אזור השריפות באוסטרליה
מערכת כאן חדשות

בתוך האסון האוסטרלי: מסע אל היבשת הבוערת

בשבועות האחרונים ביקרה כתבת כאן חדשות באוסטרליה כדי לתעד מקרוב את השריפות. היא שוחחה עם מי שאיבדו את בתיהם וניסתה ללמוד על שינויי אקלים גלובליים דרך הרגליים, בעבודת שטח | פרק מיוחד של ההסכת "הזמן הירוק" לקראת סדרת הכתבות "מסע ליבשת בוערת" – מיום ראשון בחדשות הערב
יפעת גליק
21 בפברואר 2020
11:25

כולם נוסעים עכשיו בכיוון הנגדי. מי שיכול בורח. הרכב עובר בין שורות של עצים שרופים בסכנת קריסה מיידית. הצלם יוגב אטיאס ואני צוללים אל הקיץ השחור של אוסטרליה. בדרך אל הלהבות, כמעט 60 אלף קילומטרים רבועים הושמדו כליל עד עכשיו. זה מפחיד. יממה לפני כן נפגשנו עם גראהם רידר מהמרכז המטאורולוגי בסידני שאמר: "בכל קיץ מאוד חם. אבל בשנה האחרונה הטמפרטורות היו יותר קיצוניות. זה הגיע למצב של כמעט 50 מעלות צלזיוס". ניקולה, איש המחקר של גרינפיס, אומר שהסיבה המרכזית לשריפות המתגברות היא "ללא ספק שינויי האקלים הגלובליים".

סדרת הכתבות "מסע ליבשת בוערת" מיום ראשון בחדשות הערב בכאן 11

האזינו להסכת המיוחד של ההסכת הזמן הירוק מאוסטרליה

כשיצאנו לכיוון קווינביאן, עיירה שנמצאת בדרום־מזרח אוסטרליה, לא ידענו שזה יהיה ככה: בבת אחת יש רוח, אחר כך הטמפרטורות מזנקות, ומזג האוויר היבש תורם לתנאי הדליקה. אנחנו עדיין על הכביש. כמה קילומטרים מהעשן. בצד השני הרוח העיפה את כל החול ויצרה סופה אדירה.    

את ג'ון אנחנו פוגשים בפתח העיירה. "אלה העיניים שצורבות לי", הוא מסביר. "אני צריך טיפות עיניים. הכול בגלל העשן". העשן הוא עשן השריפה שמיתמר מעל העיירה הזאת. כדי ללכת כאן צריך מסיכה, אחרת משתעלים נורא, כמו שקרה לי. אבל למרות זאת, התושבים כבר התרגלו והם לא תמיד מקפידים. מסבירים לנו שהמסיכה היא רק פסיכולוגיה בגרוש. שהיא לא באמת עוזרת.

רוברט, צעיר בשנות ה-30 לחייו, מילט מפה מבעוד מועד את האישה והילדים. הם נסעו הבוקר לבני משפחה בעיירה סמוכה ופחות בוערת. הם גרים בקו הראשון לשריפה שפרצה כאן אבל רוברט מתקשה לעזוב את הבית. הוא לוקח אותנו למכונית בחצר. מראה איך ארז את הזיכרונות בכמה ארגזים שהכניס לתא המטען: יש שם קלטות וידאו ישנות, אלבומי תמונות משפחתיים וגם המון בקבוקי מים למקרה שיצטרך לברוח.

עיירות רפאים, מלכודות אש 

כולם עזבו. בעיקר מי שנמצא בקו האש הראשון. 26 בני אדם כבר נספו. קילומטר משם, בתוך העיירה, גם הרכבת נדמה. אין איש יוצא ואין בא. האנשים היחידים שעוד מעזים להראות את האף בחוץ הם כוחות הכיבוי. אחד מהכבאים מסביר לי על כיוון הרוח: "יש כאן הרבה מלכודות אש וצריך להיזהר". נאחנו ממשיכים הלאה. לתוך עיירת הרפאים. בקצה עומד שומם בית מלון. רק מקומיים שברחו מהבית שלהם עומדים ושותים להם בירה.

