צילום: הדס פרוש ומרים אלסטר, פלאש 90 • דוברות המשט
כלכלת קורונה: אז איך יוצאים מהמשבר?

כלכלת קורונה: אז איך יוצאים מהמשבר?

איך נשקיע את הסיוע הכלכלי בצורה שבאמת תסייע למשק הישראלי בטווח הרחוק? ומה יש לנו ללמוד מסין, איטליה ואפילו מלזיה? | פרשנות
שאול אמסטרדמסקי | פרשנות
23 במרץ 2020
09:17

1. ראש הממשלה בנימין נתניהו הורה לצוותים הכלכליים בממשלה: ״להגיש בתוך 48 שעות תכנית לניהול המשק״, וגם ״חבילה נוספת של הקלות רחבות ומשמעותיות, בהן סיוע לעצמאים, שכירים, עסקים ומשקי בית״. חלקים מהתוכנית הזו, אמרו במשרד ראש הממשלה, יובאו לאישור הכנסת. חברים, היכונו לאמא של כל חוקי ההסדרים.

כדאי לשים לב לניואנסים בהודעה הזו. מדובר כאן בשני דברים נפרדים. האחד הוא חבילת סיוע - כלומר ניסיון לסייע לכל מי שנפגעו כלכלית ממשבר הקורונה להישאר עם הראש מעל למים. עזרה לעצמאים, שכל העבודות שלהם בוטלו כי אנשים יושבים בבית; לעובדים שהוצאו לחל״ת או פוטרו, כי מקום העבודה שלהם חדל מלתפקד (בתי מלון, למשל); ועובדים שעבודתם נפגעה כי במקום העבודה הם אינם יכולים יותר להיות בקבוצות גדולות יחד (משרד עורכי דין, למשל).

מגפת קורונה: ההנחיות, המספרים ומסלולי החולים - לכל העדכונים בעמוד הטלגרם של כאן חדשות

במשרד האוצר לא רצו לגבש חבילת סיוע כזו כבר עכשיו. שם טוענים שהסיוע שהממשלה העניקה עד כה מגיע כבר לכ-20 מיליארד שקלים. מחצית מהסכום הזה אינו תקציבי ממש, אלא ערבויות להלוואות שעסקים יכולים לקחת. יתר הסכום מורכב מדמי אבטלה לכחצי מיליון ישראלים, בשווי של כשלושה מיליארד שקלים בחודש; עוד חמישה מיליארד שקלים ששר האוצר התחייב להשקיע בהמשך בתשתיות (רוב הסכום הזה גם ככה היה אמור להיות בתקציב 2020); ועוד כשני מיליארד שקלים שהאוצר מזרים למערכת הבריאות בשביל להתמודד עם הנגיף.

הפוליטיקאים רוצים תוצאות כאן ועכשיו. כל פוליטיקאי, משיקוליו שלו. לכן האוצר נדחק לפינה שהוא אינו רוצה להיות בה

באוצר היו מעדיפים להמתין ולראות מה אנחנו לומדים בתקופת ההסגר: אם ועד כמה ההסגר והריחוק החברתי מצליחים להאט את התפשטות הנגיף? מה קורה בינתיים בעולם? עד כמה אנחנו מבינים את התנהגות הנגיף? עד כמה אנחנו מצליחים לבדוק את האוכלוסיה, ולאתר קבוצות חולים, וגם את האנשים שכבר חלו והבריאו ואפילו לא ידעו זאת? כל אלה, אומרים באוצר, קריטיים בשביל להבין איזו חבילות חילוץ, סיוע והתנעה למשק צריך להציג בהמשך.

אבל הפוליטיקאים רוצים תוצאות כאן ועכשיו. כל פוליטיקאי, משיקוליו שלו. ולכן האוצר נדחק לפינה שהוא אינו רוצה להיות בה. בימים אחרים הוא היה מנסה למסמס את העניין הזה (ע״ע תוכנית מע״מ אפס של שר האוצר לשעבר יאיר לפיד שמעולם לא התממשה, כי פקידי האוצר סייעו להרוג אותה). כעת, אין לאוצר דרכים לעשות זאת. תהיה תוכנית חילוץ.

2. אני לא יודע מה יהיה גובהה של תוכנית החילוץ, משום שאיש עדיין לא יודע. ממשלות אחרות בעולם הציגו תוכניות חילוץ בהיקפים דמיוניים של 10%-15% מהתוצר (קנדה, גרמניה, בריטניה, דנמרק ועוד. בארצות הברית הדיונים עדיין נמשכים). בישראל, 10% מהתוצר הם בערך 130 מיליארד שקלים. קשה לי לראות כיצד האוצר מגיש תוכנית בסכום הזה. אם אני צריך לנחש, לדעתי תוכנית חילוץ שהאוצר יחבר לא תעבור את ה-40 מיליארד, כלומר כ-3% מהתוצר.

