קריקטורה של מחמד שתאייה

הקורונה מתרגלת את כולנו במציאות בלי אבו מאזן

בעולם הערבי לא ששים להציג את המנהיג בחולשתו - מנהיג חזק הוא מתכון ליציבות. יש חונטה שלמה שגורלה קשור קשר הדוק לקיומו של המנהיג. אבל הציבור הפלסטיני מורגל בימים אלה במציאות חדשה: הקורונה מתרגלת את הציבור הפלסטיני במציאות בלי אבו מאזן וראש הממשלה מוחמד שתאייה מסמן כי הוא הבוס החדש | פרשנות
גל ברגר | פרשנות
24 במרץ 2020
17:17

לפני כמעט שנתיים, בסוף מאי 2018, נשא אבו מאזן נאום מכונן מול חברי הנהגת הפת"ח. זה עתה השתחרר מבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה ("האסותא של הפלסטינים") לאחר 11 ימי אשפוז. אלה היו ימים דרמטיים, מורטי עצבים. לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שאבו מאזן בא ויוצא את בית החולים, אך מעולם לא שהה בו תקופה כה ממושכת.

אז, בשעות הראשונות, ניסיתי לברר מה יש לו. מישהו במוקטעה, לא בכיר, שיקר לי במצח נחושה: הראיס כאן, במוקטעה, הוא בכלל לא בבית החולים. "אני יודע שהוא שם", התעקשתי כמה פעמים. בסוף, התרצה ואישר. "מה יש לו?", שאלתי. "מאיפה אני יודע, מה אני דוקטור?", אמר. בסביבתו של הראיס התעקשו תחילה שזו בסך הכול דלקת באוזן התיכונה. רק כעבור כמה ימים הגיע לבקר אותו חבר הכנסת טיבי שחשף את האמת: לראיס יש דלקת ריאות.

זו הייתה דלקת ריאות חריפה. באגף המודיעין של צה"ל באותם ימים לא ידעו אם אבו מאזן ייצא מזה. עד כדי כך היה המצב חמור

זו הייתה דלקת ריאות חריפה. באגף המודיעין של צה"ל באותם ימים לא ידעו אם אבו מאזן ייצא מזה. עד כדי כך היה המצב חמור. בריאות מנהיגים בעולם הערבי היא אחד הסודות השמורים ביותר, ורק המעגל המצומצם, הקרוב ביותר, מכיר באמת את הדיאגנוזה של המנהיג.

 

ערפול המצב הרפואי כתנאי לשרידות ההנהגה

זו לא הייתה הפעם האחרונה כאמור שאבו מאזן נכנס לבית החולים תחת מעטה חשאיות. לפני חודשיים קיבלתי טלפון מרמאללה. מישהו סיפר לי על תנועה חריגה של ניידות משטרה מחוץ לביתו של אבו מאזן. האיש טען בתוקף שקרה משהו לראיס. "אולי הוא רק נוסע לאנשהו", אמרתי. "לא, זה לא רגיל, תבדוק את זה, קרה לו משהו", אמר. בדקתי, ואכן הראיס יצא שוב לבית החולים, הפעם אלה היו רק בדיקות שגרתיות.

צייצתי בטוויטר כך: "למי שהיה מודאג (והיו) כי ראה הרבה משטרה ליד הבית של אבו מאזן ברמאללה, לא לדאוג, הוא הלך לבדיקות רפואיות שגרתיות בבית החולים". עשיתי זאת כדי שלא יתחילו לרוץ שמועות מאומתות. אבל ברשת החברתית הפלסטינית פורסם ציטוט מעוות של הציוץ שלי: "ברייקינג ניוז: גל ברגר מדווח על הידרדרות חמורה במצבו הבריאותי של אבו מאזן ופינויו לבית החולים". לא היה ולא נברא כמובן. אבל הטלפונים מרמאללה לא איחרו להגיע: איך אתה מעז לשקר כך על מצבו של הראיס?!

