בני גנץ וגבי אשכנזי
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

סוף ידוע מראש: הטירונות הפוליטית שעברו הרמטכ"לים אצל נתניהו

ממפקדים בכירים מאוד בצה"ל היה אפשר לצפות להבנה בתוכנית הפעולה של היריב, אך ראשי כחול לבן לא קלטו את האסטרטרגיה של נתניהו. אולי אם היו לומדים מהעבר - לא היו מגיעים למצב של פירוק המפלגה | פרשנות
יואב קרקובסקי, פרשנות
08 באפריל 2020
11:20

לבנימין נתניהו יש אסטרטגיה, והיא מנצחת. מדובר באסטרטגיה פוליטית שעבדה לו כל השנים. מבלי לשים לב, שני הרמטכ"לים בני גנץ וגבי אשכנזי נפלו קורבן לאותה השיטה שבה נפלו שני רמטכ"לים אחרים - אהוד ברק ושאול מופז. מראש המטה הכללי של צה"ל היה אפשר לצפות שיבין באסטרטגיה ובלחימה. כמפקדים בכירים מאוד בצה"ל הם בוודאי למדו שהדבר החשוב ביותר להבין לפני צאתך לקרב זה מודיעין, הבנת האינטרס של האויב ותוכנית הפעולה שלו ביום שאחרי.

בכל הפרמטרים הללו כשלו ראשי כחול לבן. הם לא קלטו את האסטרטגיה המנצחת של נתניהו, שעומדת על שני אדנים מרכזיים: נטרול היריב מנשקו, ויצירת מעגל תמיכה מוחלש.

נתניהו אוהב כוח, ומפחד ממנו במקביל. הוא מבין שבג'ונגל הפוליטי, החזק הוא היחיד שמנצח. לכן, כדי להיות אריה בג'ונגל - עליך להיות החזק היחיד. המטרה המרכזית של נתניהו היא לנטרל כל כוח פוליטי שנראה חזק ממנו. איך יודעים? הוא פשוט עשה את זה בעבר, ויותר מפעם אחת. הכישרון הגדול ביותר שלו הוא לגרום ליריב הפוליטי שלו לעשות את זה בעצמו – ולעצמו.

ב-11 השנים האחרונות היו לבנימין נתניהו לא מעט אתגרים פוליטיים. מפלגת קדימה, שקמה על חורבות הליכוד, הייתה כוח פוליטי חזק ומאורגן היטב. כוח זה היה בנוי משרים בכירים, חביר כנסת ופעילים  מהליכוד, ומאנשי מפלגת העבודה. בשנה הראשונה שלו כראש הממשלה בראש קואליציה יציבה ב-2009, עסק נתניהו בעיקר בדבר אחד - ניסיון לפרק את קדימה מבפנים.

חוק מופז אפשר אז לשבעה חברי כנסת בלבד להתפצל ממפלגה מבלי להיקרא פורשים. נתניהו הציע הצעות לבכירי קדימה, וניסה לפתות אותם להצטרף לממשלתו. כך הוא החליש את יו"ר קדימה וראש האופוזיציה ציפי לבני, וגרם להרחבת כיסי ההתנגדות כלפיה במפלגה. לבני הפסידה לשאול מופז את ההנהגה, ואז, במקום להוות אלטרנטיבה שלטונית, ביום שבו החלה להתפרק הכנסת, הכניס נתניהו את מופז לממשלתו, והסוף ידוע. בבחירות ב-2013 איבדה האלטרנטיבה השלטונית לליכוד 26 מנדטים, ונותרה עם שניים בלבד. הקריירה הפוליטית של מופז הסתיימה.

נתניהו אוהב כוח, ומפחד ממנו במקביל. הוא מבין שבג'ונגל הפוליטי, החזק הוא היחיד שמנצח. לכן, כדי להיות אריה בג'ונגל - עליך להיות החזק היחיד

במקביל, ובלי לאבד זמן, יזמו אנשיו של נתניהו מהלך גם מול יריב ושותף ותיק - אהוד ברק, יו"ר מפלגת העבודה דאז. איש שתמיד חלם לחזור לכיסא ראש הממשלה, והישראלי היחיד החי בינינו עד היום שניצח את בנימין נתניהו, לא רק בקלפיות אלא גם הצליח להרכיב ממשלה.