את המשבר של 2020 ישראל מתחילה עם גירעון של 3%-4%. מה שאומר שבסוף המשבר הזה הגירעון עלול להגיע בקלות לפי שניים מזה -6%-8%

יש לזה כל מיני סיבות. אחת מהן היא הגירעון הממשלתי. למשבר של 2008 ישראל נכנסה עם גירעון אפס. זה אפשר לה להגדיל את הגירעון בשנת 2009 - השנה שבה הצמיחה נפגעה, הכנסות המדינה קטנו והוצאותיה גדלו.

את המשבר של 2020 ישראל מתחילה עם גירעון של 3%-4%. מה שאומר שבסוף המשבר הזה הגירעון עלול להגיע בקלות לפי שניים מזה -6%-8%. במשרד האוצר מפחדים שמעבר לזה הממשלה לא תוכל לגייס כסף בשוק בשביל לממן את הצעדים שהיא רוצה לעשות, ובעיקר בשביל לממן את שיקום המשק ביום שאחרי. זה בדיוק המחיר של גירעון גבוה בימי שגרה - אתה מוגבל יותר בשעת חירום.

אבל האמת היא שאפילו אם האוצר ישפוך מיליארדים רבים על המשק בניסיון לחלץ אותו, אפילו אם הממשלה תגדיל את דמי האבטלה - כיום דמי האבטלה נעים בין 40%-80% מהשכר שלכם, ככל שהשכר גבוה יותר כך השיעור נמוך יותר - ותיתן תמריצים לתעסוקה ותחלץ עסקים וכו׳, לא בטוח שזה יעזור.

כל עוד הווירוס בחוץ, וכל עוד אין לנו חיסון שיאפשר לאוכלוסיות בסיכון להתגונן מפני הדבקה, או טיפול שיעזור למי שנדבק להבריא ולצאת מכלל סכנה, אנחנו בבעיה מבנית. בשביל למנוע מהנגיף להתפשט, אנחנו צריכים להתרחק זה מזה. זה אומר לא להצטופף בבריכה, או באוטובוס, או ברכבת, או בבנק, או בתור לקופה בסופר, או בבית הקולנוע, או בבית הקפה, או במקום העבודה.

זה אומר גם לא לשלוח את הילדים לבית הספר. בקיצור, לא לעבוד. לכן, הכסף שהאוצר ישפוך על המשק לא בהכרח יפתור את הבעיה המבנית הזו. את הבעיה הזו צריך לפתור בדרך אחרת. וכאן אני מגיע לחלק הראשון בהודעת ראש הממשלה. הוא דרש מהצוותים הכלכליים לחבר ״תוכנית לניהול המשק״. כי בימי קורונה המשק צריך להיות מנוהל, הוא לא יכול להתנהל רגיל.

3. זה, בעצם, החלק הכי מאתגר בסיפור הזה - מה הכללים שהממשלה צריכה לקבוע בשביל לאפשר למשק לחזור לפעילות חלקית מצד אחד, אבל לוודא שהחזרה לפעילות לא מאיצה מחדש את קצב ההדבקה של הנגיף? כי אם זה יקרה כל עוד אין לנו חיסון, המשמעות תהיה שוב הטלת הסגר מוחלט. נסו לחשוב רק על האפקט הפסיכולוגי של צעד כזה.

אז מה עושים? זה הזמן ללמוד מסין וממדינות המזרח, שחוות את התהליך הזה בימים אלה. בסין ובקוריאה הדרומית, למשל, היכן שהושגה השתלטות על קצב ההדבקה של הנגיף, חלקים גדולים מהכלכלה חזרו לתפקוד, גם אם לא מלא.

בסרטון הזה, למשל, איציק הסיני - אם אתם לא מכירים את איציק הסיני עד כה, שווה לגגל - מסביר לצופים הישראלים כיצד נראה ופועל כיום אחד המפעלים הסינים של יונדאי לייצור מכוניות. בשביל להיכנס למפעל צריך לעבור בדיקת חום, ולרשום בדיוק מה הייתה המדידה. כל הפועלים חובשים מסכות. הם עובדים במשמרות עם פחות עובדים בכל משמרת. כל פסי הייצור אוטומטיים לחלוטין. בחדר האוכל נעשו שינויים משמעותיים - לא אוכלים יותר כולם ביחד, אלא בשלושה סבבים. אלה רק מקצת הדברים שמפעלים בישראל צריכים לעשות - כבר עכשיו - בשביל להתאים את עצמם לעולם שבו אנחנו נאלצים לחיות לצד הנגיף.

