיה, בת 22. היא הייתה כל-כך אכזרית, כל-כך שנאה אותנו". ממרומי גילה, מספרת בת ה-91 כי כילדה קטנה בת 15, היא לא הבינה למה שמישהי תרביץ סתם כך לאישה אחרת. "שאלתי את עצמי למה היא לובשת כפפות לבנות ונותנת סטירות ככה סתם", סיפרה.

לדבריה, מה שהחזיק אותה בחיים בתקופה הנוראית, הייתה האופטימיות והשמחה שאיתה נולדה. "אני ממשפחה מאוד דתית, מחסידות ויז'ניץ, לימדו אותי שאני אף פעם לא לבד, 'השם תמיד משגיח עליך'". היא סיפרה שהייתה ילדה מאוד אהובה שתמיד חשבה חיובי והאמינה שיהיה טוב: "חשבתי שאנשים תמיד יהיו טובים, האמונה החזיקה אותי והאופטימיות שקיבלתי בילדות היפה - כל הזמן רקדתי ושרתי".

לייכט מספרת כיצד ניצלה מתאי הגזים: "קיבלתי סבון ומגבת והכניסו אותי לתאי הגזים. ראיתי שאין לי איפה לתלות את המגבת ושבתקרה יש חורים. השיניים שלי היו מלאות דם. זו הייתה הפעם ראשונה ואחרונה בחיים שלי שרציתי למות, לא יכולתי לשאת את הכאב". בעודה עומדת בתאי הגזים, הגיעו שומרים לדלת שלידה וצעקו שמאה יהודים צריכים לצאת החוצה - "משם עברתי לעבודה בכפייה".

לייכט יודעת שבעוד כמה שנים כבר לא יהיו עוד ניצולי שואה שיספרו את מה שעבר עליהם. "אני רגילה לדבר. אני חושבת שזו ההנצחה של ההורים שלי, ככה אני מראה להם שלא שכחתי אותם", אומרת לייכט, שאיבדה את כל משפחתה בשואה, מלבד אחיה שנפטר בארץ ישראל. "אני מקווה שלעולם לא תהיה עוד שואה של שום עם אחר", סיימה.