אלון לוטרינגר. צילום: ויטלי פרידלנד
צילום: ויטלי פרידלנד

שאלון לשבת עם אלון לוטרינגר

הפסקול הכי טוב שהוא שמע לאחרונה, המוזיקה שנתנה לו נחמה ברגעים קשים ומה קרה כשסשה ארגוב התגלה לו בחלום? אלון לוטרינגר מתארח בשאלון לשבת שלנו
מערכת כאן
14 בפברואר 2020
06:00

"שאלון לשבת" - סדרת שאלות למוזיקאים ישראליים על המוזיקה עליה הם גדלו, על השירים שהם שומעים, על חלומות שלהם בחיים וגם אחריהם. קבלו את אלון לוטרינגר.

מה הוא האלבום הראשון שהתאהבת בו?
יש לי זכרון חזק, של נסיעות במכונית של ההורים שלי, עם קלטת של ״שינויים בהרגלי הצריחה״, של החברים של נטשה. הייתי בן 9 כשהאלבום יצא ואני זוכר את עצמי רוצה לשמוע אותו שוב ושוב. הם נשמעו לי כמו דמויות מאיזו אגדה אפלה. אני יכול להיזכר דרך האוזניים שלי כילד, איך החספוס שלהם, המלודיות המיוחדות והעברית שיושבת על ארקדי דוכין, קצת אחרת ממה שהכרתי, פוגשים ומגרדים את הנשמה שלי באופן חדש ומרגש בגיל כל כך קטן.

מה הוא האלבום, או השיר, היותר טובים ששמעת לאחרונה?
הפסקול שגרהם קוקסון מ-Blur עשה לסדרה The End Of The Fuckin' World מדהים בעיני. יש שם גם שירים חדשים שלו וגם שירים שאני מניח שהוא השפיע על העריכה שלהם פנימה, עד שמצאתי את עצמי משזאם בכל פרק. זה חלום שלי לעשות כזה פרויקט. כאן בסביבה אני מת על מה שחברים שלי בלהקת Masok עושים. אלבום שיצא בלייבל Raw Tapes. ג'ני פנקין היא זמרת מדהימה ונועם חבקין הוא מפיק וקלידן על.

מהו - אם יש כזה - השיר הכי יפה שלך, שאיש לא מכיר?
יש שיר שסשה ארגוב פעם נתן לי בחלום. לפני לא מעט שנים, אבל כבר אחרי שהוא נפטר, חלמתי שהוא מתארח בתוכנית של דודו טופז (עוד לפני כל הפרשה האפלה איתו) ומבצע שם, על במת התוכנית, שיר חדש שלו שהוא הקדיש לאשתו. כשהתעוררתי מיד רשמתי את המילים שזכרתי וניסיתי לשחזר את אווירת המנגינה שזכרתי במעורפל. השיר כאילו לא שלי לגמרי מבחינתי בתחושה (למרות שהוא גם לא סשה ארגובי) ולכן אני גם יכול לאהוב אותו באיזה אופן אחר. אולי פעם אוציא אותו.

יש לך שיר אותו היית עושה אחרת? או לחלופין שיר שאתה מתחרט על פרסומו?
הייתי ממקסס מחדש את כל האלבום הראשון שלי ״ביער של טורקיז אפור״, עם הכלים הטכניים והבטחון שיש לי היום. פחות מחביא את השירה בתוך המיקס, דבר ראשון, ונותן יותר נשימה להכל. ועוד דברים. תכלס - שנה בערך אחרי כל פרויקט שאני עושה כבר בא לי למקסס אותו יותר טוב. אוקוורד. אבל זה, אני מניח, חלק ממה שקוראים: להתפתח.

אתה זוכר את הרגע שבו הבנת שתקדיש את חייך למוזיקה, שזה הייעוד שלך?
אני זוכר שני רגעים מאוד משמעותיים. אחד מאוד ראשוני, והוא התרחש בגיל 11. כשהיה ניכר שהנגינה הופכת לי למשמעותית - אחותי הגדולה היתה מציגה לי אמנים שהיא אוהבת. היינו יושבים עם טייפ-דיסק והיא היתה אומרת "זה ג'ימי הנדריקס" ושמה את Voodoo Child ומעיפה לי את המוח, "הנה פינק פלויד" ושמה את Wish You Were Here. "אלו הרולינג סטונז" ושמה את Angie. ספציפית חשבתי ש-Angie זה הדבר הכי יפה שקיים, לא רק כשיר, בכלל, יופי מוחלט. העוצמה של מה שאני שומע גרמה לי לחשוב שזה מה שאני רוצה תמיד לעשות. הרגע השני היה כשאמא שלי היתה בבית חולים, כמה שבועות לפני שנפטרה. הייתי בן 23. נסעתי במכונית בהרגשה מאוד קשה. בדרך ממנה הביתה. עשיתי עיקוף דרך שדות גבעת ח"ן, המושב שגדלתי בו, ושמתי את השיר Junk של פול מקארטני. חשבתי לעצמי, שאם ברגע כזה של כאב ואימה המנגינה המתוקה הזאת יכולה לחדור אלי ולהביא לי איזושהי נחמה, אז אני מתחייב מחדש לאהבה ולייעוד שלי למוזיקה, והייתי רוצה גם להצליח להעניק נחמה כזאת למישהו יום אחד.

