קולות מהתופת

כשבמעוזים בסואץ חיכו לצה"ל: "האנשים על סף ייאוש"

קולות האימה ממוצב חיזיון בתחילת מלחמת יום הכיפורים, נדמו בסיומו של רצח שיטתי - גם של החיילים שנכנעו בתקווה לשרוד בשבי המצרי. חיילי המעוזים, בלי מים ובלי נשק, הוקלטו על ידי אבי יפה, עד שאלו שחילצו את עצמם הצליחו לחבור לכוחות צה"ל | קולות מהתופת - חלק ב'
אורן אהרוני ואיילת דוידי
27 באפריל 2020
22:17

אחד מהרגעים הקשים בקשר ב-1973, שנשמעים בבירור בהקלטות של אבי יפה מהמעוזים בתעלת סואץ, הגיעו ממעוז חיזיון, שאנשיו התחננו לעזרה שתגאל את קומץ החיילים ששהו בו מהסיוט המצרי - ששעט לעברם במלוא העוצמה. המעוז היה אחד מהמקומות האסטרטגיים למצרים, שהציבו במקום אלפי חיילים. את קולות האימה מתאר יפה גם בספרו "שובך יונים". 

"תוציאו אותנו, מפגיזים אותנו" | קולות מהתופת - חלק א'

קולות קשר, מוצב חיזיון פונה למוצב פורקן הסמוך

מקס ממן, מוצב חיזיון: "כאן תככן שים לב, אלף מטר דרומה מהצומת, כאלפיים מטר דרומה מהצומת, יש ריכוזים של האויב, גדולים מאוד... גדולים מאוד - טנקים, נגמ"שים וחי"ר, יש להשמיד אותם מיד" 

אריאל שרון, שהיה אז אלוף בצה"ל, מפקד אוגדה 143, התראיין לאבי יפה אחרי המלחמה וסיפר על הזיכרון שלו ממוצב חיזיון: "כשאני באתי, התחלתי לדבר בקשר, התקשר אליי קשר מהמוצב ליד הפירדאן, חיזיון, או... אני לא זוכר. הוא אמר לי ככה: 'אנחנו מזהים את הקול שלך, ו... אה... אנחנו בטוחים שתוציא אותנו מכאן'. הוא זעק שלושה ימים. הוא נהרג, אני יודע מי הוא. הוא היה איש מילואים מירושלים. הקצינים כנראה נהרגו, המצרים היו בחצר, והוא כל הזמן קרא לעזרה". 

בשבת בבוקר, כמה שעות לפני המלחמה, הוסע פרופ' אבי עורי, אז רופא צעיר בדרגת רב סרן, למוצב חיזיון עם ציוד רפואי. אנחנו פוגשים אותו בחצר ביתו, במרחק גדול מספיק - בגלל הקורונה. לאורך המפגש הוא משתעל. "זה מה שנשאר לי מהנזק הריאתי, השיעול הזה", הוא מסביר.

אבי עורי: "רובנו לא היו לוחמים. היו משגיחי כשרות, אחראי על המטבח, קשרים. הם נכנסו לפאניקה. ההתחלה הייתה ברבע לשתיים - הפגזות קשות מאוד"

במהלך המלחמה הוא התנדב להישאר עוד יום בגזרה כדי להמתין לקצין שיבוא להחליף אותו במילואים. "ראיתי חבר'ה ישנים, חבר'ה מתפללים, ראיתי מישהו בצריח. שקט מוחלט. אני היחיד שהסתובב שם עם מדים ועוזי. לא הבינו מי אני. ידעו שצריך להגיע רופא. לא ידעו שיש כוננות. מדהים. אף אחד לא היה בעמדות. זה לא יום קרב. ביני לביני אני חושב - אני אעשה פאניקה? אני אתחיל להזהיר? מה אני אמור לעשות? אני מדבר עם האנשים, אנחנו חייבים לאכול, חייבים לשתות. לא ידעתי שנהיה לכודים בלי אספקה", מתאר עורי את הדרך לתופת. 

מעוז חיזיון היה צמוד לגשר פירדאן, על גדת תעלת סואץ, באחת מנקודות הצליחה העיקריות אל סיני. עם תחילת המלחמה חצתה את הגשר דיוויזיית חי"ר של הארמיה השנייה המצרית - ארבע חטיבות שתוגברו בשני גדודי קומנדו. מול כל הכוח הזה ניצבו 21 חיילים בחיזיון.

