מחנה אושוויץ
צילום: פלאש 90

בין רדיפה למגפה: ישראל בוחנת מחדש את זיכרון השואה בעידן הקורונה

גם בבידוד החברתי שנכפה בעקבות התפשטות הנגיף, החברה הישראלית לא נשארת במקום וממשיכה לקיים את זיכרון השואה ולחיות לאורו
ליטל הניג
20 באפריל 2020
18:20

קירבה ומרחק, חיבור ובידוד. המונחים הללו לא רק נבחנים מחדש ביחס לחברה, לכלכלה ולתרבות המקומית והעולמית בימי ההתפשטות של מגפת קורונה, אלא גם ביחס לזיכרון.

בעקבות התפשטות המגפה והאיסור הגורף על התקהלות, מספר פרויקטים חדשים המוקדשים לזיכרון השואה נוסדו לאחרונה באמצעי מדיה דיגיטליים, והם מותאמים למצב של בידוד חברתי. בין אלו, הוקם אתר הנצחה מטעם ארגון מצעד החיים העולמי, המאפשר למבקרים לכתוב על שלטי זיכרון וירטואליים מסרים לזכר קורבנות השואה, כשהאתר מבקש מהמבקרים, ״יחד נשלח מסר לעולם: #NeverMeansNever".

היוזמה הישראלית ״זיכרון בסלון״, אשר מדי שנה מקיימת מאות מפגשים בין ניצולים ובין הקהל הרחב בבתיהם של מתנדבים, תעביר השנה את המפגשים באמצעות אפליקציית זום. מהי ההשפעה של אמצעי התקשורת הדיגיטליים על הזיכרון, שעד היום היה בחלקו לא מתווך והתקיים בטקסים משותפים, קבוצות ומפגשים?

השימוש באמצעי תקשורת דיגיטליים וחברתיים ליצירת תכנים המוקדשים לזיכרון השואה היו קיימים עוד לפני הקורונה, ודוגמה בולטת לכך היא ״הסטורי של אווה״ (Eva Stories), הפרויקט הוויראלי של היזמים מתי ומאיה כוכבי, שעלה לאינסטגרם ביום השואה של שנה שעברה. הפרויקט, שתיאר את חוויותיה של הנערה היהודייה אווה היימן בת ה-13, בימים שקדמו לשילוחה לאושוויץ, זכה למיליוני עוקבים בארץ ובעולם. אולם, עם סיסמת הפרסומות לפרויקט שנתלו על גבי שלטי חוצות בתל אביב ״אם היה אינסטגרם לילדה בשואה״, הסטורי של אווה העלה בשעתו ביקורת מצד רבים. אלו סברו כי השימוש באינסטגרם, ובפרט בצילומי סלפי, האשטגים ופילטרים צבעוניים, פוגע בזיכרון השואה.

נדמה שהביקורת הזו, והשאלה אם השימוש במדיה החברתיים מחלל או פוגע בזיכרון השואה כבר לא רלוונטיים כיום. התקופה הנוכחית שמאופיינת בבידוד חברתי, מזמינה ומבקשת שימוש אינטנסיבי באמצעי התקשורת החברתיים, שמנסים לגשר על המרחק הפיזי. האם ניתן לגשר בעזרתם גם על מרחקים אחרים?

חוקר המדיה והתיאורטיקן לב מנוביץ׳ ניסח לפני כמעט 20 שנה את מאפייני המדיה החדשים, וקבע כי אחד מהם הוא עיקרון ההשתנות. מנוביץ׳ מתאר אובייקטים של יצירה באמצעי המדיה החדשים כאובייקטים משתנים, אשר ניתנים לפירוק ולהרכבה מחדש לכדי יצירות חדשות, באין ספור גרסאות. האובייקטים הללו אינם קבועים, יציבים או אחידים; הם במהותם נזילים וניתנים לשינוי. כתוצאה מעיקרון זה, טוען מנוביץ׳, המדיה החדשים מעודדים את המשתמש להשתתף בתהליך של יצירה מחדש של האובייקט, מה שמאפשר למשתמש להשתתף בתעשיית התרבות, אשר בעידן המדיה הישנים הייתה סגורה לצרכנים ונקבעה על היצרנים.

הזיכרון באמצעי המדיה הדיגיטליים משתנה על ידי המשתמשים, שמתעלים את הזיכרון ליצירה אישית בתקופת משבר

בעקבות השימוש האינטנסיבי באמצעי תקשורת דיגיטליים, אפשר להכיל את עיקרון ההשתנות גם על זיכרון השואה, המתווך באמצעי התקשורת הדיגיטליים. הפרויקטים החדשים המוקדשים לזיכרון השואה, לוקחים בחשבון את המשתמש הבודד, או יותר נכון בתקופת הקורונה, את בדידותו של המשתמש, ופותחים בפניו אפשרויות להשתתפות ויצירה. כך, הזיכרון באמצעי המדיה הדיגיטליים גם הוא לא קבוע או יציב, אלא משתנה ונתון לשינויים על ידי המשתמשים, שמתעלים את הזיכרון ליצירה אישית בתקופת משבר. מאחר שהפרויקטים הללו נעשים לרוב באמצעי מדיה חברתיים (social media), המשתמש גם נדרש לקיים איזו שהיא פעולה חברתית אשר מחברת אותו למשתמשים אחרים: לכתוב פוסט, להגיב, או להדליק את המצלמה במחשב. הוא לא רק יוצר, אלא גם משתתף חברתי. ובכך הוא משפיע באופן חברתי על כינון של זיכרון.