בכניסה לוולינגטון, למשל, התחנה מאכלסת כבאית מתנדבת שהיא אם במשרה מלאה, אח בבית החולים, פרמדיקית, פקח טיסה ועוד. כסף הם לא רואים כאן

שינויי האקלים כאן קיצוניים. בעוד העשן מיתמר מעל העיירה מתחיל גשם שנמשך כמה שניות אבל יורד בשטף חזק. בינתיים במלבורן יורדים נתחי ברד ענקיים בגודל של כדורי טניס. "את יודעת? אני עזבתי כשחשבתי שאני עומדת למות. אני חשבתי שאני עומדת למות בשריפת יער במכונית", אמרה קלסי, הילדה הכי מבוגרת שפגשנו. בת 18. אבא שלה איבד את הבית שלו בשריפה לפני כמה ימים. היא מהעיירה בירמברג, סובלת מהתקפי חרדה.

כבר עשר בלילה. ושוב חם אבל יש קצת רוח. היא מסתובבת בין שברי הבית. מרימה פיסה אחת של מה שהיה טלוויזיה. היא היתה שם וראתה איך הלהבות לוקחות לה את בית הילדות שלה, ואת מעט התמימות. "זה לא צריך ליפול עליי. לא על ילדה בת 18". תוך כדי שהיא מדברת, באופק השחור בשמיים מתקרבת סערה.


שריפות באוסטרליה (צילום: אי־פי)

יממה אחר כך, בעיירה אחרת בשם מורויה, פורצת שריפה שמאיימת להשמיד את בתי התושבים. במהרה מגיעים השוטרים וחוסמים את הדרך. כבאיות אש מפלסות לכיוון. אנחנו מגיעים לשם דווקא בגלל האזהרות. רשות הכיבוי פיתחה אפליקציה מיוחדת שתראה לתושבים היכן בדיוק מתפשטות הלהבות.  בכניסה לכל עיירה יש שילוט מיוחד עם דירוג: עד כמה השריפה שמשתוללת כאן חמורה. עכשיו מסווגים את הדליקה הזאת בדרגה אחת מתחת לקטסטרופה.

השמיים אדומים. בעצים אוחזות הלהבות. כוחות הכיבוי עושים את כל המאמצים כדי להציל לפחות רכוש. במעבה היער נמצא הבית של אנדי. הוא נוסע במכונית שלו עד המחסום ובחזרה. פותח את דלת הברזל של המוסך שלו, מצלצל לחברים. לא כל כך יודע מה לעשות. מחליט לשפוך דליי מים. מרחיק אותנו מהשטח שלו.

קחו את כל הכבאים המתנדבים בישראל, תכפילו ותשלשו ועדיין לא תגיעו למספר העצום הזה: כ-200 אלף כבאים. כמעט כל התחנות נשענות על כוח רצון של אנשים טובי לב בדרך אל היער, שביום יום יש להם עיסוקים אחרים לגמרי

רק עכשיו, כשרואים את מהירות התפשטות האש בעיניים, אפשר להבין מה עבר על קלסי כשראתה מהחלון את השריפה מתקרבת לבית. לבקשת אמה היא שחררה את החיות רגע לפני שעזבה. כבשים, פרות וסוסים. בהם גם מונטי, הסוס האהוב עליה. וכל הדרך חשבה שאיבדה אותם כי לא הצליחו לברוח. בבוקר נפתח הכביש וקלסי ואימה מיהרו לחזור הביתה. אז הבינו שהסוסה מונטי בחיים. יחד איתה חזרו כל החיות הביתה.

את נח הכבאי אנחנו פוגשים כמה ימים אחרי. הוא בדיוק חוזר מכיבוי שריפה בבקסטון. "ואני כבאי מתנדב בסידני. גדלתי בישראל. הייתי שם מכיתה א' ועד כיתה ו' ואז עברנו לפה". קחו את כל הכבאים המתנדבים בישראל, תכפילו ותשלשו ועדיין לא תגיעו למספר העצום הזה: כ-200 אלף כבאים.  כמעט כל התחנות נשענות על כוח רצון של אנשים טובי לב בדרך אל היער, שביום יום יש להם עיסוקים אחרים לגמרי.

תמונות של שריפות, קריקט וחדשות על קורונה

בכניסה לוולינגטון, למשל, התחנה מאכלסת כבאית מתנדבת שהיא אם במשרה מלאה, אח בבית החולים, פרמדיקית, פקח טיסה ועוד. כסף הם לא רואים כאן. ראש הממשלה, סקוט מוריסון, החליט שלא לצ'פר אותם אפילו. הכל על חשבון זמנם הפרטי. המחיר כבד: נפשי ופיזי. משמרות ארוכות, עייפות מצטברת, חודשים ארוכים של כיבוי.