דוגמה אחרת היא סופרמרקטים. כבר עתה בארצות הברית רשתות סופרים מציגות עולם חדש. רשת הסופרים "Whole Foods", למשל, הודיעה כי השעות המוקדמות של הבוקר יוקצו לקניות של תושבים מבוגרים שנמצאים בקבוצת סיכון, כדי שלא יבואו במגע עם אנשים שעלולים להדביק אותם. בשווייץ, רשת הסופמרקטים "Coop" פרסמה סרטוני הדרכה שמסבירים כיצד יש לבצע קניות בעידן קורונה - שקיות ניילון על הידיים, מרחק זה מזה, ועוד. באיטליה לקוחות מורשים להיכנס לסופר רק בקבוצות קטנות לפרק זמן מוגבל. גם בתוך החנות, אי אפשר להיות יותר מכמה לקוחות במחלקה בעת ובעונה אחת. הקנייה הופכת להיות מעין ריקוד קבוצתי.

 הקנייה הופכת להיות מעין ריקוד קבוצתי. שעות קנייה נפרדות לאזרחים ותיקים

4. התאמות כאלה אינן מספיקות. ישנן תעשיות שלמות ועסקים רבים שלא יצליחו לבצע התאמות כאלה בעצמם. זה המקום שבו הממשלה בישראל יכולה ללמוד משהו מממשלת מלזיה. כן, מלזיה. 

בחבילת הסיוע שהציגה ממשלת מלזיה, בין צעדים כמו הטבות מס, דחיית תשלומי מיסים ותשלומים אחרים למדינה וסיוע לעסקים קטנים שהציגו גם ממשלות אחרות - מסתתר סעיף מעניין. סעיף שמסתכל על היום שאחרי, היום שבו המשק והכלכלה ינסו להסתגל לעולם חדש, לתקופה ארוכה של פעילות כלכלית בצד הקורונה - כלומר, בצד סכנת הדבקה והידבקות.

הממשלה המלזית מתחייבת להשקיע כסף בפיתוח תשתיות תקשורת מתקדמות, וסבסוד אוטומציה ודיגיטציה לעסקים קטנים שירצו להסתגל לעולם החדש. השקעה ממשלתית כזו תהיה מאוד משתלמת. היא תגדיל את הפריון במשק הישראלי - בעיה שגם ככה הממשלה ניסתה לפתור בהצלחה חלקית - ותאפשר לפעילות הכלכלית להמשיך להתקיים גם בעידן שבו בני האדם צריכים לשמור מרחק זה מזה. השקעה כזו תהיה אפקטיבית יותר מסתם לשפוך כסף על תמריצים לתעסוקה. העובדים רוצים לעבוד, הם פשוט לא יכולים.

5. אם זה נשמע לכם מסובך, אתם צודקים. כמו שאמר לי השבוע מישהו במשרד האוצר: ״הציבור לא צריך לצפות לחזור בהמוניו לשוק העבודה אחרי פסח, הסיכוי לזה קטן״. הוא צודק - יש לכך סיכוי, אבל הוא קטן. בקרוב מאוד משרד האוצר וראש הממשלה צריכים להתחיל לדבר על זה.

מיום ליום המגבלות הופכות לאפקטיביות יותר. אך הציבור מצפה לקבל משהו בתמורה למשמעת הזו. הוא מצפה לקבל תשובות

הציבור הישראלי כרגע מוכן לקבל את ההחמרות וההגבלות. לא בשמחה, ולא כולם באותה מידה, אבל מיום ליום המגבלות הופכות לאפקטיביות יותר. אך הציבור מצפה לקבל משהו בתמורה למשמעת הזו. הוא מצפה לקבל תשובות, והוא מצפה להבין מה קורה אחרי פסח. אם יום לפני סוף החג, אי שם באמצע אפריל, יבואו הפוליטיקאים או הפקידים הבכירים ויגידו לציבור - ״שומעים? צריך לשבת בסגר עוד חודש״ - התגובה עלולה להיות קשה. ואם הישראלים יחליטו שהם לא מתכוונים להמשיך עם זה ויצאו בהמוניהם מהבתים, הווירוס עלול להתפרץ שוב, והכול היה לחינם.

את הסיפור הזה צריך להתחיל לנהל מאוד בקרוב. להציג לציבור ציפיות ריאליות, ובצידן להבהיר כיצד הממשלה מתכוונת לנהל את היום שאחרי הסגר. כיצד חוזרים לפעילות כלכלית חלקית, וכיצד הממשלה מתכוונת לספק חמצן כלכלי לנשימה עבור אלה שלא יוכלו לחזור לעבוד גם כשהמגבלות יוקלו.