ג'ו ביידן, ברני סנדרס ואליזבת וורן בעימות בניו המפ

הרבה צילומי סלפי ופחות שאלות ותשובות: כשהעיתונות והציבור מפסידים

אחרי בחירות 2016 התקשורת בארה"ב מנסה לעשות דברים אחרת – אבל לא באמת. כשהציבור מעדיף לצרוך את המידע שלו מפסבדו-עיתונאים ומכלי תקשורת מומצאים לחלוטין, רק כי הוא איבד אמון בעיתונות הממוסדת, זה סימן שהעיתונות הפסידה | שאול אמסטרדמסקי בפריימריז בניו המפשייר – חלק ג'
שאול אמסטרדמסקי
09 בפברואר 2020
18:04

יום שבת בערב, 25 בינואר, מולטונבורואו, ניו המפשייר 

בדרך מסיילם למולטונבורואו, עיירה בת 4,000 נפשות בסך הכול בצפון ניו המפשייר, מקום שאין לי אלא לתאר אותו בתור חור קטן אבל יפהפה, הספקנו לקנות איזה משהו קטן לאכול. אכלנו בדרך, בזמן הנסיעה. סטיב סיפר שלפני 20 שנה, כשסיקר את הפריימריז עם חבר שלו בתור שני עיתונאים עצמאיים, זה נראה פחות או יותר אותו הדבר, רק עם פחות כסף ואוכל פחות טוב. גם אז, כמו בגיחה שלנו, הם ניסו לכסות כמה שיותר אירועים פוליטיים בכל יום. בגלל המרחקים הגדולים, זה אומר בסך הכול שני אירועים ביום טוב, בדיוק כפי שאנחנו עשינו. 

• חלק א': פסטיבל פוליטי-תקשורתי שלא תראו בישראל

• חלק ב': ילדה בת 11 שאלה את ביידן שאלה - והוכיחה שלעיתונות יש תכלית

אחרי ג'ו ביידן נסענו לראות את טולסי גברד. אם לא שמעתם את השם שלה מעולם, תרגישו בנוח, גם רוב האמריקנים לא שמעו. גברד (Gabbard) היא חברת קונגרס צעירה מטעם הוואי, והיא, איך נאמר את זה, מועמדת צבעונית בפריימריז האלה. אין לה באמת סיכוי להיבחר, הסקרים נותנים לה לכל היותר 6% מהקולות, ואנשים כמו הילרי קלינטון רמזו שהיא שתולה של הרוסים. קלינטון האשימה אותה שכל מטרת המרוץ שלה היא לגנוב קולות ממועמדים רציניים יותר, כמו ביידן למשל, בשביל לגרום בסופו של דבר לברני סנדרס לזכות. גברד, בתגובה, אמרה שתתבע את קלינטון. אחרי הכול, אין דבר כזה פרסום שלילי. 

אם האירוע של בוטיג'ג' היה התגלמות הפטריוטיות האמריקנית המלוקקת ביותר שאפשר לחשוב עליה, והאירוע של ביידן היה ניסיון ליצור משהו אינטימי, כמעט משפחתי, האירוע של גברד היה פשוט… משונה. 

גברד, בניגוד לביידן, הקדישה את מרבית זמנה לא לנאום נאום מוכן, אלא לענות על שאלות מהקהל. גברד, בניגוד לבוטיג'ג', לא בחרה רק שתיים-שלוש שאלות, אלא ענתה בסבלנות על כולן

בחוץ הטמפרטורה הייתה מינוס אחת, ושלג דק ירד. האירוע התקיים בתוך מועדון קהילתי קטן. מחוצה לו עמד שלט שהכריז שבכל שלישי ב-18:30 יש כאן ערב בינגו. בפנים החימום לא ממש עבד, וכולם ישבו עם מעילים עבים. כמה שורות של כמה עשרות מקומיים סקרנים שבאו לשמוע את גברד, אולי בגלל שלא היה להם משהו יותר טוב לעשות באותו ערב. 

