יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בדרך למשבר חוקתי? כיפופי הידיים בין אדלשטיין לבג"ץ

המאבק בין גופי השלטון יכול להגיע להתנגשות חזיתית בימים הקרובים. השאלה התיאורטית מה יקרה אם יו"ר הכנסת יסרב לפסיקה מרחפת באוויר. משברים כאלה כבר היו בעולם - ושם יצא בית המשפט כשידו על העליונה, אך עם מעמד ציבורי חבול
יערה שפירא, פרשנות
24 במרץ 2020
20:49

הממלכה החשמונאית הייתה המסגרת העצמאית האחרונה שהייתה ליהודים לפני הקמת המדינה. לפני 2,100 שנה התגלע בממלכה זו עימות חוקתי בין שתי זרועות השלטון: המלך והסנהדרין. עבדו של המלך הצדוקי, אלכסנדר ינאי, נאשם ברצח. על פי כללי סדר הדין היה בעל העבד מחויב להתייצב לדין עמו. כשנפתח הדיון דרש ממנו נשיא הסנהדרין, שמעון בן שטח: "ינאי המלך עמוד על רגליך". המלך הגאה הטיל את אימתו על 70 הזקנים בבית הדין, שלא הצטרפו לבקשה.

"נפנה לימינו - כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע", מספרת הגמרא הרגע שבו הסתובב בן שטח לדיינים כדי שיצטרפו לקריאה וזכה להתעלמות. זעם נשיא הסנהדרין על הפגיעה בשלטון החוק ואמר: "בעלי מחשבות אתם. יבוא בעל-מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו". 

מה יקרה אם אדלשטיין פשוט לא יציית לצו של בג"ץ? בינתיים, הדיון הזה לא מתפתח, אבל הוא מתחיל להיות מסקרן

תוצאתו החקיקתית של העימות הזה הייתה קביעת חסינות למלך מפני דיון שיפוטי. אולם תוצאתו הפוליטית הייתה עימות שהסלים בין המלך וההנהגה הפרושית, שהביא לבסוף לכך שהמלך האכזר הוציא להורג 800 זקנים פרושים בצליבה.

יולי אדלשטיין ובנימין נתניהו, להבדיל, אינם מלכים הלניסטיים, איש מהם אינו טוען לפי שעה לחסינות מפני צווים שיפוטיים, ומלחמת אחים היא לא סיכון ריאלי. עם זאת, בשולי הדיון הפוליטי יש מי ששואל: מה יקרה אם אדלשטיין פשוט לא יציית לצו של בג"ץ? בינתיים, הדיון הזה לא מתפתח, אבל הוא מתחיל להיות מסקרן.

מלכתחילה הציפיות שיש לנו כלפי הסדרים ממשליים הם קצת מוגזמים. ההסדר החוקתי שמקים שיטת ממשל איננו ניחן, למרבית הצער וההפתעה, בתכונה המטא-לוגית המכונה "כריעות": יש שאלות מסוימות, שנותרות ללא הכרעה הקבועה מראש בכללים או ללא הכרעה המניחה את הדעת. מה יקרה אם גם סיבובי הבחירות הרביעי, החמישי, השישי והעשירי יסתיימו ללא יכולת להרכיב ממשלה? – "וואלה", מושך המשפט החוקתי בכתפיו עשויות-הנייר, "לא יודע". 

מצבים חסרי פתרון כאלה שכיחים במערכות של איזונים ובלמים, שאמורות להניע מוסדות שונים לשתף פעולה ביניהם או לנהל דיאלוג. לפעמים, דיאלוג כזה מביא להתבצרות של אחד המוסדות בעמדתו או לקיפאון, ולפעמים למשבר חוקתי, שבו עומדת למבחן השאלה ידו של מי גוברת בהיעדר שיתוף פעולה. משברים כאלה מזכירים את הוויכוחים האינסופיים בממלכות האירופיות בנוגע לסדרי ירושת-הכתר. אך למעשה, גם בדמוקרטיות מודרניות הם פחות נדירים מכפי שניתן היה לצפות.

