אושוויץ
צילום: איי פי

בצוואתם האחרונה שורדי השואה מבקשים: "זכרו אותנו"

רגע לפני שכל העולם נכנס לבידוד, ובחדשות החלו לעסוק רק בקורונה, כתבת כאן חדשות באירופה ביקרה באושוויץ-בירקנאו יחד עם שורדי שואה, ושמעה ממקור ראשון – חוויה שבקרוב תיעלם מן העולם – את הסיפורים על האכזריות הבלתי נתפסת ועל האומץ
אנטוניה ימין
20 באפריל 2020
09:53

זה היה בינואר האחרון, רגע לפני שהעולם השתנה לחלוטין. יחד עם 120 שורדי שואה מכל העולם עברתי תחת השלט המאיים כל כך "Arbeit macht frei". יד ביד צעדתי עם אנג'לה אורוס-ריכט, היום בת 75, אז אחת משני התינוקות היהודים היחידים שנולדו עמוק בתוך התופת, הכי קרוב לשערי הגיהינום – אנג'לה נולדה בתוך מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

אנג'לה והשורדים האחרים הגיעו בינואר לפולין כדי לקחת חלק באירוע הזיכרון לציון 75 שנה לשחרור המחנה. הם הגיעו מכל קצוות תבל, חלקם בכיסאות גלגלים או עם מקלות הליכה, אחדים מהם טסו יותר מ-20 שעות בטיסות קונקשיין, והכול כדי למסור עדות – אולי בפעם האחרונה. ובעוד הם צועדים במחנה המוות, כשהם סוחבים על גבם את עול הזיכרונות, את הטעם המר של הרעב, ובסיוטיהם עדיין מרגישים את הכינים אוכלות אותם חיים, אני מבינה לראשונה את עול האחריות. כעיתונאית במעמד כזה, את הרגשות את צריכה לכבות, את הבכי לשמור ללילות, והכי חשוב - את חייבת להקשיב היטב, לא להפסיק לתעד לרגע ולזכור שזו החובה שלך עכשיו להעביר הלאה – למען ידעו כולם.

אין עוד מקום בעולם שמסמל את השואה כמו אושוויץ. מדובר בבית הקברות הגדול ביותר בעולם, במקום הזה נרצחו יותר ממיליון יהודים. פסי הרכבת, ערמת הנעליים, הגדרות והצריפים הם עדות שקטה אך מהדהדת למה שאירע כאן. להסתובב במקום הזה עם האנשים ששרדו אותו ואת אחד הפרקים האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית, הייתה המתנה האחרונה שהעולם, כפי שהכרנו אותו, יכול היה להעניק לי.

כעיתונאית במעמד כזה, את הרגשות את צריכה לכבות, את הבכי לשמור ללילות, והכי חשוב - את חייבת להקשיב היטב, לא להפסיק לתעד

את האפרוריות הקפואה צבעו השורדים בשלל צבעים עם הסיפורים שלהם. סיפורי אימה על אכזריות בלתי נתפסת, אך גם סיפורים על אומץ ועל היכולת של האדם להמשיך הלאה, גם כשהכול נראה אבוד. עם חלקם אני בקשר גם היום, והשיעורים שהם מלמדים אותי מרתקים. שיעורים על פרופורציה, על קבלה והכי חשוב - שיעורים על אהבה. אהבה לחיים ואהבה לאנשים שסובבים אותנו.

כן, אני יודעת שבשבועות האחרונים מסכי הטלוויזיה ועמודי העיתונים מלאים בעיקר באינפורמציה על נושא אחד - המגפה העולמית, הקורונה. כרגע אף אחד לא רוצה לשמוע על פליטים, מלחמות או בחירות במדינות מרוחקות, אבל השבוע אתם חייבים לזכור.

אנטוניה ימין ושורדת השואה אנג'לה אורוס-ריכט באושוויץ

אנטוניה ימין ושורדת השואה אנג'לה אורוס-ריכט באושוויץ

75 שנה אחרי השואה, מספר השורדים בעולם הולך ומידלדל. רק מעטים מאלו שפגשתי חושבים שיהיו מסוגלים לעבור את המסע הזה שוב ולחזור למקום הנורא הזה. מומחים טוענים כי בעוד 25 שנה לא יישאר בעולם אפילו שורד שואה אחד. כל מה שיישאר לנו ולדורות הבאים זה גדרות התיל, מגדלי השמירה, תנורי המשרפות, ערמת המזוודות והסיפורים של מי שהיה שם. בינתיים, האנטישמיות באירופה ובארצות הברית שוב מרימה ראש בשנים האחרונות. השורדים מסתכלים בפחד על מה שקורה ומבקשים שתראו אותם, תשמעו אותם, והכי חשוב - שתזכרו אותם.