אנשיו של נתניהו החלו לרקום עם ברק את הנוסחה הבאה – הקמת מפלגה גדולה חדשה שתכלול בתוכה את מתוני הליכוד ומתוני העבודה. התנאי הראשון היה פרישה של ברק ממפלגתו, שגם ככה עושה כאבי ראש לקואליציה נוכח קבוצת מורדים בתוכה (עמיר פרץ, יולי תמיר, אופיר פינס ואיתן כבל). מאביב 2010 ועד ינואר 2011 נמשכו הדיבורים, ובאמצע ינואר זה קרה. ברק, יחד עם ארבעה מחבריו, ביקשו להתפצל ממפלגת העבודה והקימו את מפלגת העצמאות. כולם קיבלו משרת שר (מזכיר את העסקה שעושה נתניהו עם גנץ ועם עמיר פרץ עכשיו). גם כאן, הסוף זכור. האיחוד של העצמאות עם הליכוד לא קרה, ובבחירות מפלגתו של ברק פרשה בשלב מוקדם. הקריירה הפוליטית של המטכ"ל וראש הממשלה לשעבר נכנסה להקפאה עמוקה.

מהלך דומה עשה נתניהו גם לאיום הפוליטי הבא נגדו - יאיר לפיד ונפתלי בנט. את השניים הללו הוא הכניס לממשלתו ב-2013, כמעט תחת כפייה, אלא שהוא עשה הכול כדי להכשיל אותם בתפקידם. כך הם הרגישו. בסוף נתניהו פיטר את לפיד ממשלתו, והאשים אותו בלא פחות מפוטש נגדו.

בהמשך הוקם המחנה הציוני של יצחק הרצוג וציפי לבני. הם כמעט הצליחו לנצח את נתניהו בבחירות. בסקרים הם ממש הובילו רוב מערכת הבחירות, וכאופוזיציה היוו כמעט אלטרנטיבה שלטונית. אז נתניהו הבין שעליו לפרק אותם. הוא הביא את הרצוג לשורה ארוכה של שיחות בבית בבלפור, שכנע אותו בגודל השעה והחובה להיכנס לממשלת אחדות לאומית. הרצוג שוכנע, אבל המפלגה בלמה אותו. התוצאה הייתה אובדן כושר ההנהגה של הרצוג ומשבר אמון עם לבני. שוב, התוצאה ידועה. הקריירה הפוליטית של הרצוג במפלגת העבודה הסתיימה, והוא עבר להנהיג את העם היהודי בתפקיד יו"ר הסוכנות.

לגנץ נגמרה התחמושת

שנה ורבע מהווה כחול לבן איום פוליטי משמעותי על הליכוד ועל בנימין נתניהו. פעמיים הצליחו ראשיה להוביל קמפיין בחירות, שבסופו מפלגתם סיימה כשהיא גדולה מהליכוד במספר הקולות שהיא גורפת בקלפיות. בפעם השלישית הם נכשלו במאמץ להיות המפלגה הגדולה, אבל הצליחו לייצר גוש של 61 תומכים בבני גנץ וקיבלו ראשונים את המנדט מהנשיא.

במשך כל השנה הזו הבינו ראשי כחול לבן שהתכלית המרכזית של נתניהו היא פירוקם לחלקים, החלשתם ומיטוט האלטרנטיבה שהיוו עבור נתניהו. כל השנה הזו הם גם שמרו על עצמם מפני פירוק. בסוף, ברגע האחרון, הם נכנעו.

אלה היו שורה של שיחות טלפון של נתניהו לגנץ ולגבי אשכנזי, שלבסוף פירקו את החבילה הזו של כחול לבן. נתניהו יודע לשכנע בשיחות אחד על אחד. הוא שכנע אותם בגודל השעה, והצליח לעורר בהם סלידה מהשותף שלהם יאיר לפיד, שלא רואה את המציאות עין בעין איתו, ושלטענת נתניהו לא מבין את החומרה של הקורונה, ולא מבין את הצורך הדחוף להקים ממשלה בישראל.

