קולות מתופת

"תוציאו אותנו, מפגיזים אותנו": קולות הקשר מתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים

כמה ימים לפני יום הכיפורים של שנת 1973 הגיע למילואים במעוז פורקן שעל תעלת סואץ סמל אבי יפה. הוא נשא מכשיר הקלטה מתוך כוונה להקליט את ההוויי עם החברים. הוא רק לא ידע שכמה ימים אחר כך החומרים שהקליט יהפכו לחתיכת היסטוריה: הירי וההפגזות, תחינות החיילים לעזרה מצה"ל והשיחות הקשות בין המעוזים | קולות מהתופת - חלק א'
אורן אהרוני ואיילת דוידי
27 באפריל 2020
10:18

בשנת 1972 הופיעה להקת פיקוד הדרום מול חיילי מעוז פורקן שעל תעלת סואץ. את השיר "שבחי מעוז" כתבה נעמי שמר שנתיים קודם לכן, שיר הלל למעוזים בקו בר לב. בהופעה של הלהקה אפשר לראות את הפסטורליה של מי התעלה, מול בית החולים הישן של איסמעיליה, ואת חיילי המעוז שיושבים סמוך לבונקר ונהנים. איש לא תיאר לעצמו מה יקרה שם ובמעוזים הסמוכים כמה חודשים אחר כך. איש לא יודע מה מתכננים המצרים, או כמו שנעמי שמר כתבה: "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי מביט בי מבקש נפשי".

צפו בחלק א' בפרויקט קולות מהתופת

כשבמעוזים בסואץ חיכו לצה"ל: "האנשים על סף ייאוש" | קולות מהתופת - חלק ב'

בראש השנה של 1973 הגיע למעוז פורקן חייל מילואים ושמו אבי יפה. מעוז פורקן נמצא ליד גשר פירדאן שבגזרה המרכזית של תעלת סואץ. למילואים לקח איתו יפה ציוד הקלטה. "לא ציפו לשום מלחמה ולקחתי ציוד למוסיקה", הוא מספר. "היינו באופוריה של ששת הימים". את הסיפור הקשה וההקלטות מתאר יפה בספרו "שובך יונים".

  "לא ציפו לשום מלחמה ולקחתי ציוד למוסיקה". אבי יפה עם ציוד ההקלטה במעוז פורקן (צילום: באדיבות אבי יפה)

אותו ציוד שיפה הביא הקליט את קולות הקשר בין מעוזי צה"ל בתעלה וקולות החיילים במעוז פורקן. עם סיום המלחמה הוא קיבל לידיו עוד שיחה, בין חוקר של צה"ל לקצין צה"ל, ששמעו שמישהו הקליט את קולות המעוזים.

וכך התנהלה השיחה

חוקר: "מישהו סיפר לי שמישהו הקליט ושם ב'סייף', ורוצה לעשות מזה 'קייס'"

קצין צה"ל: "שיעשה"

חוקר: "לא יוכל"

קצין: "לא יוכל להוציא"

חוקר: "זה לא יצא החוצה"

קצין: "עד סוף הדורות"

חוקר: "זה יישאר ב'סייף' עד שמישהו יחליט להוציא את זה. בעוד 100 שנה אולי"

קצין: "עד סוף הדורות"

חוקר: "אולי 100 שנה"

"חמש דקות של גיהנום שקשה לתאר"

יעקב יענקלה טרוסטלר היה אז מפקד של ארבעה מעוזים בצפון התעלה. "בימים הספורים לפני פרוץ המלחמה ראינו התעצמות גדולה מאד של כוחות ממצב של שקט מוחלט, פסטורליה, ירידה למים", הוא מספר. "לאט לאט הקו מתעבה בכוחות. אנחנו מדווחים על כך יום ולילה. נכנסנו למעוזים בתקופה שקטה, אופוריה ממלחמת ששת הימים משפיעה עלינו. אף אחד לא חשב על מלחמה".

דוד אבודרם פיקד במעוז אורקל, וגם הוא הגיע כמה ימים לפני יום כיפור של 1973. "בשעה 12:30-12:00 המ"פ שהוחזר קורא לנו לתדריך והולכת לפרוץ פעולת איבה", הוא משחזר. "הייתי עם בגד ים על מזרון, עם ספרי לימוד".

