ברכה פולד (מימין) והדסה למפל
צילום: רולף קנלר; באדיבות המשפחה

בגיל 19 ושלושה חודשים: הנערות שלחמו על המדינה שאותה לא זכו להכיר

טוראית ברכה פולד נהרגה בליל וינגייט מאש הצבא הבריטי. טוראית הדסה למפל נהרגה בקרב על משטרת לטרון מאש הליגיון הירדני. סיפורן של שתי נערות שנפלו בדמי ימיהן בקרב על המדינה שבדרך
שרי גל
27 באפריל 2020
16:56

במארס 1946 נהרגה ברכה פוּלד. היא הייתה אז בת 19 ושלושה חודשים. שנתיים מאוחר יותר, במאי 1948 נהרגה הדסה לַמְפֵּל בקרב לטרון. גם היא הייתה אז בת 19 ושלושה חודשים. שתי נערות שעלו לארץ בגיל ההתבגרות וכל כך רצו להשתייך. שתי בחורות צעירות שנאבקו על זכותן להילחם כמו הגברים ונהרגו בשעת קרב.

הנערה היפה שהפכה לסמל

מה אפשר לומר על נערה בת 19 שמתה? שהייתה יפה, שרצתה להיות עיתונאית, שאהבה מוסיקה ושהקריבה את חייה למען עמה ומולדתה. סיפור חייה של ברכה פולד הוא סיפורה של יהדות גרמניה המתבוללת. מי שכלל לא חשבו לעלות לארץ ישראל ובכוח המציאות הוכרחו לעזוב את הארץ אותה ראו כמולדת.

אביה היה קצין מצטיין בצבא הגרמני בעל  עיטור צלב הברזל. הוא  קרא לבתו הצעירה ברברה ננט על שם פטרונית הגדוד בה שרת. הוא התאבד בליל הבדולח בשנת 1938 כיוון שלא יכול היה לשאת את שקרה למולדת אותה אהב ובה האמין. בתו הצעירה "בארבל" - כפי שכינו אותה, נשלחה למחרת דרך המבורג ואמסטרדם ללונדון, שם חיכתה לה אמה. משם עלו שתיהן לארץ ישראל.

טוראית ברכה פולד (צילום: רולף קנלר)

סיפורה של בארבל, או כפי שנקראה בארץ - ברכה, הוא סיפור התבגרות תל אביבי בשנות ה-40. התבגרות בצל מלחמת העולם השנייה, התנדבות להגנה ולפלמ"ח. רצון ומוטיבציה לפקד ולהצליח, עד היציאה לפעולה שבה נהרגה.

בליל ה-25 במארס 1946 התבצעה פעולה צבאית בתל אביב. בפעולה הידועה בשם "ליל וינגייט" ברכה פולד נפצעה קשה מכדורי חייל בריטי. הבריטים לקחו אותה למטה הבולשת "ואז נשא אותה רכבם של היורים בעיר השבט השוקט מדעת והמציב בנותיו בשערים". כך כתב עליה נתן אלתרמן במחזור השירים "סיפור מלילה". פולד נפטרה למחרת בבית החולים, בגיל 19 ושלושה חודשים. היא נקברה בחלקה הצבאית של בית הקברות בנחלת יצחק, שעל גבול תל אביב-גבעתיים.

שנה לאחר מותה, נותרה פולד על סדר היום הלאומי. דמותה הועלתה על נס והיא הפכה לסמל. קבוצת אנשים  שבנו את ביתם בצפון תל אביב קראו על שמה לרחוב בו גרו, כי רצו להנציח את "הנערה היפה שנהרגה". בהמשך הועתק הרחוב למיקומו הנוכחי סמוך לרחוב מרמורק, המקום בו נהרגה. מאוחר יותר, 248 מעפילים שהיו על סיפון האוניה "ברכה פולד" שנתפסה בלב ים בנובמבר 1946, עלו ארצה לאחר הכרזת המדינה וחלקם התיישבו בקריית אונו. לשכונה שהקימו העניקו את השם "גבעת ברכה". נתן אלתרמן כתב אז טור שביעי בשם "ברכה פולד" בו יצר זהות בין הנערה לאוניה.

אבל ההיסטוריה המשיכה בשלה. חמש שנים לאחר מותה, עלו טרדות היומיום ואבק השגרה. מלחמות קטנות שצריך לנהל ושמחות שצריך לשמוח וברכה פולד נשכחה.

"אלו הרגעים האחרונים שלנו, תמסרו ד"ש לחבר'ה"

הדסה למפל נהרגה ב-31 במאי 1948. היא הייתה בישראל חמש שנים, רבע מחייה. מדינת ישראל הייתה אז בת 16 ימים והדסה בת 19 ושלושה חודשים.

הלינקה, כפי שנקראה בילדותה, נולדה בפברואר 1929 למשפחת למפל, משפחה אמידה, יהודית אך לא דתית, שהתגוררה בעיר נובי-סאנץ שליד קרקוב בפולין. אמה רוזליה היתה עקרת בית ואביה מאוריציו היה פקיד ממשלתי יהודי בממסד הפולני - הישג בפני עצמו. בני המשפחה חשבו שזה יסייע להם ביום שבו בנות המשפחה - סטלה הבכורה והלינה הצעירה - תהיינה מעוניינות להתקבל לאוניברסיטה.

