חנה יחימוביץ'
צילום: באדיבות המשפחה

"מה שמצאתי על הרצפה – אכלתי": מסע הישרדותה של אימה של שלי יחימוביץ'

חנה יחימוביץ' סיפרה לכאן רשת ב על תקופת חייה בזמן השואה: "הפרידה מאימא הייתה הדבר הכי טראומטי בחיי" • "אף אחד לא בא לקחת אותי, זה היה יותר גרוע מהכול" • "אני לא חוזרת 70 שנה אחורה, מה שהיה אז – לא בחרתי בזה"
שלי וגואטה
21 באפריל 2020
09:25

יום הזיכרון לשואה ולגבורה: חנה, אימה של שלי יחימוביץ', הייתה ילדה קטנה בפולין במלחמת העולם השנייה. בריאיון לבתה שלי וליגאל גואטה בתוכנית "שלי וגואטה", שחזרה חנה את מסע הייסורים שלה מהחיים בצל המוות בגטו ורשה ועד היום שבו התעוררה, בזכות אימה שהצילה את חייה, בבית משפחת גויים מקומית.

"מה שמצאתי על הרצפה - אכלתי": האזינו לריאיון המלא עם חנה יחימוביץ' בכאן רשת ב

"הזיכרונות שלי מתחילת השהות בגטו ורשה היו שונים לגמרי", סיפרה חנה. "כשנכנסנו לגטו קיבלנו מקום מגורים – חדר אחד אצל דוד עשיר שהיה לו בית גדול. בהתחלה עוד נתנו לילדים לצאת לבד לרחוב. זה היה לפני האקציות. אני עם אחי הקטן, שהיה בן 4.5 ואני בת 7.5, הלכנו לדודה בלה, כי היא בישלה מרק סלק. היינו מאוד שמחים לאכול את המרק".

"קפצנו מעל גוויות כדי לאכול מרק סלק"

"החזקתי לו את היד חזק כי היינו צריכים לעבור את הרחוב. שם, היו אנשים ששכבו לרוחב המדרכה – מבוגרים וילדים. חלק חולים, חלק חצי מתים, חלק מקבצים נדבות. אנחנו קפצנו מעל הגופות, מעל החולים, שמחים מאוד שאנחנו הולכים לאכול את המרק. היינו שקועים בשמחת מרק הסלק. קפצנו מעל גוויות כדי להגיע לדודה.

"אימא שלי הייתה חברמנית גדולה, ניהלה עסק גדול באזור פולני. אבא עמד בחנות ומכר, הוא היה בן של רב מאוד דתי, ואימא הייתה 'שרת החוץ' והכירה את הספקים והגויים. בגטו היא דאגה להבריח מזון מהצד הפולני, הייתה יוצאת מתעלות הביוב, מוכרת תכשיטים וקונה אוכל. בגטו אף פעם לא הייתי רעבה. אבא בשלב מסוים הפסיק לתפקד ונכנס לדיכאון. בלי אימא היינו מתים מרעב". 

"הפרידה מאימא הייתה הדבר הכי טראומטי בחיי. כשהבנתי שהיא הולכת לעזוב אותי צרחתי 'אימא אל תלכי'. ברגע האחרון לפני שעזבה היא אמרה, 'אל תשכחי אותנו'"

חנה המשיכה ואמרה: "עברנו אז איזה ארבע-חמש דירות כי היינו בגטו משנת 1940 עד 1943. כל פעם האקציות התקרבו לאזורים שלנו – והוציאו אנשים למחנות ריכוז. בשלב הזה כבר לא עברנו לדירות אלא למחבואים. היינו מתחבאים בכל מיני מקומות – בחדרים מאחורי ארון, כל מיני כוכים, לפעמים כמה משפחות, לפעמים שתי משפחות. המחבוא האחרון היה בעליית גג גדולה.

"במחבוא האחרון אימא התחילה ללמד אותי כל מיני דברים ואני הרגשתי שהיא מתכננת משהו. היא עוד לא אמרה לי מה אבל היא התחילה ללמד אותי כל מיני שמות של אנשים שהצליחו לברוח מפולין, כולל את השם של האח הצעיר שלה יוסף, ושל כל מיני בני משפחה שנמצאים באמריקה, ואני הייתי צריכה לשנן את השמות".

"אימא הרדימה אותי, כשהתעוררתי הייתי בבית של גויים"

חנה פירטה על ההכנות של אימה להעברתה למשפחה שהחביאה אותה, והפרידה ממנה: "היא לימדה אותי להסתרק, ולתקן גרביים, עד שיצאנו מעליית גג של בית גדול מעץ – ואני נחרדתי כי לא יצאנו בחיים מהגטו. רק אותי היא לקחה משם. היא השאירה את כל המשפחה. היא הלבישה אותי חם והלכנו בחושך בלילה צמודות לבתים ונכנסנו לתעלת ביוב והיא לקחה אותי על הגב ויותר אני לא זוכרת. אני חושבת שהיא הרדימה אותי, נתנה לי איזה כדור. כשהתעוררתי הייתי בבית של הגויים. משפחה שהייתה בחלק של ורשה המזרחית.

