הרשימה המשותפת בחירות 2020 ערביי ישראל
צילום: דוד כהן, פלאש 90

מעמדת הכוח: הרשימה המשותפת צריכה להפוך ל"קורבן פיוס" במקום "קורבן סכסוך"

ריאד עלי סבור שאחרי ההישג בבחירות הרשימה המשותפת צריכה להחליט אם היא מעוניינת להשיג לגיטימציה כשחקן שווה זכויות במגרש הפוליטי, ולנסות ולהתכתב עם היהודים מהמקום של נכונות להכלה והכרה בנרטיב שלהם | דעה
ריאד עלי
08 במרץ 2020
17:00

הרשימה המשותפת, על מרכיביה, מצדדת בפתרון שתי המדינות. מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל. השאלה היא האם הרשימה המשותפת, בפוליטיקה שהיא מקדמת, אכן מכינה את הציבור הפלסטיני בישראל ליום שאחרי הקמת אותה מדינה פלסטינית? האם היא מתכתבת בצורה כלשהיא עם המציאות העתידית שהיא שואפת לממש?

הרי ברור להם שיום אחרי הקמת מדינת פלסטין, הפלסטינים אזרחי ישראל יישארו כאן בישראל, לבד, ללא עורף פלסטיני. ללא עורף ערבי או בינלאומי. לבד, ממש לבד – עם היהודים. ואיתם הם חייבים להתנהל. הרי ברור להם שמדינת ישראל כחלק מאותו עתיד תכיר בפלסטין "כמדינת הלאום של העם הפלסטיני", ובתמורה לכך, מדינת פלסטין תכיר בישראל "כמדינת הלאום של העם היהודי". כל זה בתמיכה בינלאומית רחבה. אחרת לא יהיה הסדר. הרי גם ברור ונהיר להם שהרוב המוחלט של העם היהודי, כולל מה שנשאר מהשמאל הציוני, לא יסכים בשום סיטואציה, שישראל תהפוך "למדינת כל אזרחיה או כל לאומיה".

בזכות הכוח: הרשימה המשותפת הפסידה בגדול את העם היהודי

את מה שקרה בבחירות האחרונות ניתן לדמות למה שקרה עם קבוצת בית"ר ירושלים, שנכנעה לקבוצת "לה-פמיליה", כשוויתרה על שחקני חיזוק צ'צ'ניים מוסלמים. כחול לבן היא בית"ר ירושלים של הבחירות האחרונות שנכנעה לקולות ה"לה-פמיליה", ביציע הבוחרים והחליטה שלא תיעזר בשחקנים פלסטינים כדי לנצח בבחירות. זו לא הייתה טקטיקת בחירות רגעית, כי אם הכרזת אמונים למדינת ישראל כמידתנו של העם היהודי. זה היה שלילת הלגיטימיות האזרחית של הערבים במדינת ישראלי להיות שחקנים שווים על כר הדשא הפוליטי.

על הפרק: שאלת הלגיטימיות של הציבור הערבי  

אני טוען שאחרי הבחירות האחרונות, על הרשימה המשותפת והערבים אזרחי המדינה מוטלת אחריות ייחודית במינה. הסוגיות שעל הפרק חורגות בהרבה מזהותו של ראש הממשלה הבא, חורגות בהרבה מהחלטתו של בני גנץ אם להיעזר או לא ברשימה המשותפת כדי לשים קץ לשלטון נתניהו.

שאלת הלגיטימיות עומדת על הפרק. במנותק ממה שיחליטו בכחול לבן, על הרשימה המשותפת לחתור באופן יזום כדי להשיג לגיטימציה לעצם זכותה להיות שחקן שווה זכויות במגרש הפוליטי. לפני זה עליה גם להחליט אם היא רוצה בכלל לעשות זאת. ללא ספק מידת הלגיטימציה תהיה פרופורציונאלית למידת השותפות שהפלסטינים בישראל ירצו להגיע אליה. להמשיך ולדרוש זכויות כישראלים ולתת חובות כפלסטינים הוכח כלא יעיל – אפילו מזיק.

אני בהחלט שואל ומתוך עוצמה פנימית ומעמדת כוח מוסרית, אם לא מוטלת עליי האחריות לנסות ולהתכתב עם הנרטיב היהודי? להבין אותו.

לרגע איני מתכחש לאובססיית סיפוח השטחים בישראל. אובססיה שחלק מאד גדול מהעם היהודי, במרכז הפוליטי וגם בימין רוצה לקדם. לרגע איני מתעלם מהאפליה הגזענית כלפי כל האוכלוסיות הלא יהודיות במדינת ישראל. לרגע איני מתעלם מנרטיב הנכבה החרוט עמוק בזיכרון הפלסטיני.