יעקב יענקלה טרוסטלר מספר על ההפגזות הכבדות בתחילת הלחימה: "אי אפשר להרים את הראש בהתחלה. המעוז נכתש לגמרי כבר בהתחלה והיו לנו הרוגים במעוז"

גם דודו כנען הגיע לקו התעלה כמה ימים לפני פרוץ המלחמה. הוא היה סדירניק, חייל מודיעין. בשבת הוא היה אמור להתקפל לבסיס אחורי, אבל הגיעה השעה 14:00 בצהריים. "ב-13:45 מפקד המעוז הכריז כוננות ספיגה", הוא מספר. "אחרי חמש דקות של גיהנום, קשה לתאר, כל שבריר שנייה פגז".

ואלה הקולות ממעוז פורקן עם תחילת המלחמה בשעה 14:00 בצהריים של יום שבת, 6 באוקטובר 1973:

"העניין מתחיל! תעירו את כל החבר'ה"

"טוב, בוקר טוב ילדים..."

"מי לקח קסדה שלי?"

ההקלטות האלה הן תיעוד יחיד במינו, של הדקות הראשונות של פרוץ המלחמה. פס הקול כאן לא מושתל, לא נערך, אפשר לשמוע את האימה, את הבלגן, את ההפתעה. יעקב טרוסטלר שהיה במעוז מילאנו, ישב באותן דקות בתצפית. "המלחמה לגביי התחילה כשב-13:50 אני יושב במגדל ושני מיגים עוברים מעליי בגובה נמוך", תיאר. "אני מפעיל את היבבן, משמעו מטוסים מצריים חודרים. ואז שואל אותי בנונשלנטיות קצין האג"ם מי לחץ על היבבן".

טרוסטלר מספר על ההפגזות הכבדות בתחילת הלחימה: "אי אפשר להרים את הראש בהתחלה. המעוז נכתש לגמרי כבר בהתחלה והיו לנו הרוגים במעוז".

להקת פיקוד הדרום מבצעת את "שבחי מעוז" במעוז פורקן ב-1972

500 לוחמי צה"ל מול שתי ארמיות מצריות של עשרות אלפים

ההפגזות התחילו באותה שעה בכל הגזרה, את המעוזים איישו אז פחות מ-500 לוחמי צה"ל, מולם באותה דקה עמדו לחצות את התעלה שתי ארמיות מצריות. מה זה שתי ארמיות? ארמיה היא יחידה צבאית שמורכבת מעשרות אלפי חיילים ויכולה להגיע למאה אלף חיילים ויותר. זו יחידה עצמאית לחלוטין עם טנקים, חי"ר, ארטילריה וחיל אוויר. 

לצה"ל אין ארמיה, הוא לא צבא גדול מספיק. למצרים היו אחדות. יותר מחצי מיליון חיילים שירתו אז בצבא מצרים. אז נסו לדמיין שתי ארמיות עם כל כוח האש מול 500 חיילי צה"ל, ולפני הצליחה כל הארטילריה מופנית למעוזים כדי לחפות על עשרות אלפי החיילים שצולחים את התעלה. גם דוד אבודרם מאורקל ניסה להסביר: "הרעשים, הפיצוצים אדירים ומגיעים מכל המקומות ויורד בצורה רציפה. תארו לכם טיפות גשם, זה יורד פצצות מרגמה".

  שתי ארמיות עם כל כוח האש, מול 500 חיילי צה"ל. חיילים מצרים צולחים את תעלת סואץ

המלחמה לא רק שתפסה את כל הצבא לא מוכן, החיילים היו בשיא הצום. צהריים, חם מאד, אחרי שעות בלי אוכל ומים, וכשלא יודעים איך המצב יתפתח, אבי יפה במעוז ניסה לשכנע את החברים להכניס משהו לפה. וכך זה נשמע:

אבי יפה: "אני מציע לפי הוראה של הדוקטור, לגבי תזונה בתנאים כאלה, אז זה יתקבל, ולא תהיינה בעיות. הולך? באמת כדאי, זה נורא חיוני. אנשים יפלו מהרגליים"

בריאיון מספר יפה: "ניסיתי לשכנע אנשים לאכול, אמרתי להם אל תצומו. פתאום היה פיצוץ גדול. היה עשן צהוב ששקע ואני פחדתי מגזים".