מישהו בנה תסריט שלם סביב הגעת אבו מאזן לבדיקות בבית החולים. כאילו כך סתם באמצע היום החליט לקפוץ לביקור במחלקת הילדים במקום

כעבור זמן קצר באותו היום, 20 בינואר 2020, פורסמה בסוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית ופא ידיעה בדבר ביקור שערך אבו מאזן במחלקת הילדים בבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה. צורפו לידיעה תמונות להמחשה. דבר הבדיקות הרפואיות השגרתיות שעבר שם הוסתר מעיני הציבור, אפילו שבסביבתו הקרובה ביותר אישרו לי שאכן כך קרה. מישהו בנה תסריט שלם סביב הגעתו לבדיקות בבית החולים. כאילו כך סתם באמצע היום החליט לקפוץ לביקור במחלקת הילדים במקום.

לאבו מאזן יש קומה שלמה ב"אסותא הפלסטיני" עם צוות רופאים אישי משלו. מעטים בלבד יודעים את מצבו הבריאותי לאשורו. בעולם הערבי, במערכות שלטוניות המבוססות במידה רבה על איש אחד, לא ששים להציג את המנהיג בחולשתו. מנהיג חזק הוא מתכון ליציבות. ולא לשכוח שיש גם חונטה שלמה שגורלה, שלא לומר קיומה, קשור קשר הדוק לגורלו ולקיומו של המנהיג. התרופפות במצב בריאותו או היעלמותו הפתאומית מהזירה עלולה להשליך ישירות על החונטה, לגזור את גורלה. זה נכון גם לגבי הזירה הפלסטינית, בוודאי כששאלת "היום שאחרי" מרחפת ברקע בשנים האחרונות.

החמצן של החונטה

במסגרת מאבקי הכוח ומאבקי הירושה מאחורי הקלעים אמר לי לא מזמן אחד מחברי הנהגת הפת"ח על שני חברים אחרים בהנהגה מהמחנה היריב (שמותיהם שמורים במערכת): "אבו מאזן הוא החמצן שלהם. ביום שהוא הולך, נגמר להם החמצן". מכאן החשיבות שהשניים האלה, כמו גם אחרים מהמעגל הקרוב ביותר לאבו מאזן, רואים בהצגתו כמנהיג חזק, בריא, חיוני ואיתן. כל עוד הוא שם, הם על הגל. בלעדיו, הם לא שווים יותר מדי. המניות שלהם יצנחו כנפילת הבורסות בקורונה.

בתום האשפוז כינס אבו מאזן את חברי הנהגת הפתח. המערכת הממסדית שבנינו כאן, אמר להם, אינה נשענת על אדם אחד - יש רבים שיכולים להיות ראיס 

ב-30 במאי 2018, יומיים בלבד לאחר שיצא את בית החולים אל-איסתישארי ברמאללה בתום האשפוז הממושך, כינס אבו מאזן את חברי הנהגת הפת"ח לישיבה מיוחדת. המערכת הממסדית שבנינו כאן, אמר להם, אינה נשענת על אדם אחד. היא עובדת כמכונה משומנת. ואם האדם העומד בראש הפירמידה הולך, אין זה אומר שהלכה המדינה, שהמערכת מתמוטטת. צריכה להיות המשכיות, אסור שהמערכת תזדעזע, היא צריכה להמשיך לעבוד כרגיל. המערכת צריכה להוביל, לא אדם ספציפי. יש רבים שיכולים להיות ראיס.

גם אם עמוק בפנים כולם יודעים שזה נכון, שהרי גם לפני הסתלקותו של יאסר ערפאת מהזירה עלו חששות שהמערכת הפלסטינית תקרוס אל תוך אנרכיה, המסר שיצא מאבו מאזן לא ממש הופנם.

בוודאי לא על ידי החונטה שאוכלת מידו וכל עולמה כרוך בעולמו, אבל גם אצל רבים מהחוקרים והמסקרים את הזירה הפלסטינית במערכת הביטחון ומחוצה לה לא הופג החשש סביב השאלה: מה יקרה ביום שאחרי אבו מאזן.