  "מבקש סיוע מיידי". מקס ממן ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים (צילום: באדיבות המשפחה)

"רובנו לא היו לוחמים, כולל אותי", משתף אבי עורי. "היו משגיחי כשרות, אחראי על המטבח, קשרים. הם נכנסו לפאניקה. ההתחלה הייתה ב-13:45 - הפגזות קשות מאוד. מעוז חיזיון עמד בדיוק בין שני ראשי גשר שהמצרים חצו. עמדנו להם כמו עצם בגרון, די מהר כותרנו, מההתחלה. כל מי שניסה לחבור אלינו לא הצליח. יצאתי החוצה וראיתי את כמויות השריון שלהם דוהרים למה שהיה פעם השטח שלנו ואני לא רואה שום רכב ישראלי. מה אני צריך להבין? הבנתי שזהו". 

כולם חיכו לצה"ל - וצה"ל לא בא

במרחק כמה קילומטרים משם, ישב אבי יפה בבונקר במעוז פורקן והקליט את קולות הקשר שבקעו מחיזיון. תככן הוא קוד הקשר של המעוז. בהקלטה ניתן לשמוע גם את סמל מקס ממן.

קולות קשר, מוצב חיזיון

חייל במוצב חיזיון: "22, כאן תככן, דחוף, עבור"

22: "כאן 22, רות, עבור"

מקס ממן: "כאן תככן, יורים עלינו לתוך המוצב עם ארטילריה, חייבים להשמיד אותם, עבור"

22: "כאן 22, האם מזהה מקורות אש? עבור"

מקס ממן: "טנקים בלי סוף, בלי סוף. מבקש סיוע מיידי, דחוף. אווירי, ארטילריה, תחפה עלינו, תעזור לנו, עבור"

חמ"ל: "הכול יהיה בסדר, תחזיקו מעמד, תהיו רגועים, זה קצת קשה, אבל זה לא נורא, עבור"

חייל במוצב חיזיון: "כאן תככן, רות, אני מקווה שאתה צודק, מקווה גם שתגיעו במהירות עם הסיוע האווירי, כי אין פה אפשרות להרים את הראש, עבור" 

ממן פשוט שיקף את המצב - כולם חיכו לצה"ל, וצה"ל לא בא. עם תחילת המתקפה המצרית נפגע מפקד המעוז, סרן רמי ברעלי, שהיה בצריח הטנק כשהחלו ההפגזות. ברעלי פונה מיד לבונקר של הרופא, אבי עורי.

"המפקד איתי פצוע, צריך לכרות לו יד, הוא רוצה למות. יש לנו שיחות קשות מאוד", משחזר עורי. "אני לא עוזר לו למות, על אף שהוא מאוד רוצה - אנחנו מחויבים להציל אנשים. והוא אומר לי 'כן, אבל אתה מחויב לעזור עם סבל וכאב. אם אני אמות, לא אסבול'. אין לך תשובה".

קולות קשר, מוצב חיזיון

מקס ממן: "ונציה מתככן הודעה, עבור".

שאול שלו: "תככן, כאן ונציה, רות, עבור".

מקס ממן: "כאן תככן, מבקש פינוי מיידי דחוף של הקודקוד שלי הפצוע ..., עבור".

חייל ממוצב פורקן: "מה, עוד לא פינו אותו? עוד אחד נפצע".

אליעזר כספי: "הגעתי לחניון של הפלוגה שמחזיקה פה את העסק, והסמג"ד שלהם רוצה שאני אצא איתם. מבקש אישור, עבור".

שאול שלו: "רות, קבל את האישור. צא איתם, ואל תבייש אותנו. סוף".

אבי יפה: "המצרים התמקדו עם כוח רב במעוז חיזיון ובקשר ענו לחיזיון סתם שטויות - 'תיכף נבוא', בילפו אותו. ההתייחסות הייתה כמו אל חולה אנוש – תהיה בסדר"

כוחות שריון ישראליים שניסו להגיע אל המוצב נתקלו במארבים ובאש מצרית חזקה, ולא הצליחו להתקרב. יפה נזכר ברגעים הדרמטיים של היום הראשון בלחימה, כשהמצרים התמקדו עם כוח רב במעוז חיזיון: "לחיזיון סתם ענו לו שטויות, 'תיכף נבוא', בילפו אותו. אני מבין שיש בעיה וההתייחסות הייתה כמו אל חולה אנוש - תהיה בסדר", אומר יפה, שהקליט את הקולות. בינתיים, סגן איציק מאור, סגן מפקד המעוז, קיבל עליו את הפיקוד בעקבות פציעתו של ברעלי. 