וכך זה נשמע בזמן אמת:

משה מרציאנו: "מעל המוצב, שתי פטריות ענקיות צהובות, האם יש חשש של גז או משהו דרסטי?"

סא"ל שאול שלו: "כאן 10, רות. אתם תשגיחו על עצמכם בינתיים" 

ד"ר אביטל: "מה זה אומר?"

המג"ד: "אנחנו מורידים דרדרים על האזור הזה, עבור"

"הצעקות המשיכו: 'תוציאו אותנו, מפגיזים אותנו'"

דודו כנען היה באותה העת בבונקר. "בערך חצי שעה אחרי שהתחיל היתה הפגזה של עשן", הוא מספר. "כשראיתי את העשן חשבתי אולי זה אב"כ. היה ארון בפתח בונקר חמ"ל, והיה כתוב ציוד אב"כ שהיה נעול. שברתי את המנעול, היו קרטונים, לא היו מסכות, לא זריקות אטרופין ואז הבנו שאין ציוד אב"כ". 

דוד אבודרם היה כאמור באורקל שבצפון התעלה – המקום היחיד שאפשר מעבר קרקעי של כוחות מצריים ביבשה לכיוון סיני. בין ההפוגות של ההפגזות הקשות, הוא ראה אלפי חיילים צועדים לעברם.

  "אני מנסה ליצור קשר ואין קשר". דוד אבודרם בסואץ (צילום: באדיבות דוד אבודרם)

"אני עולה לעמדה ואני רואה טנק ומחלקת חיילים נעים לכיוון שלי", סיפר. "התחלתי עם המאג לירות על החיילים מעל הדיק. פשוט הפלת שורות של חיילים אבל הם כאילו היו מסוממים, ראית שהם ממשיכים לנוע כמו צבא נפוליאון, נפלו כמו זבובים".

"המ"פ חטף פגיעה ישירה של פגז טנק והסמ"פ נפל מרמה על העמדה", מתאר אבודרם את הפגיעות הראשונות. "גם החובש חטף פצצת זרחן והוא בער. אני מנסה ליצור קשר ואין קשר. צעקות ממשיכות כל פעם ממוצב אחר, כל פעם מישהו שמבקש עזרה, תוציאו אותנו, תעזרו לנו, מפגיזים אותנו".

וכך זה נשמע בקולות הקשר:

אבי יפה: "עולים עלינו"

(קולות ירי)

(קולות מטוס וירי) 

חייל במוצב פורקן: "מצוין"

(קול התרעה): "סיר בשר, סיר בשר"

אבי יפה: "מי לקח לי את העוזי?"

(קולות ירי ופצצות)

אבי יפה: "אין להם נשק... מה אתה עושה?"

אבי יפה: "תנו לי כלי אחר, אם מישהו ייפגע, אעזור לו. אם אין לך נשק, אז אין לך נשק"

חייל במעוז פורקן : "תביא את העוזי"

אבי יפה: "אני לא נותן עוזי, גם אני צריך להילחם אם יש צורך…"

קולות קשר: "כאן 24, הכול יהיה בסדר, עבור"

האופוריה של ששת הימים התחלפה בבדידות

"מבחינתי הפקודה היתה ברורה – להחזיק 24 שעות זאת הפקודה", אומר אבודרם. יש חלקים בריאיונות שנשברים בהם. המראות, התחושות, אפילו הריחות מציפים מחדש ומעלים דמעות בעיניים. אצל כל מרואיין יש רגע אחר שבו הוא מבקש להפסיק לכמה דקות את הריאיון. אצל אבודרם, זו האכזבה. הזיכרון שצה"ל הגדול והחזק לא היה מאחוריו, לא בא למרות קריאות העזרה. אצל כולם התחושה הזאת קשה. האופוריה של ששת הימים התחלפה בתחושה שהם נשארו לבד.

"לאורך הלילה בין ראשון לשני אמרו לי תחזיק מעמד שולחים תגבורת, תגבורת יצאה", מתאר טרוסטלר את השעות הקשות הללו במעוז מילאנו. "אמרתי ברשת בסוף לא רוצה תגבורת, עזבו אני במעוז. התגבורת לא יצאה ולא תצא. הבנתי שצה"ל לא יכול להגיע אליי".