האם המערכת תעמוד בזה, תתייצב במהרה על רגליה בלי יותר מדי זעזועים ותבחר במהרה מנהיג שימשיך את ההובלה ואת הדרך גם בלכתו? האם למערכת יש חיים משלה, או שמא בהיעדרו של הראיס אבו מאזן היא תקרוס אל תהומות של אנרכיה ומלחמות בנשק בין המחנות היריבים בפת"ח.

שלושת השבועות האחרונים זימנו לכולנו שיעור מאלף. לראשונה מאז עלה לשלטון לפני 15 שנה, אבו מאזן כבר לא בפרונט

שלושת השבועות האחרונים זימנו לכולנו שיעור מאלף. לראשונה מאז עלה לשלטון לפני 15 שנה, אבו מאזן כבר לא בפרונט. הוא ישנו, ונעדר בו זמנית. הקורונה משאירה אותו בבית, הרחק מהמוקטעה, הרחק ממגע פיזי עם אנשיו. הוא מתנהל מולם בעיקר בטלפון, או בווידיאו קונפרנס. מדי פעם הוא עובר בדיקות רפואיות, מדי פעם מגיח לשעה-שעה וחצי למוקטעה. שומרים עליו היטב, הוא בן 85, בקבוצת הסיכון. הוא הכתר.

אבו מאזן נאם עד כה פעם אחת בלבד מאז שהוכרז מצב החירום בשטחי הרשות הפלסטינית ב-5 במרס 2020, וגם זה שבועיים בדיוק לאחר ההכרזה. נאום קצר מאוד, ומאוחר מאוד. הנתק בינו לבין הציבור מורגש היטב. בגדול, הופעותיו בתקשורת נעלמו כמעט לחלוטין. הציבור הפלסטיני שהיה מורגל לשמוע ולראות את המנהיג שלו מדי יום בפגישות, בנסיעות, בנאומים – פתאום מוצא עצמו מול קודקוד אחר.

ראש הממשלה - מפקיד למנהיג

והקודקוד הזה הוא ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד שתאייה שמונה לתפקיד רק לפני שנה. כבר בהכרזה על מצב החירום ברשות הפלסטינית בתחילת החודש הוסמך שתאייה בצו הנשיאותי שפרסם אבו מאזן (סעיף 4 בצו) לקבל את "הסמכויות הדרושות להשגת מטרות מצב החירום כולן ועל כל הגורמים המוסמכים ליישם את הוראות הצו כל אחד בתחומו". כלומר, ראש הממשלה הפלסטיני הוא האחראי. שתאייה לא היסס לרגע ולקח את הפיקוד בשתי ידיו. זהו מצב חדש שהציבור הפלסטיני אינו מורגל בו. ולא רק הציבור, גם הקודקודים בהנהגה הפלסטינית.

הצו הנשיאותי על מצב החירום כפי שפורסם בסוכנות הרשמית ופא

קחו לדוגמה את המושלים, מושלי המחוזות. אלה הם מינויים אישיים של אבו מאזן. הם למעשה נציגי הראיס במחוז שבו הם מכהנים. מושל שכם למשל אחראי על כל גזרת שכם, העיר והכפרים סביבה. הוא שמקבל החלטות הנוגעות לחוק ולסדר במחוז שלו, לבעיות האזרחיות ולא רק. במשרדו בשכם בכל בוקר מתכנסים מפקדי כל מנגנוני הביטחון הפלסטיניים במחוז (מפקד משטרת שכם, מפקד המודיעין בשכם, מפקד הביטחון המסכל בשכם וכן הלאה) ונותנים לו דין וחשבון על פעילותם.

פתאום המושלים סרים למרותו של ראש הממשלה. זה עלול לייצר מתח כפי שקרה בטול-כרם, בינתיים תקרית חד-פעמית. המושל המקומי שם קיבל החלטה לסגור את טול-כרם בעקבות גילוי שני מקרים של קורונה בעיר, וראש הממשלה הפלסטיני ביטל אותה. קודם להכרזה על מצב החירום והעברת הסמכויות לשתאייה – זה לא היה קורה. ספק אם המושל (שהוא מינוי של אבו מאזן כאמור) היה סופר אותו בכלל, וגם אם כן – רק מתוך רצון טוב ועל בסיס יחסי ידידות בין השניים.