כאן, במקום הופעת חימום מהוקצעת, היה גיטריסט שניסר את השקט בגיטרה החשמלית שלו. גם כשנראה שכולם כבר קצרי רוח ורוצים שיפנה את מקומו לגברד, הוא המשיך. בסופו של דבר, כשקצת יותר מדי אנשים התחילו להביע מורת רוח, הוא פשוט עצר, והלך. 

סטיב ואני התמקמנו באזור העיתונות שהאנשים של גברד הפנו אותנו אליו. אולי המילים "אזור עיתונות" הן קצת מטעות. אלה היו בסך הכול שני כיסאות שעמדו בצד. שום עיתונאים לא נכחו באירוע מלבד סטיב ואנוכי. 

גברד מסיירת בניו המפשייר כבר בערך שנה. בניגוד לאחרים, היא הטילה את מירב יהבה על המדינה הזו, ולא השקיעה כמעט מזמנה במדינות אחרות. אם תפתיע בניו המפשייר, אמר לנו אחד מאנשיה, הדרך להשיג יותר קולות במדינות אחרות תהיה קלה יותר. אז בינתיים היא עוברת מעיר קטנה לעיר קטנה, שום עיר מבחינתה לא קטנה מדי, ומדברת עם כל מי שרק אפשר. 

  במקום הופעת חימום מהוקצעת, היה גיטריסט שניסר את השקט בגיטרה החשמלית שלו. מכנס הפריימריז של טולסי גברד במולטונבורואו, ניו המפשייר

ברגע שהתחילה לדבר, כשמאחוריה דגל ארצות הברית, גאה כמו בכל האירועים האלה, היה ניכר שהיא אחרת לגמרי מהמתמודדים האחרים. היא דיברה בשקט, כמעט ברוך. מאוד בגובה העיניים, מאוד בלי להתלהם. בלי סיסמאות גדולות מדי, ועם הרבה יותר פירוט מאשר בוטיג'ג' וביידן. גברד דיברה על מה שבאמת עניין את הקהל. על ההלוואות הבלתי אפשריות שסטודנטים אמריקנים לוקחים על עצמם בשביל ללמוד בקולג', על תעשיית הביטחון שרק שותה את הכסף של משלמי המיסים, על משבר האקלים, על היעדר מקומות עבודה בערים קטנות כגון זו. כאלה דברים. היא דיברה על כלכלה הרבה יותר משני המועמדים האחרים שיצא לי לראות, אבל כנראה שלא הרבה כמו סנדרס או וורן. 

שום דבר לא היה מלהיב באירוע שלה, אבל ניכר שזה לא מה שהיא חיפשה. היא חיפשה להתחבר לקהל, להתחבר באמת. היא סיפרה סיפורים על ימיה הראשונים בקונגרס, עד כמה זה היה משונה ומאיים, עד כמה לא הבינה למה הכול חייב להיות מקוטב, ולמה שתי המפלגות לא יכולות לשתף פעולה. היא סיפרה כיצד המתכון של אמא שלה לטופי מקדמיה עזר לה לקרב לבבות ולטוות גשרים של שיתוף פעולה עם פוליטיקאים רפובליקנים. 

הקהל שלה, אגב, ממש לא מורכב רק מתומכים של המפלגה הדמוקרטית. מאחר שבניו המפשייר הפריימריז פתוחים לגמרי, היא יכולה לקבל גם את קולותיהם של תומכי המפלגה הרפובליקנית, וגם של מי שמגדירים את עצמם "עצמאים".  

  שום דבר לא היה מלהיב באירוע שלה, אבל ניכר שזה לא מה שהיא חיפשה. טולסי גברד בכנס הפריימריז שלה במולטונבורואו, ניו המפשייר

ניכר שזו האסטרטגיה שלה. סטיב הסביר לי שצפון מדינת ניו המפשייר שונה מדרום המדינה. האזור הזה הררי יותר, מיושב פחות והרבה יותר דליל. עיירות קטנות מאוד שתושביהן שמרנים יותר ולא נוהים אחרי פוליטיקאים ליברלים מדי. באזור הספציפי הזה, הוא אומר, לגברד יש אפילו סיכוי מסוים להתברג בצמרת. האנשים שלה אישרו, אגב, שהיא מקדישה את מרבית זמנה לאזור הגאוגרפי הזה. 