רשת הקשר מדווחת על שריפה קרובה. חלק מהצוות יוצא לכבאית. אחרים נותרים ומעבירים את הזמן. מחליפים תמונות משריפות שצילמו, מאזינים לחדשות ומתעדכנים בנגיף קורונה המתפשט וגם משחקים קריקט. בינתיים. עד שייקראו לדגל.

נח יודע בתוכו שהצלה במקרה הזה היא בעיקר סוג של תחושה רומנטית. מי שנמצא במוקד האש ולא הספיק לברוח, גם לא יצליח. הכבאים בעיקר מנסים להציל רכוש כי אין סיכוי לכיבוי האסון המתפשט מהזן האוסטרלי, הקטלני.

מה היה בבאקסטון, אנחנו שואלים. הוא הרי בדיוק חזר משם. "ראינו בית שעלה באש. אמרנו שנגרור את הקרוואן קצת הצידה. כשהבעלים יחזרו יהיה להם איפה לישון. זאת הרגשה טובה, שהצלחנו להציל משהו מהבית שלו".

אנחנו נוסעים מסידני, מוצאים בית אחר בית הרוס. הלהבות לקחו הכול. פתאום רואים קנגורואים ביער. יורדים לצלם. תוך כדי, מגיעות פאם ובלינדה, אם וביתה, שמתגוררות בעיירה. "פה אנחנו נלחמנו בשביל הבית. הרשויות אמרו להתפנות. כמה אנשים הלכו. אני לא הייתי מבקשת מאף אחד להילחם בשבילי. את מבינה למה אני מתכוונת?", אמרו.

כמה שעות קודם לכן הגיע מסוק שניסה להרטיב את הירוק. ככה ממדי הפגיעה הצפויים אולי יקטנו מעט. פאם מסייעת לבעלה החולה ומעבירה אותו אל השכן. למקום בטוח יותר. האש אחזה בעצים. וגם בבתים של השכנים. נח והחברים שלו ניסו לכבות את האש. "היה סיוט שם. היה ממש סיוט. כמעט כל בית עלה באש. המשימה שלנו הייתה להגן על הבתים. כמעט כל בית לא הצלחנו".

גובה הלהבות היו שניים שלושה מטרים. פתאום באה הרוח וקפצה. העצים התחילו להתפוצץ. אז היינו מוקפים באש. נתקענו בעצים. בעמודים. והיינו תקועים שם. "אתה הולך למות מכוויות. אתה הולך למות מהחום מחוסר חמצן. ואתה יושב שם ואתה אומר שמע ישראל".

נח בוכה ויושב על הארץ. הוא עם מדים של כבאי. גיבור מותש מהקרב. פתאום הדמעות מתחילות לזלוג מהעיניים. "אני חושב על איך שיכולנו לא לצאת משם". נח ניצל. חבריו הכבאים באו וחילצו אותו מהאש רגע לפני שהיא אחזה בבגדיהם. אבל לוחמי אש אחרים נהרגו ממש לידם, בקריסת עץ.

פאם פרצה בבכי: "הם היו בני 35. איבדו את חייהם. אף אחד לא צריך. נלחמו בשבילנו". שני הכבאים שמתו ממש ליד היו הורים צעירים לילדים. הם קיפחו את חייהם שעה שניסו להציל חיי אחרים. עץ קרס על המשאית שלהם. בהלוויה תחבוש בתו של אחד הכבאים את הכובע של אביה לראשה.

לחיות שנחרב להן הבית אין מקום לשתות בו ולירון מתקין צינורות מאולתרים סביב עצים שישמשו להם מקורות מים. כדי לקבל ציוד ומזון לחיות הוא הלך כמה ימים קודם לקושש תרומות

בינתיים, בתחנה בווינג'לו מביאים אנשי העיירה ללוחמי האש שחזרו עכשיו מהמשימה אוכל. קופסאות שימורים, פירות וממתקים. אחד המקומות הפוריים ביותר שמספקים מזון עד לפתח התחנות בהתנדבות הוא זה של החבדניקים. מי שמפקח על כל המבצע הזה הוא בכלל שף אוסטרלי, שעובד בבית חב"ד.