טבעה של טראומה

הפרויקטים הדיגיטליים החדשים לא עומדים לבדם בישראל, כאשר מבחינה לאומית, המקרה של זיכרון השואה מחלחל אל הסיקור העיתונאי של המגפה בכמה דרכים. עוד מימיה הראשונים של המחלה בארץ, החקירות האפידמיולוגיות, אשר תיארו את מסלולי הנדבקים, כינו את החולים במספרים. החולים, בתמורה, זיהו את עצמם גם כמספרים, כדוגמת ״חולה מספר 74״, ושאר מקרים מפורסמים. איזו מדינה נוספת כינתה את האלפים הראשונים של חוליה במספרים, ובאיזו מדינה החולים גם אימצו את המספר כחלק מזהותם העכשווית? כנראה שרק בישראל, בה לכל איש יש שם, אבל לחלק ניכר מהניצולים יש גם מספרים.

הדבר ניכר גם בבחינה חוזרת ונשנית של חוויות הניצולים לאור המגפה בסיקורים העיתונאיים. החיבור בין השניים, על אף שנוצר בישראל באופן אינטואיטיבי, אינו טבעי, מה שחוזר ועולה בראיונות עם ניצולי השואה, אשר מדגישים את התהום הקיימת בין חוויות התקופה הנוכחית לבין הזוועות שהם שרדו במהלך השואה. בעיקר הם מזכירים את ההבדל בין רדיפה של עם למגפה: ״אתה בבית? יש לך שמיכה? יש לך מה לאכול? לא מרביצים לך? לא מעבידים אותך? אתה יודע שהבת והנכדים בריאים? אז זה לא נורא״, אומר נפתלי פירסט, ניצול בוכנוואלד, בריאיון לערוץ 12.

איזו מדינה נוספת כינתה את האלפים הראשונים של חוליה במספרים? כנראה שרק בישראל, בה לכל איש יש שם, אבל לחלק ניכר מהניצולים יש גם מספרים

למה, אם כן, החזרה לשואה עבור ישראל בעידן הקורונה היא בלתי נמנעת? לא לגמרי ברור. יש שיגידו כי זוהי טבעה של טראומה - לעלות לפני השטח בשעת מצב חירום קיצוני. יש שיגידו כי מאחר שנערכת השוואה בין לאומית בלתי פוסקת בין המאבק במגפה ובין מלחמת העולם השנייה, בלתי נמנע להשוות בין מצבנו היום למצב היהודים בשואה. ויש שיגידו כי סגר, הגבלות וחוקים חדשים מזכירים זמנים אפלים בהיסטוריה, וכשהם אומרים היסטוריה - הם מתכוונים לשואה. כך או כך, לא ברור מה מזין את מה, המדיה את האתוס או האתוס את המדיה, אך ההתעסקות בזיכרון השואה גוברת במהלך מגפת קורונה, ולא רק ביום הזיכרון.

מה ההבדל בין ״הסטורי של אווה״ לבין הסטוריז של ״חולה מספר 74״?  האחת, נערה בגטו בהונגריה שמתעדת את חייה בזמן השואה, והשנייה, אישה צעירה המדווחת על קשייה של חולת קורונה מבית חולים עלום וממלון "דן קורונה" בתל אביב. אמנם, אווה היא קורבן של השואה, וחולה מספר 74 היא שורדת של הקורונה. אבל אצל שתיהן, פעולת התיעוד העצמי, השיתוף והחיבור החברתי חושפת ומחברת בין אלפים.

זיכרון השואה הוא חלק מהתרבות שלנו, אבל הוא לא מה שאנו חווים כעת. מתקיים כרגע אסון עולמי, אבל זה לא האסון ההוא

נראה כי ישראל מזדהה עם הקורבנות והשורדים כדי לנצח במערכה הנוכחית מבחינה מנטלית, תוך כדי ניהול של מערכת יחסים חדשה עם זיכרון השואה, משא ומתן של ריחוק וקירבה. זיכרון השואה הוא חלק מהתרבות שלנו, אבל הוא לא מה שאנו חווים כעת. בהחלט מתקיים כרגע אסון עולמי, אבל זה לא האסון ההוא. נשתמש בטרמינולוגיה של השואה – מספרים, ניצולים ושורדים – כדי  לתאר את החוויות שלנו, אבל גם נשמור על ההפרדה החיונית בינינו ובינם.

וכך, ישראל בוחנת מחדש את הזיכרון הלאומי והתרבותי של השואה בישראל, באמצעות תנודה בין שני קטבים. מצד אחד, קירבה אל הזיכרון ההיסטורי באמצעות פעולות חברתיות של שיתוף במדיה, סיפור והגדה, פעולות השתתפות ששומרות על הזיכרון חי ומעצבות אותו כל העת מחדש. מצד שני, מגמה של ריחוק מחוויית השואה ושמירה עליו כזיכרון-מת, בלתי ניתן להשגה, על מנת לשמור על פער סביר, הגיוני ומתבקש, כי בכל זאת, אנחנו בהחלט לא בעיצומה של שואה.

מצב זה מדגיש שלמרות הבידוד החברתי, החברה הישראלית לא נשארת במקום וממשיכה לקיים את זיכרון השואה, ולחיות לאורו. אמצעי המדיה הדיגיטליים נוכחים בחיינו כל העת, והם הולכים ומתעצמים. מאפשרים לנו, גם בבדידות, לייצר זיכרונות חדשים, נזילים ומשתנים, ולעבור איתם את התקופה הנוכחית.

ליטל הניג היא דוקטורנטית במחלקה לתקשורת ועיתונאות, באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בבחינה מחודשת של מושג העדות במרחבי השתתפות דיגיטליים.