 

קחו לדוגמא את ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. נכון ששתאייה, לצד תפקידו כראש הממשלה מחזיק גם בתיק שר הפנים ואמורה להיות סמכות על מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. אבל בשגרה, עד בוא הקורונה לחיינו, ראשי המנגנונים הפלסטינים קיימו ערוץ ישיר ופתוח לראיס. הם תמיד התהדרו בכך שיש להם "רק בוס אחד", הוא אבו מאזן.

פתאום, גם ראשי המנגנונים מוכפפים במידה מסוימת לראש הממשלה הפלסטיני. אם עד משבר הקורונה, כשבכירים פלסטינים וראשי המנגנונים אמרו במגעים שלהם עם ישראל שהם צריכים לקבל את אישור של הראיס לגבי החלטות בנושאים גדולים, כעת הם אומרים: נבדוק עם ראש הממשלה שאתייה ונחזור אליכם.

ראשי המנגנונים מפנימים בהדרגה את השינוי, גם אם הוא זמני בלבד. רק לפני כמה ימים הופיע שתאייה במסיבת עיתונאים ברמאללה, ולצדו בפודיום ניצבו שניים: מפכ"ל המשטרה הפלסטיני, חאזם עטאללה, ומפקד מנגנון הביטחון הלאומי הפלסטיני, נידאל אבו דוח'אן. אלה לא מראות של שגרה. שתאייה הוא הבוס החדש, לעת הזו.

שתאייה כשלצידו מפכ

שתאייה, חבר הנהגת הפת"ח, ללא ספק צובר פופולריות בעת האחרונה הודות לקורונה ולאופן שבו הוא מנהל את המשבר. הוא מופיע בתקשורת אחת לכמה ימים עם נאום לציבור. בשעה שאבו מאזן מסתגר בביתו, הוא דאג לצאת החוצה להסתובב ברחובות ברמאללה, לחוש מקרוב את הציבור בימים של משבר. הוא שדרג את מעמדו פלאים. חולקים לו שבחים על תפקודו, גם מתוך ההנהגה הפלסטינית, גם מישראל, גם מהקהילה הבינלאומית. הוא מנהל את המשבר ביד רמה. ייתכן שביום מן הימים זה ישתלם לו, ייתכן שדווקא יהיה בעוכריו במסגרת מאבקי הירושה.

הקורונה כהצצה ליום שאחרי

הקורונה מתרגלת את הציבור הפלסטיני במציאות בלי אבו מאזן. שאפשר גם בלי הראיס הנוכחי, והמערכת עדיין מתפקדת. ומתפקדת היטב. אבל בשורה התחתונה, הציבור הפלסטיני מורגל בימים אלה במציאות חדשה. הקורונה מתרגלת את הציבור הפלסטיני במציאות בלי אבו מאזן. שאפשר גם בלי הראיס הנוכחי, והמערכת עדיין מתפקדת. ומתפקדת היטב.

ולא רק הציבור הפלסטיני מורגל במציאות החדשה. גם ישראל, הקהילה הבינלאומית וכל החוקרים והמסקרים השונים של הזירה. וזה נכון, אבו מאזן עוד כאן. הוא לא באמת הלך. וייתכן שהוא עושה מהלכים מאחורי הקלעים בכל הקשור לניהול המשבר הזה. אבל הוא לא בפרונט יותר. וזה שינוי גדול.

לא רק הציבור הפלסטיני מורגל במציאות החדשה. גם ישראל, הקהילה הבינלאומית וכל החוקרים והמסקרים השונים של הזירה

ופתאום אפשר לקחת אוויר ולומר שבהחלט ייתכן מצב ש"ביום שאחרי" אבו מאזן: המערכת הפלסטינית לא תקרוס ותמשיך לתפקד כרגיל בלי יותר מדי זעזועים. כי נבנתה פה מערכת ממוסדת שמקיימת את עצמה, עם הרבה אנשים בעלי אינטרס לשמר את שרידותה, גם אם את שרידותם שלהם. מערכת, שאינה מבוססת על איש אחד. והפרחים – לקורונה.