גברד, בניגוד לביידן, הקדישה את מרבית זמנה לא לנאום נאום מוכן, אלא לענות על שאלות מהקהל. גברד, בניגוד לבוטיג'ג', לא בחרה רק שתיים-שלוש שאלות, אלא ענתה בסבלנות על כולן. גברד, בניגוד לשניהם, השאירה סוכריות טופי מקדמיה בסלסלה ביציאה מהאירוע. הטופי, אגב, היה לא משהו. 

אני מסלף משמע אני קיים 

סלפי. המון המון סלפיז. אם אני צריך לחשוב על דבר אחד שחזר על עצמו בשלושת אירועי הפריימריז שהיינו בהם באותו סוף שבוע, זה סלפיז. סלפי עם המועמדים בסוף האירוע, סלפי עם האולם המלא בתחילת האירוע. אני מסלף משמע אני קיים. 

אליזבת וורן שיכללה את זה לשיטה של ממש, לסרט נע של צילומי סלפי עם כל מי שרוצה בסוף האירועים שלה. לעיתים זה לוקח שעות ארוכות. ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, אני ממליץ בחום לשמוע את הפרק הזה של "דה דיילי", הפודקאסט היומי של הניו יורק טיימס. 

אם אני צריך לחשוב על דבר אחד שחזר על עצמו בשלושת אירועי הפריימריז שהיינו בהם באותו סוף שבוע, זה סלפיז. סלפי עם המועמדים בסוף האירוע, סלפי עם האולם המלא בתחילת האירוע

אבל גם כל המועמדים האחרים חזק בסצנת הסלפי. אחרי הכול, כל תמונה כזו איתם שעולה בפרופיל אינסטגרם, או טוויטר, או פייסבוק של מישהו, היא פרסום חינם שמגיע בדיוק לאן שהם רוצים - לפיד האישי של מיליוני בוחרים פוטנציאליים. שווה להשקיע בזה עוד דקה, או שתיים, או 60. 

אם אני כבר מזכיר את "דה דיילי", הפרק שלהם ביום שישי לפני הבחירות באייווה היה פרק מיוחד - ריאיון עם העורך הראשי של הניו יורק טיימס. זו הפעם הראשונה שהם מראיינים אותו. הריאיון היה ארוך, מרתק ומומלץ לכל מי שמתעניין בקשר בין עיתונות ופוליטיקה בשנת 2020. המטרה של הריאיון הייתה אחת - לשמוע מהעורך הראשי של העיתון החשוב והנקרא ביותר בעולם מה הלקחים שלו מהסיקור של בחירות 2016. 

החלק המדהים ביותר בפרק הזה הוא לשמוע את העורך של הניו יורק טיימס מכה על חטא ומודה שהם עד כדי כך חשבו שהילרי קלינטון הולכת לנצח, שהם אפילו לא הכינו מבעוד מועד סיקור בהיקף מתאים למקרה שטראמפ ינצח. הייתה להם ידיעה מוכנה של 500 מילה, זה הכול. 

כעת, כשהשנה היא 2020, וכל ארצות הברית כבר יודעת בדיוק איך נראות שלוש שנים תחת טראמפ כנשיא - לא משנה אם אתם תומכיו או שונאיו - העיתונות מנסה לעשות את זה אחרת. הטיימס, בהתנשאות אופיינית בלתי מודעת, משיקים בימים אלה פודקאסט חדש, שבו הם שולחים עיתונאים ל"עומק ארצות הברית" (האם עומק הוא בעצם שם קוד מכובס ל"ממש רחוק מניו יורק"?) בשביל "לדבר עם אנשים אמיתיים", ולהיות עם היד על הדופק האמריקני. אפשר היה לצפות שבמקום המאמץ הגרנדיוזי הזה, הם פשוט יסקרו באופן שוטף את כל אמריקה בלי קשר לבחירות - הם בכל זאת מגדירים את עצמם בתור עיתון ארצי, ולא מקומי - אבל זה כנראה לא בתוכנית העבודה שלהם. 