"הפרידה מאימא הייתה הדבר הכי טראומטי בחיי. כשהבנתי שהיא הולכת לעזוב אותי צרחתי 'אימא אל תלכי'. היא אמרה: 'את ילדה חכמה, אתה ילדה טובה. אבוא לקחת אותך ברגע שתגמר המלחמה, את תשמרי על עצמך'. ברגע האחרון לפני שעזבה היא אמרה, 'אל תשכחי אותנו'".

"הייתי נורא רעבה, מה שיכולתי אכלתי"

"למחרת שמו אותי בכוך בגודל מטר על מטר ו-20, מעליו היה ארון ענק ואמרו לי להיכנס כדי שאף אחד לא יראה אותי. שמו לי שמיכה על הרצפה ואני ישבתי שם, לא יודעת כמה זמן. מפסח 1943, זה היה לפני מרד גטו ורשה – ועד השחרור. מה עושה ילדה כל היום בלי לצאת? היה לי מזל שהאנשים שחייתי אצלם היו הולכים לפעמים גם לשבוע. הם הבריחו מזון ועשו מזה כסף", המשיכה חנה. "היו מוציאים אותי בלילה משם וישנתי במיטה, ובשבוע הזה הייתי בבית. תמיד מצאתי שאריות של אוכל על הרצפה כי היה ממש מלוכלך, הייתי נורא רעבה, מה שיכולתי אכלתי".

"בבית היו ספרי לימוד. לימדתי את עצמי מאחורי הארון. גמרתי ארבע כיתות של בית ספר עממי. כשנגמרה המלחמה נכנסתי ישר לכיתה ה'. זה הציל לי את המוח ועזר לי לא להשתגע. נורא התגעגעתי הביתה ובכיתי. היו לי דמיונות שאני חוזרת ויושבת עם אימא, אבא, עם הדודים וסבתא. ואז אמרתי 'תפסיקי, תהיי קשוחה, את מתחילה להשתגע'. היה לי המון זמן והייתי ממושמעת, גערתי בעצמי 'את צריכה להיות מוכנה כשאמא תבוא, תראי לה שאת חזקה'". 

"אף אחד לא בא לקחת אותי, זה היה גרוע מהכול"

חנה נזכרה בימים בבתים היתומים לאחר השואה כשהבינה שמשפחתה כבר לא תשוב: "בשנת 1945 אחרי המלחמה, כשהייתי בבית יתומים, אנשים באו בהמונים לחפש ילדים אבודים. עמדנו בטור בימי ראשון, ואנשים באו ובאו ובאו, ומצאו פה ושם ילד, ואף אחד לא בא לקחת אותי. זה היה יותר גרוע מכל החיים הקודמים. ואז אני בעצם החלטתי, בלי תשובה, שאף אחד לא נשאר בחיים. את התשובה קיבלתי רק כשבאתי ארצה. שהם נספו בטרבלינקה, כולם.

"אחד שכן נשאר זה הדוד שהצליח לברוח מפולין ב-1939, דוד יוסף. נשארה גם עוד בת דודה קטנה שגדלנו יחד באותו הבית. היא נפטרה לפני חצי שנה רק. היינו כמו אחיות. היא הייתה גדולה ממני בארבע שנים וממנה ידעתי על גורלם של הורי. היא הייתה באותה רכבת שהובילה אותם לטרבלינקה. היא והוריה ברחו מהרכבת ואותם תפסו, היא הצליחה להינצל אצל משפחה שהסתירה אותה".

"הילדים צריכים לדעת למה אני חצי משוגעת" 

"גדלתי אחרי המלחמה במשך שבע שנים בבית יתומים של נזירות. ואני חייבת להן חוב עצום כי אלו נשים אצילות נפש, שמפני שאין להן ילדים הן השקיעו את כל האהבה ותשומת הלב בילדים. והן היו איתנו בזמנים נורא קשים של כאוס אחרי המלחמה. 

"אני לא חוזרת 70 שנה אחורה, כי קראו לי הרבה דברים יפים ואוהבים בינתיים. החיים היו לי טובים ופגשתי הרבה דברים אוהבים וטובים בדרך"

"בעלי היה שותק. הוא עבר את הזוועות של אושוויץ ברקנאו, וכל הזמן התווכח איתי. הוא היה בן 16 כשנכנס לאושוויץ, ולא רצה לספר כדי לא להכביד על הילדים", אמרה חנה. "כששאלו מה המספר שעל היד שלו, הוא אמר שזה מספר האוטו שהיה לו. אני יודעת פרטים שהוא לא סיפר לאף אחד. אני חושבת שבכל מה שנוגע אלי הילדים יודעים הכול, אני מדברת מאז שהם היו קטנים. לא שמרתי על 'לפגוע בנפשם הצעירה', חשבתי שהם צריכים לדעת למה אני חצי משוגעת. הייתי אמא מאוד עצבנית, ולמזלי ביקשתי תמיד עזרה נפשית, הייתי מודעת לזה ודיברתי בפתיחות.

"אני לא חוזרת 70 שנה אחורה, כי קרו לי הרבה דברים יפים ואוהבים בינתיים. החיים היו לי טובים ופגשתי הרבה דברים אוהבים וטובים בדרך. מה שהיה אז – לא בחרתי בזה".