אשכנזי הגיע משוכנע. עוד מספטמבר הוא חושב שהיה נכון לתת לנתניהו את הבכורה ברוטציה. גנץ השתכנע בהמשך, והסוף ידוע - הפרת ההבטחה על מינוי מאיר כהן מיש עתיד ליו"ר הכנסת, ופירוק כחול לבן.

עכשיו נתונים גנץ ואשכנזי במצבם של כל קודמיהם. הם במלכוד. הדרך היחידה שלהם להיחלץ מהמצב הזה, זו הרכבת ממשלה עם נתניהו. אבל נתניהו דווקא איבד לפתע את הדחף להקים ממשלה. מצב החירום כבר פה, אבל אפשר להסתדר בינתיים. אין לחץ. אין מתח. אפשר להמשיך לנהל משא ומתן. הקורונה חשובה ודרמטית, ודורשת ממשלת חירום, אבל קודם יש לסדר את ענייני החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון, ואת יחסי הכוחות מול בית המשפט ומי יישב בו, ואין דבר כזה לא לאפשר ליולי אדלשטין לחזור לראשות הכנסת. יש דברים יותר דחופים מממשלה מידית.

נתניהו מחזיק את הכוח הפוליטי בידיו, ולגנץ אין לאן לחזור. כאיום פוליטי על ראשות הממשלה הוא נוטרל לחלוטין

ההישג היחיד שיש לכחול לבן, נכון לרגע זה, הוא תיק המשפטים. ואת ההישג הזה רשמו בכחול לבן לפני פירוק המפלגה לחלקיה. מאז יש בעיקר שימור הקיים, וקרב חפירות על כל תג ותו.

האדן השני שעליו בונה נתניהו קואליציות הוא שותפים חלשים. ממשלותיו החזקות היו מורכבות מכאלה. ב-2009 הקים ממשלה עם אביגדור ליברמן, אשר למרות 15 המנדטים של ישראל ביתנו, היה רגע לפני העמדה לדין וחלש; אהוד ברק בראשות העבודה המוקטנת, עם 13 מנדטים בלבד, היה מוחלש מבית, ואחרי פירוק העבודה במו ידיו, הוחלש עוד יותר; ש"ס בראשות אלי ישי הוחלשה נוכח חזרתו הצפויה של אריה דרעי; והבית היהודי עם שלושה מנדטים הייתה שולית.

עכשיו עומד נתניהו לחזור לאותו התרחיש. גנץ ואשכנזי בראשות כחול לבן המוקטנת חלשים מאוד ציבורית ופוליטית. אין להם איום של ממש עליו. ימינה קטנה מאוד בבחירות, ומושפלת עד מאוד גם ביחס שנתניהו מעניק לה. גם שר הבריאות יעקב ליצמן מגיע לממשלה הזו פגיע. חבירה של מפלגות מוחלשות תבטיח לנתניהו, שוב, קואליציה כפי שהוא אוהב.

  שכנע אותו בגודל השעה. נתניהו וגנץ (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

נתניהו רושם הישג אסטרטגי. לגנץ אין כעת תחמושת. הוא יכול לאיים בקידום חקיקה נגד ראש הממשלה, אלא שהמחסנית של האיומים שלו ריקה לחלוטין. עכשיו נתניהו מחזיק את הכוח הפוליטי בידיו, ולגנץ אין לאן לחזור. כאיום פוליטי על ראשות הממשלה הוא נוטרל לחלוטין. וזה ההישג הגדול ביותר של נתניהו.

כעת מה שנותר לכחול לבן זה להילחם על הנרטיב – מה הם הצליחו להשיג במשא ומתן הקואליציוני, ואיך הצליחו למנוע מהליכוד הישגים, בעיקר בכל מה שקשור  לשמירה על הדמוקרטיה ועל מערכת אכיפת החוק. זה יהיה קרב לא פשוט על התודעה, אבל בדרך הם עוד יקדמו חקיקה אישית פרסונלית עוקפת בג"ץ, שתאפשר לנתניהו לשמש כממלא מקום ראש הממשלה, כלומר חבר ממשלה שמתנהל נגדו משפט פלילי. הצלחה כזו לא פילל נתניהו להשיג, האסטרטגיה כרגיל עבדה.