בשנת 2020 הניו יורק טיימס הוא אמנם עיתון רווחי עם מספר מנויים דיגיטליים בעלייה (בין היתר הודות לטראמפ עצמו ולמתקפה שלו על העיתונות), אבל הוא אחד הבודדים. יתר העיתונות האמריקנית הכתובה, ואיתה העיתונות הגלובלית, נמצאת על סף הכחדה. עיתונים מקומיים ותיקים נסגרים כמעט בכל חודש, אחרים נמצאים בבעלות של רשתות עיתונות גדולות, שמוחזקות בעצמן על ידי קרנות גידור שכל מה שמעניין אותן הוא לסחוט עוד כמה דולרים על ידי פיטורים המוניים והתייעלות קיצונית. בסוף, מרוב התייעלות, לא נשאר מי שיעשה עיתונות אמיתית. 

באקלים כזה, עם מספר קטן והולך של עיתונים ועיתונאים, הפוליטיקאים מוותרים על המדיה ועוברים לדבר ישר אל הבוחרים שלהם. הם עושים את זה ברשתות החברתיות, הם עושים את זה על ידי השקעת עשרות מיליוני דולרים, כמו מייקל בלומברג, ברכישת פרסומות בטלוויזיה, הם עושים את זה באלף ואחת דרכים. האם זה משפר את הדמוקרטיה ומעמיק אותה? האם זה יוצר קשרים אישיים וישירים ועמוקים בין הפוליטיקאים לבין ציבור הבוחרים שלהם? לא. זה רק הופך אותם לזהירים פחות, נוטים יותר לשחיתות ולחוסר מתן דין וחשבון, כי הם יודעים שיש פחות אנשים שעוקבים אחריהם בתשומת לב ובקפדנות עיתונאית. 

אולי אני צריך להיות יותר כמו קלייר, הילדה הכתבת בת ה-11. לשכוח מכל הדברים האלה, ופשוט לעשות את העבודה שלי, בלי נהי ובלי בכי. פשוט לדחוף מיקרופון לפנים של מי שצריך

כשעיתונאים הופכים להיות מחסן כלים מהלך, שצריכים להחזיק ארבעה-חמישה מכשירים בשתי ידיים ולהעביר הכול בלייב למערכות שלהם, בפחד שהמתחרים שלהם אולי יעלו שבריר שנייה לפניהם, כאילו שזה משנה משהו, זה סימן שהעיתונות הפסידה. כשהניו יורק טיימס שולח עיתונאים לסקר את "עומק ארצות הברית", כאילו מדובר בתופעת טבע חדשה, זה סימן שהעיתונות הפסידה. כשהציבור מעדיף לצרוך את המידע שלו מפסבדו-עיתונאים ומכלי תקשורת מומצאים לחלוטין, רק כי הוא איבד כל מידה של אמון בעיתונות הממוסדת, זה סימן שהעיתונות הפסידה. וכשהעיתונות מפסידה, גם הציבור מפסיד, וגם הדמוקרטיה. זה עד כדי כך פשוט. 

ואולי, אולי היממה הזו בניו המפשייר סתם עשתה אותי פסימי. אולי אני צריך להיות יותר כמו קלייר, הילדה הכתבת בת ה-11. לשכוח מכל הדברים האלה, ופשוט לעשות את העבודה שלי, בלי נהי ובלי בכי. פשוט לדחוף מיקרופון לפנים של מי שצריך ולשאול בקול בוטח מבלי להתרגש - מה את או אתה חושבים שהיא הבעיה הכי קשה שמאיימת היום על המדינה שלנו, ואיך את או אתה מתכוונים לפתור אותה?