דיאלוג כזה מביא להתבצרות של אחד המוסדות בעמדתו או לקיפאון, ולפעמים למשבר חוקתי, שבו עומדת למבחן השאלה ידו של מי גוברת בהיעדר שיתוף פעולה

בנובמבר 1975 נקלע השלטון באוסטרליה למבוי סתום: הסנאט לא אישר את התקציב, וכתוצאה מכך לא יכלה הממשלה שזכתה לאמון הפרלמנט לפעול. אלא שהפרלמנט לא רצה להתפזר ורק לראש הממשלה הייתה הסמכות לפזרו בניגוד לדעתו. ראש הממשלה, גוף ויטלם, ביקש מהמושל הכללי, הדומה בתפקידו לנשיא המדינה אצלנו לפזר את הסנאט ולערוך בחירות אליו בלבד בלבד. אך המושל הכללי הודיע כי הוא ממנה את יו"ר האופוזיציה לראש ממשלה, תוך שהוא מסכם עמו מראש שיפזר מיד את הפרלמנט ויכריז על  בחירות חדשות בשני הבתים. 

הפרלמנט הזדרז להביע אי-אמון בראש הממשלה החדש, ובכך מנע לכאורה את פיזורו. אלא שאז עיכב המושל הכללי את יו"ר הפרלמנט, ולפני שקיבל את הודעתו שהממשל החדש לא זכתה לאמון, קיבל את הודעת ראש הממשלה, שאותו מינה, כי הפרלמנט פוזר - והכריז על בחירות חדשות. חוקיות המהלך של המושל הכללי לא התקבלה על דעת רוב חברי הפרלמנט, אולם לאחר הפגנות קשות הם נאלצו לקבלו, בחירות חדשות קוימו, והסדר הדמוקרטי שב על כנו.

מקרה נוסף אירע בספטמבר ובאוקטובר 2017 כשהפרלמנט של קטלוניה קיבל חוק בדבר עריכת משאל עם בשאלת העצמאות של חבל הארץ, בניגוד לצו מפורש של בית המשפט החוקתי של ספרד. כתוצאה מכך העמידו שלטונות ספרד לדין את מנהגי קטלוניה. הפרלמנט של קטלוניה הכריז באופן חד-צדדי על עצמאות, ואילו הסנאט הודיע בתגובה על פיזור הפרלמנט. כתוצאה מכך הוצאו צווים למאסרם של ראשי הפרלמנט הקטלוני המורד.

גם בבריטניה פסק בית המשפט העליון שראש הממשלה בוריס ג'ונסון פעל בניגוד לחוק באוקטובר 2019, כשהשעה את הפרלמנט לחמישה שבועות. הוא עשה זאת משום שרצה להקטין את חלון הזמנים שנותר למחוקקים בפרלמנט כדי להציע חוקים נגד יציאה מהאיחוד האירופי ללא הסכם. ממשלת בריטניה טענה שהעתירה בעניין זה היא בלתי שפיטה אך ג'ונסון הודיע מיד שהממשלה תציית לפסק דין חוקי. את המקרה הזה בחר לציין השופט חנן מלצר בהחלטתו בנוגע לעתירה נגד אדלשטיין. 

נדמיין מצב שבו אדלשטיין מודיע שהוא לא עומד לציית לצו השיפוטי. לא משום שהוא בלתי מוצדק לגופו, אלא משום שהצו הוצא, לתפיסתו, בחוסר סמכות. מה הלאה? לכאורה, בג"ץ יוכל להוציא צו על פי פקודת ביזיון בית המשפט למאסרו של אדלשטיין. את הצו המשטרה לא תוכל לקיים במשכן הכנסת, משום שהמשכן כפוף לחסינות על פי חוק משכן הכנסת, הקובע שיו"ר הכנסת הוא בעל הסמכות העליונה למתן הוראות בתחומי המשכן. 

האם ניתן יהיה לקיים את הצו מחוץ למשכן? ובכן, תלוי. לכאורה, השוטר שהצו מורה לו לפעול, יצטרך להחליט בעצמו למי הוא מציית: לצו שיפוטי או לקביעה של יו"ר הכנסת שהצו ניתן בחוסר סמכות. זהו משבר חוקתי שאין לו, למעשה, פתרון בלתי כוחני. האם חברי הכנסת עצמם יפתחו בתגרת ידיים? האם הצבא אמור להתערב? תיק"ו.

בסופו של דבר, משבר דמיוני כזה חוזר לנורמה הבסיסית ביותר של שיטת הממשל, לשאלה המוקדמת ביותר שיש לבחון: מיהו, בסופו של חשבון, הגוף שהאזרחים מצייתים לו בפועל? באוסטרליה, בקטלוניה ובבריטניה, גברה לבסוף ידם של בתי המשפט, אך מעמדם הציבורי נותר חבול. האם נגיע לכך השבוע בישראל? אני מניחה ומקווה שלא.