קולות קשר, מוצב חיזיון

איציק מאור: "מדבר קודקוד תככן, שים לב, אנחנו מוקפים, בפירוש המילה, מוקפים. עשרות טנקים ומאות חיילים שעולים עלינו לאט אבל בביטחון. הפגיעות של הארטילריה עלובות. אנחנו חייבים שיגיעו מטוסים כדי (א') להרים את המורל ו-(ב') להעביר מפה את כל הכוח הזה. הגשרים שלמים, ורכב נע עליהם ללא הרף... עבור.

"...כל הכוח שלהם ממזרח אלינו נוסע דרומה, כנראה להתחבר עם הכוח שעולה עלינו מדרום. האם רות עד כאן?

"מה שחשוב יותר הוא שהאנשים על סף ייאוש... הביאו מטוסים ממש בעדיפות עליונה, הביאו מטוסים. זו כאילו צעקת SOS, עבור" 

להתאבד או להיכנע

"מקס ואיציק זועקים לעזרה איפה כל צה"ל, איפה חיל האוויר, איפה השריון, איפה ההבטחות", נזכר אבי עורי. "בתעלה הייתה לנו הרגשה של המון בלופים. הייתה לי תמונה על מה שקורה ובתחזיות אמרו שאם חוצים את התעלה, קו ראשון מחסל, ואחר כך חיל אוויר ותותחנים...שום דבר לא היה. היינו לנפשנו. האם מקס קלט את זה? בסוף הוא הפנים". 

  "אנחנו חייבים שיגיעו מטוסים". איציק מאור ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים (צילום: באדיבות המשפחה)

במעוז פורקן, שומעים החיילים את הקולות של חבריהם שבמעוז הסמוך. דודו כנען, אז חייל המודיעין בפורקן, זוכר את קולות האימה, הפחד, וחוסר האונים המוחלט: "כשהתחילו לעלות על חיזיון, היו צעקות וזה היה נורא - 'אל תפקירו אותנו' ואז התחלנו להבין שאנחנו לבד בעסק. שמעתי את הזעקות של מעוז חיזיון. הזעקות מהדהדות לי בראש". 

בהקלטה הבאה שומעים שוב את מקס ממן, הקשר של מעוז חיזיון זועק לעזרה. מיד לאחר מכן נשמעת שיחה בין חיילי מעוז פורקן שמנסים, למרות הקולות בקשר, לשמור על אופטימיות. 

קולות קשר, מוצבים חיזיון ופורקן

מקס ממן: "כאן תככן, שים לב. אלף מטר דרומה מהצומת, כאלפיים מטר דרומה מהצומת, יש ריכוזים של האויב, גדולים מאוד... גדולים מאוד - טנקים, נגמ"שים וחי"ר. יש להשמיד אותם מייד"

22: "תככן, כאן 22. לא צריך לדווח לנו אותו דיווח מספר פעמים, אני יודע, זה בטיפול"

מקס ממן: "כאן תככן, אני מבקש טיפול מהיר ומיידי, החבר'ה פה בהיסטריה, אנחנו לא כוח גדול... מבקשים אם אפשר לשלוח לנו כוח אדם, עבור"

חייל במעוז פורקן: "כוח אדם הוא רוצה"

חייל במעוז פורקן: "חבר'ה, זה לא כמו שחשבנו, גם בצפון רע"

חייל במעוז פורקן: "העיקר - להיכנע או לא להיכנע?"

חייל במעוז פורקן:  "בצפון גם רע, זה שוב אותם דיווחים כוזבים, אני לא מבין כלום"

חייל במעוז פורקן: "לא, זה לא יכול להיות"

חייל במעוז פורקן: "הבה נגילה, הבה נגילה, הבה נגילה ונשמחה. הבה נרננה, הבה נרננה, הבה, הבה נרננה. עורו, עורו אחים"

בשלב הזה הוחלט בבונקר של מאור וממן להיכנע. כשאין נשק, אין מים, אלפי מצרים בחוץ עם טנקים, נשק קל  ולהביורים, יש רק שתי ברירות - להתאבד או להיכנע. בקשר עוד נשמעו הזעקות האחרונות של הקשר ממן. 