אבל אני בהחלט שואל ומתוך עוצמה פנימית ומעמדת כוח מוסרית, אם לא מוטלת עליי האחריות לנסות ולהתכתב עם הנרטיב היהודי? להבין אותו. להכיל אותו ולתת לו לגיטימציה. לא מהמקום של חנפנות ותחושת נחיתות, כי אם מהמקום של עוצמה מוסרית ונכונות להכיל את האחר. כמי שחי ועובד עם העם היהודי, אני יודע עד כמה הם כמהים לשמוע מפי הפלסטינים, כאן בישראל ובכלל את המשפט: "אתם היהודים נמצאים כאן מכוחה של זכות היסטורית ולא בזכות הכוח הצבאי שבניתם".

להבנתי, על הרשימה המשותפת והציבור הפלסטיני בישראל מוטלת האחריות לנסות ולהתכתב עם היהודי מהמקום הזה של נכונות להכלה והכרה בנרטיב שלהם. להבין ולהכיר בכך שהפחד הקיומי שלהם הוא פחד אמת. זה לא אמור להתפרש כמתן יתרון לנרטיב היהודי על פני הנרטיב הפלסטיני. נהפוך הוא – זה רק יכול לחזק את המוסריות של הנרטיב הפלסטיני. 

וידוי אישי, כל פעם שאני שומע יהודים אומרים "לעולם לא עוד" אני מרגיש ומשוכנע שברגע שהמילים האלה נפלטות להם מהפה, הם חושבים על הנאצים ובו בזמן הם חושבים עליי ומסתכלים עליי. זה לא נוח. זה מקומם, מרתיח, וגורם לחלחלה. אני לא שם – אני לא נאצי גם לא בפוטנציה. אבל יש בי את העוצמה לנשום עמוק, להכיל, להבין ולזכור. היה רגע אחד שבו כל העולם צפה מן הצד כשהנאצים העמידו אותם כיהודים, בגלל שהם יהודים, בשורה ארוכה והצעידו אותם אל תאי הגזים. זו לא המצאה של זקני ציון.  

רבים הם הפלסטינים, בישראל, בשטחי הרשות, בעזה ובעולם הערבי שעדיין רואים בישראל פרויקט קולוניאליסטי ציוני שכל מטרתו בניית בסיס כוח צבאי של המערב במזרח התיכון. אני מאמין שישראל היא תוצר ויילוד ישיר ולא מתוכנן של פשע היסטורי מרושע וזוועתי שהיהודים – לא היו שותפים לו.  אלא אם יש מי שחושב שזקני ציון יזמו את השואה כדי להצדיק ולהכשיר הקמת מדינה יהודית על חשבון העם הפלסטיני. 

הרשימה המשותפת צריכה להגדיר את מטרות העל של ערביי ישראל

ח"כ אחמד טיבי אמר פעם שישראל היא מדינה דמוקרטית ליהודיה ויהודית לערבים שבתוכה. לא רק שהוא צדק, ישראל של היום היא הרבה יותר יהודית משהייתה אי פעם. היא לא רק מתנהלת כדמוקרטית כלפי יהודיה ויהודית כלפי כל מי שאינו יהודי בתוכה. בישראל של ימינו יש בהחלט לא מעט יהודים שהפכו את הגזענות לאידאולוגיה לגיטימית ומוסרית. זה מפחיד. מאוד מפחיד.

אחרי פרסום תוצאות הבחירות הצהיר ח"כ איימן עודה כי הוא רוצה ללמד את בנימין נתניהו מהי דמוקרטיה. מהו שלטון הרוב ועל הדרך לשלוח אותו הביתה. ובכן, ח"כ עודה, עצתי הצנועה אליך: זה לא הזמן לכך, זה אפילו מסוכן. העם היהודי עדיין לא בשל לכך.

בלי קשר עד כמה, אם בכלל, הרשימה המשותפת פעלה כדי להכשיר את השטח לשותפות מלאה בהכרעות בעלות היבט לאומי בישראל. העם בישראל אמר את דברו ובחר בכ-100 חברי כנסת יהודים שהצהירו שלא יאפשרו לכם כפלסטינים דריסת רגל בפוליטיקה הלאומית של מדינת ישראל. "בלי המשותפת מבפנים וגם מבחוץ", הבטיח בני גנץ לבוחריו. מניסיון העבר בממשלת רבין, מעורבות כזו שנכפתה ללא הכנה נכונה של השטח, החזירה את כולם, יהודים וערבים הרבה שנים אחורה.