עם ראשית מלחמת העולם השנייה הוגלתה המשפחה והלינקה בת ה-10 סבלה מרעב, עבודת פרך, גירוש והגליה. הוריה העבירו אותה לבית יתומים מתוך תקווה ששם תזכה באוכל ובמיטה חמה. ביומנה כתבה: "הגענו לאוזבקיסטן הלוהטת, תחילה היה לנו שם רע מאוד. מאוחר יותר קיבל אבא עבודה במשרד לפליטים פולנים ואיכשהו גלגלנו את חיינו בעוני. זה לא עזר הרבה והרעב המשיך בשלו. אחר כך החורף הנורא, היוקר, ובחדר כפור ומחסור ואבא חולה. והנה חלו אמי ואחותי, ואני נאלצתי ללכת לבית יתומים - דבר שלא הורי ולא אני רצינו בו. מוצא אחר לא היה".

מאוגוסט 1942 ועד פברואר 1943 הטלטלה הלינקה בדרכים כאחת מילדי טהרן. לבד, עם עוד מאות ילדים בודדים כמוה, הגיעה לארץ בגיל 14 לקיבוץ גבעת ברנר. ילדה בודדה שצריכה להסתגל, ללמוד ולהתגעגע. להרגיש זרה ומנוכרת ולהיות אחרת. הלינקה שלא רצתה לוותר על שמה התחילה את תהליך הסוציאליזציה של מתבגרת עם הרצון להשתייך ולהיות כמו כולם. לדבר עברית, לכסות על הזרות, לחיות בין שני עולמות ולהתגעגע. כל הזמן להתגעגע.

הדסה התגייסה לפלמ"ח. את דרכה שם החלה ביחידת "הפורמנים" מלווי השיירות  ואחר כך עשתה קורס קשרים. בלילה שבין 30 ל-31 במאי 1948 יצא גדוד 73 של חטיבה 7 שבו שירתה לביצוע משימתו במסגרת מבצע בן-נון ב'. הדסה ביקשה ממפקד הפלוגה יקי וג לצאת כקשרית. חיים לסקוב, מפקד הגדוד (ולימים רמטכ"ל צה"ל החמישי), התנגד אבל הקשר של יקי חלה והדסה נכנסה לבסוף במקומו.

משימת הגדוד הייתה לתקוף את משטרת לטרון מהגזרה המערבית. חמישה זחל"מים פנו לכבוש את מצודת המשטרה שהייתה אז בידי כוחות הלגיון הירדני. על החבלנים שצורפו לזחל"מים הוטל לפרוץ פתח בקיר המצודה כדי לאפשר כניסת כוחות רגליים. הקרב החל סמוך לחצות ואמור היה להסתיים לפני עלות השחר. בזחל"ם המ"פ יקי וג היו הנהג אוטו גרובר והדסה.

טוראית הדסה למפל (צילום: באדיבות המשפחה)

הכוח הצליח לפרוץ לחצר המשטרה אבל אז השתנה הקרב. המטענים שהניחו החבלנים לא התפוצצו. יקי נהרג והדסה שידרה "אלו הרגעים האחרונים שלנו, כולם פה נהרגו או נפצעו, תמסרו ד"ש לחבר'ה". היא נהרגה בכדורי הלגיון הירדני, בעודה נלחמת אחרונה במשוריין ומעבירה ידיעות בקשר עד לרגעיה האחרונים.

חודשיים לאחר מותה הגיעו ארצה אמה ואחותה. ב-17 בנובמבר 1949 הן באו לבית העלמין בהר הרצל, יחד עם קרובי משפחותיהם של חללי חטיבה 7 וחטיבת הראל שנהרגו בקרב לטרון ובקרבות נוספים בגוש עציון, בנווה יעקב ובהר הרדאר, לטקס קבורתם של שרידי הגופות שהובאו מירדן.

סיפורה של הדסה למפל הוא סיפור גבורה של בחורה שנלחמה לבד בזחל"ם לאחר שהלוחמים האחרים נהרגו והיא לא שמעה את הפקודה לסגת. זהו סיפורה של נערה שבאה עם ילדי טהרן ורצתה להילחם על עצמאות המדינה בכל מחיר, גם במחיר חייה. סיפורה של נערה שחצתה יבשות לבדה, שידעה לשרוק מנגינות באופן מדויק, לצייר במשיכת קו דיוקן אישי ופרטי ושהתגעגעה כל הזמן למשפחתה.

רק כיובל שנים לאחר מותה נמצא הרחוב הקטן המוביל לאוניברסיטה המורמונית בירושלים שנושא את שמה. היא מונצחת על קיר הגבורה בלטרון בין שמות חללי השריון החרוטים עליו.

אנחנו אומרים כי לכל איש יש שם. אנחנו מצווים לזכור. רק כך אנחנו שורדים כאומה, כי אנחנו זוכרים את השם ומספרים את הסיפור. מן הראוי שנמשיך ונתמיד לספרו.

שרי גל היא סופרת והיסטוריונית. עוסקת היום בכתיבה, תיעוד והרצאות. לקריאה נוספת: "ברכה פולד" מאת שרי גל, הוצאת ספריית פועלים. "פרשת גבורתה של הדסה למפל: מבט נוסף על הנצחת הנופלות בתש"ח" מאת שרי גל, בתוך "אשת חיל עבריה: עיונים בשירות נשים מהיישוב העברי במערכת הביטחון", עורך: ניר מן, עלי זית וחרב.