יש רגע הפוך? האם אי פעם הרגשת שאתה צריך לפרוש ולוותר על החלום?
אף פעם לא חשבתי לוותר על מוזיקה באופן כללי, אבל הנושא של הופעות הוא לא קל לי. החשיפה מעוררת בי חרדה לא פשוטה, לפעמים, והיו תקופות שבהן מצאתי את עצמי תוהה אם אני אמור לשים את עצמי במקום של להרגיש ככה כל פעם מחדש - או אולי לוותר על זה ולהישאר רק באולפן. שם תמיד נעים לי. אני שמח שבחרתי לחזור ולהתמודד.

לו כל אוסף המוזיקה שלך היה מושמד והיה ניתן להציל ממנו רק אלבום אחד - איזה אלבום היית מציל ולמה?
שאלה ממש קשה. ממש. אני כמעט לא רוצה לענות עליה. אנחנו מדברים על שיושמד הקיום שלהם בעולם בכלל? מחשבה קשה. אז אני מנסה לחשוב לא על האלבום האהוב עלי אלא אלבום שישאיר את הכי הרבה כמות של DNA קריטי להתחיל ממנו מההתחלה. למרות שזה בנאלי לומר, זה מרגיש לי אחד משניים: האלבום הלבן של הביטלס, או Innervisions של סטיבי וונדר.

לאיזה סרט היית רוצה לכתוב מוזיקה?
מלא. בטוח לבאטמן הראשון של טים ברטון. יש שם כבר פסקול מטורף של דני אלפמן ופרינס, אבל ממש בא לי גם. וגם "הסיפור שאינו נגמר". כנראה סרט הילדות הכי משמעותי שלי. יש שם מוזיקה מדהימה ומאוד אייטיזית. היה מעניין אותי להביא שם משהו מפרספקטיבה אחרת.

ברגעים קשים – מה הוא השיר שתמיד ישפר את מצב רוחך?
Drive-In Saturday של דייויד בואי. הקתרזיס שם תמיד מרים אותי. אני זוכר שגיליתי את השיר הזה בתיכון, ואני לא איש של בוקר - אז הייתי מקשיב לו בבקרים, בדרך לבית ספר, בשביל להרים את עצמי. אני לא יודע כמה פעמים נכנסתי בשער של תלמה ילין עם השיר הזה באוזניות אבל זה בטח איזה מאה פעם. יש שם משהו פיזי במקום שבואי מגיע אליו בשירה, בפזמון, כשמתחתיו הולכת אקורדים שנורא אופיינית לו וממש פותח לי משהו בריאות. כשאני שומע את זה - אני מקבל יותר אוויר לגוף. ו-Boogie On Regea Woman של סטיבי וונדר. אותו הדבר שאמרתי על השירה של בואי והריאות, רק שאצל סטיבי זה כל אלמנט, כי הוא גם מנגן בכל הכלים בשיר הזה, ואני מרגיש אותו בכל חלק בגוף. פיזית - אני לא יכול להישאר אדיש. הפסנתר הגוספלי והסינט בייס הזה. זה כמו ביס מפרי מושלם ומחיה שנקטף מהטבע.

לו לא היית מוזיקאי, מה היית?
בא לי להגיד אדריכל. אני קצת מעריץ אדריכלים. הם תמיד נראים לי על התפר המושלם הזה שבין יצירתיות לפרקטיות. תמיד מלאי טעם ומתוחכמים, בעוד אנחנו, המוזיקאים, נתפסים לי כמבולגנים וקצת מנותקים. מבנים מדוייקים נראים לי כמו מעשה קסם שאני לא יכול להסביר. אבל האמת היא שכנראה הייתי פסיכולוג. אמא שלי היתה מטפלת ושלוש אחיותי מטפלות וצורת החשיבה הטבעית שלי היא מאוד באיזורים האלה. גם בעבודה שלי במוזיקה, כמפיק וכמורה, אני מרגיש שאלה מקומות שאני כל הזמן בדיאלוג מורכב עם עצמי, שבו אני שואל את עצמי כמה אני מגייס את הנטייה הזאת וכמה שם גבול. אני באמת מניח שיש לי איזו כמיהה, ותחושת יעוד, לטפל - שלא הוגשמה עד הסוף.

מה הוא השיר שהיית רוצה שיושמע בהלוויה שלך?
הפרק השני בקונצ'רטו לפסנתר בסול מאז'ור של Ravel. אחת מפיסות המוזיקה המושלמות שנכתבו. דיברתי על מבנים אדריכליים מושלמים שנראים לי כמו קסם, ועל סטיבי וונדר שבשיאו המוזיקה שלו היא כמו משהו שנקטף מהטבע - אז יש משהו ביצירה הזאת שאיכשהו מכיל את כל זה ביחד. היא כמו קפסולת מסע של חיים שלמים.