זעם על ראש הממשלה ותקשורת מגויסת

האוסטרלים יורים עכשיו את החיצים על ראש הממשלה שלהם, סקוט מוריסון. לפני כמה חודשים, בעיצומן של שריפות כבדות ואבדות רכוש ונפש, הם תהו לאן נעלם ראש הממשלה. אנשים סירבו ללחוץ את ידו לשלום. ההתעלמות המופגנת של ממשלת אוסטרליה משינויי האקלים, מוציאה המונים לרחוב. בכלל, אוסטרליה נחשבת ליצואנית מספר אחד של פחם. התעשייה הזאת מעורבבת חזק עם פוליטיקה ופוליטיקאים, ואנשי עסקים, שתורמים לקמפיינים של בחירות ומקבלים לכאורה הטבות לפיתוח המכרות שלהם.


דוב קואלה מפונה מיער שנשרף באי הקנגורו (צילום: אי־פי)

גם איל התקשורת רופרט מארדוק, שבבעלותו כלי תקשורת רבים באוסטרליה, הוא מה שמכנים אותו מותחי הביקורת מכחיש שינויי אקלים. עורכים בכירים לשעבר בעיתוניו חברים היום בצוות של ראש הממשלה מוריסון. במצבת כוח אדם כזאת, בדלתות מסתובבות כאלה, קל להבין עכשיו מדוע ראש ממשלת אוסטרליה מתייחס בביטול להתחממות הגלובלית. אבל אפשר להבין גם מדוע כשהוא כבר מכריז על נקיטת צעדים – האזרחים לא ממהרים להאמין לו.

הכעס שלהם גדול אפילו יותר כי הם זוכרים את אסון "השבת השחורה" של 2009. אז מדינת ויקטוריה ספגה אש בבת אחת ב־400 מוקדים שונים. 173 בני אדם נהרגו, מאות נפצעו ואלפים נאלצו לעזוב את בתים. הנזק הכלכלי הוערך ביותר מארבעה מיליארד דולר אוסטרליים.

את הרס הדליקות ייקח עוד זמן רב לשקם. 33 בני אדם נהרגו ועונת הקיץ השחורה עוד לא הסתיימה. ניצוצות האש יכולים להידלק בכל רגע מחדש. והיבשת תבער

את פאס מצאנו מגדר בתים שעלו בלהבות באזור העיירה בילפין. האזור כולו מסוכן, העצים החרוכים נוטים לקרוס ועל הפריטים הבודדים שנותרו אחרי האש, רוצים להגן. "הקנגורואים מתו", הוא אומר ולוקח אותנו ליער, מצביע על הגופות המפוחמות. זבובים חגים מעליהן. על פי ההערכות, האש אחזה באלפי קנגורואים. זאת חיה שיודעת דווקא לברוח מהר אבל רבים פשוט לא הספיקו. לעומת הקנגורו דובי הקואלה, האיטיים יותר, לא בורחים בדרך כלל אלא מטפסים גבוה על העצים. עשרות אלפים לא הצליחו להינצל.

מתוך האסון הנצו פרחי יוזמה. מי שאכפת לו ורוצה לעזור לסביבה, לבעלי החיים ששרדו את אימת הלהבות. כמו לירון למשל. לירון שירת בצבא ביחידה קרבית מודיעינית. הוא הכין מפה ובא מצויד. בשעות בין הערביים חיות הכיס יוצאות מהיער. לחיות שנחרב להן הבית אין מקום לשתות בו ולירון מתקין צינורות מאולתרים סביב עצים שישמשו להם מקורות מים. כדי לקבל ציוד ומזון לחיות הוא הלך כמה ימים קודם לקושש תרומות.

חזרנו לעיירה באקסטון לתעד את ההרס, בסמוך לבית של פאם. ושם, פתאום אנחנו רואים איך הקנגורואים צצים ועולים מהיער השרוף. פאם ממהרת להביא להם לחם. ואז, בזווית העין, הן מבחינות בקיפודון הנמלים האוסטרלי. כשהגיעו הלהבות הוא נכנס למחילה ונשאר בחיים.

אם מסתכלים היטב על העצים החרוכים, כבר רואים בשוליים צמיחה חדשה. לטבע יש כוח. לפני ימים אחדים הודיעה רשות הכיבוי באוסטרליה שלראשונה הצליחה לבלום את התפשטות השריפות. זה כנראה אחרי שמזג האוויר שוב השתגע: שיטפונות פקדו את האזור כולו, סופה טרופית הגיחה פתאום. אבל למרות מצב הרוח, את הרס הדליקות ייקח עוד זמן רב לשקם. 33 בני אדם נהרגו ועונת הקיץ השחורה עוד לא הסתיימה. ניצוצות האש יכולים להידלק בכל רגע מחדש. והיבשת תבער.

לכל פרקי הזמן הירוק – לחצו כאן