"התחלתי לחשוב שאני הולך למות והתחלתי לכתוב צוואה", אומר יפה. "היו ריחות איומים, אווירת נכאים, הרבה מעוזים נפלו"

דודו כנען בפורקן מספר כיצד "בערב שמענו בקשר טנקים שמגיעים למעוזים ואז הבנו שאי אפשר להגיע אלינו. עבר לי בראש מה קורה למדינת ישראל, מה קורה להוריי, אחותי, חברה שלי שלימים היתה אשתי. היה קשה, איפה הצבא של ששת הימים". 

הקלטה ממוצב פורקן:

אבי יפה: "תאריך 6.10"

מאיר ויזל: "אני לא יודע מי מרביץ"

חייל במעוז פורקן: "שתיהן יחד התחילו"

חייל במעוז פורקן: "סוריה וירדן"

אבי יפה: "אחרי ארבע שעות של התקפות קשות עלינו, באה תגבורת, ודופקים אותם"

חייל במעוז פורקן: "ירדן גם?"

רה"מ גולדה מאיר (הקלטת רדיו במוצב): "אזרחי ישראל, היום, סמוך לשעה 14:00 אחרי הצוהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל. ברוב שפלותם מפיצים התוקפים את השקר, כי ישראל פתחה באש..."

(קול התרעה): "שרב כבד, שרב כבד"

רה"מ גולדה מאיר (מתוך הרדיו במוצב): "נאלצתי לכנס את הממשלה לישיבה בעצם יום הכיפורים"

חיילי מעוז פורקן: "הממשלה הייתה בישיבה, עמי. עד להתחלת ההפגזה, וההפגזה תפסה אותם באמצע הישיבה. ביום כיפור יש להם פתאום ישיבה"

מאיר ויזל: "רמי נדמה לי נפגע"

מאיר ויזל: "אני לא שמעתי את הקול של רמי"

  "נאלצתי לכנס את הממשלה לישיבה בעצם יום הכיפורים". גולדה מאיר (צילום: אי-פי)

"פתאום האוויר היה רטוב, מתברר שהם באו עם סירות וכרסמו את הסירות עם זרנוקי מים", מספר יפה. החיילים המצרים היו ממש מחוץ למעוז של יפה, הריח של הים, ורעש ההפגזות התערבב עם קולות השבר מהמעוזים.

"התחלתי לחשוב שאני הולך למות והתחלתי לכתוב צוואה", אומר יפה. "היו ריחות איומים, אווירת נכאים, הרבה מעוזים נפלו ופתחתי רדיו והתחילה סרנדה של שוברט. כשאני שומע את המוסיקה אני נזכר בקרב ובריחות".

הקלטה ממוצב פורקן:

אבי יפה: "אתה יודע, כשמילאו אותנו בעשן, ממש חששתי שזה גזים"

ד"ר אביטל: "גם אני, מה אתה רוצה שאני אגיד לך?"

אבי יפה: "מה הם רוצים להשיג? שחרור השטחים?"

ד"ר אביטל: "פשוט ככה" 

חייל במוצב פורקן: "הטנקים פה לא רחוקים מאיתנו, הם שלושה ק"מ מאיתנו, והם לא יכולים להיכנס אלינו כי הם קיבלו עוד איזה מחלקה תחת פיקוד... אז הם פוחדים לשטוף שלא יחסלו אותם" 

בזמן שבפורקן יושבים בבונקר, צפונית משם באורקל, דוד אבודרם נלחם על חייו מול מאות מצרים שפורצים למעוז. הוא נלחם כמעט לבדו.

יש חלקים בראיונות שנשברים בהם. המראות, התחושות, אפילו הריחות מציפים מחדש ומעלים דמעות בעיניים

"לקחתי לוחם, הוא שמר לי על הגב והתחלתי לטהר את התעלה", הוא מתאר. "הצלחתי להרוג שלושה מצרים. לאחר שעליתי לחלק הצפוני ראיתי כמות אדירה של גופות. היו במקום ארבעה בינישים (בני ישיבות) שבאו לתגבר, היו מבוהלים, מכונסים בבכי ויללות. קשה היום להגיד את זה – הכיתי אותם עם הכת של העוזי והכנים, פחדו ממני".