אולי זוהי האחריות המוטלת על המיעוט הערבי בישראל - לנסות ולראות את המציאות דרך עיניים יהודיות?

הכי מסוכן בדמוקרטיה אתנית, וישראל היא דמוקרטיה אתנית אדוקה ופנאטית, זה להמליך מלך יהודי בעזרת גורם חיצוני המוגדר בפי רבים ובלשון המעטה – אויב. להיות חכם ולא צודק זה צו השעה. דווקא מן המקום הזה שבו הרשימה המשותפת הפכה לנציגות הנבחרת והלגיטימית של הפלסטינים בישראל. מן המקום הזה של הכוח והביטחון העצמי, הרשימה המשותפת יכולה וחייבת להרשות לעצמה לעצור ולחשוב. זה בהחלט הזמן לשרטט את גבולות החזון ולהגדיר את מטרות העל שלכם כאן בישראל. זה הזמן להיות כנים ביותר עם הציבור שלכם ולענות על כמה שאלות יסוד.

האם ישראל היא באמת תחנה סופית בעבורכם כפלסטיניים אזרחי המדינה או שמא היא תחנת ביניים, עד שיבוא גואל? האם ליהודים מגיעה מדינה לאום - לצד מדינת לאום פלסטינית - שבה הם יכולים לממש את המאוויים הלאומיים שלהם? אם התשובה לכך חיובית אז הגיע הזמן להיפרד מפוליטיקת "הקורבנות הפסיבית", שהובילה אתכם במשך שבעה עשורים ולאמץ תחתיה פוליטיקה של "אזרחות אקטיבית".

זה אכן יהיה הזמן לפתוח בדיאלוג חדש ויזום עם העם היהודי. עוד לפני שנלמד אותם מהי דמוקרטיה ומהו שלטון הרוב, עלינו - כאזרחים לא יהודים - לרצות להפוך לחלק אינטגראלי וגם לגיטימי מאותו רוב דמוקרטי. זה אכן יהיה הזמן להציע ליהודים עסקת חבילה. הכרה הדדית בנרטיבים. זה גם יהיה הזמן להציע להם זהות חדשה ומשותפת, זהות אזרחית ישראלית המבוססת על הנכונות לחלום ביחד, לפעול יחד ורק אחר כך לשלוח הביתה, אם צריך, ראש ממשלה שאולי הגיעה העת להחליפו.

אולי התפקיד המוטל על הרשימה המשותפת זה לחשוב מחוץ לקופסה ולשכנע את הציבור שלה להפסיק להיות "קורבן הסכסוך" ולהפוך "לקורבן הפיוס"

לפעמים אני שואל בהתרסה אם למיעוט יש אחריות כלפי הרוב. ובכן, אולי זוהי האחריות המוטלת על המיעוט הערבי בישראל. לנסות ולראות את המציאות דרך עיניים יהודיות. היהודים רואים בעצמם מיעוט קטן ומפוחד במרחב ערבי מוסלמי מאד דומיננטי במזרח התיכון והם דווקא, ולא אתם, המיעוט שזקוק להגנה והכרה בזכויותיו לקיום לאומי משלו.

אולי התפקיד המוטל על הרשימה המשותפת זה לחשוב מחוץ לקופסה ולשכנע את הציבור שלה להפסיק להיות  "קורבן הסכסוך" ולהפוך "לקורבן הפיוס". להסכים מתוך בגרות פוליטית, שבתמורה למדינת לאום פלסטינית עצמאית הם, בני עמם והעולם הערבי יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בתמורה לכך הם יקבלו שוויון אזרחי מלא, תוך התחשבות בהיבטים לאומיים מסוימים שיאפשרו להם חיי קהילה לאומיים.

בהסדר שכזה שני מפתחות יופקדו בלעדית בידיים יהודיות. מפתח הביטחון ומפתח הדמוגרפיה- חוק השבות. תפקידים כמו ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל, ראשי המוסד ושב"כ וכו' יהיו לעולם בידיים יהודיות. כל השאר בחלוקה שוויונית. הזכויות שוות והחובות מותאמות אוכלוסיות. ועם הסדר כזה אין שום מניעה שיום אחד נשיא המדינה - תפקיד ייצוגי וסמלי -  ימלא אזרח פלסטיני ישראלי.

אני מאמין שזה בידיים שלנו. וכמאמר היהודים  -"לא בשמיים היא". הרצל ניסח זאת אחרת: "אם תרצו אין זאת אגדה". ואם היהודים יסרבו, נוכל להסתכל בלבן של העיניים שלהם עם מצפון נקי.