קולות קשר, מוצב חיזיון

מקס ממן: "כאן תככן, שים לב, יורים עליי, אני לא יכול להרים את הראש לראות מה נעשה, תזרז את המטוסים, עבור"

חמ"ל: "כאן 24, התאזרו בסבלנות, תישארו בבונקרים, מקווים שעוד מעט חיל האוויר יבוא"

מקס ממן: "24, שים לב, נכנסים עליי דרך השער, אני מבקש, אה... ארטילריה לעבר השער, ו... לאבטח לי את השער, עבור"

חמ"ל: "כאן 24, אין לנו כרגע ארטילריה, המתן… כאן 24, עוד מעט יירו גם ארטילריה לטובתך, האם רות, עבור?"

מקס ממן: "כאן תככן, מהר-מהר או שתשלח טנקים שייאבטחו לי את הכניסה, עבור"

חמ"ל: "כאן 24, התאזר בסבלנות, סוף" 

"בגדתם בנו, אלוהים ישלם לכם"

זעקות השבר והתחינות לעזרה ממעוז חיזיון, שלא זכו למענה, היו קשות כל כך, עד כדי כך שאבי יפה, שישב להאזין לקשר במעוז פורקן הסמוך, הנמיך את הווליום כדי שחיילי המעוז לא ישמעו. 

אבי יפה: "אני זוכר את המילים האחרונות של ממן - 'הצילו' בקול רם, 'הצילו'. ברגע מסוים הוא דיבר באופן כזה שלא רציתי להקליט אפילו. הוא אמר 'בגדתם בנו, אלוהים ישלם לכם'. וזה נכון"

 

"הקשר ממן צעק 'אנחנו אבודים, שורפים אותנו', ברגע מסוים הוא דיבר באופן כזה שלא רציתי להקליט אפילו", משחזר יפה. "אני זוכר את המילים האחרונות של ממן - 'הצילו' בקול רם, 'הצילו', זה הכול. הוא אמר 'בגדתם בנו, אלוהים ישלם לכם', אלה היו המילים. וזה נכון".

חיילים במלחמת יום הכיפורים העידו באופן ברור על רצח שיטתי שהמצרים ביצעו בחיילי צה"ל שתפסו. גם כשהיה מדובר על חיילים שנכנעו, בלי נשק, ונתפסו. נראה שלפחות בתחילת המלחמה ההוראה לצבא המצרי היתה שלא לקחת שבויים. כך היה בחיזיון, כפי שימשיך לספר פרופ' אבי עורי, וכך היה בעוד מעוזים.

"אני זוכר שרצחו אותם. הייתה פקודה של איציק להיכנע, כי אין נשק ואין מים. הייתה לי אינטואיציה לא לצאת, רמי (סרן רמי ברעלי) היה במצב קשה. כל מי שיצא נרצח", משתף עורי. "שמעתי ירי וצרחות. שמע, זה קשה, זה מטר ממך, זה לא עוזב אותך, הצרחות. האגדה היתה שרק הסורים עושים את זה והסורים הכי אכזריים, והורגים בשטח ובכלא, וזה לא נכון".

לאחר שממן, מאור וחיילים אחרים נתפסו והוצאו להורג, השתרר שקט מוחלט במוצב חיזיון. היו כמה חיילים שהתחבאו בשקט, בהם הרופא אבי עורי ומפקד המעוז הפצוע רמי ברעלי. 

"מישהו מהחבר'ה שהיו איתנו לקח רימון, הוציא את הידית ואמר 'בואו נתאבד כולנו מעל רמי... לא רוצים ליפול בשבי', ואני אמרתי - 'לא מוכן, זה בניגוד למה שאני מאמין", נזכר עורי. "פתאום אנחנו רואים בפתח מצרי, חייל בודד עם נר, מחפש מזכרות.

  "אני מתכוון לעשות כל מאמץ להוציא אתכם". אריאל שרון (צילום: אי-פי)

"הוא מתקרב ורואה את העיניים של הלוחמים בפתח וצורח. אז הבחור שלנו לוקח את הרימון שהיה לו ביד, זורק אותו על המצרי שמתרסק. ככה גילו אותנו ואז מתחיל להביור ועשן לבן. אני שומע צעקות ואת רמי אומר לי 'זהו זה, הגיע הזמן' אלו הדברים האחרונים שהוא אמר. אני נפלתי בין הגוויות והתעוררתי אחרי כמה שעות, נושם בקושי, זוחל על הגוויות החוצה לחפש אוויר. זה היה ביום שלישי בלילה - אני האחרון מהמעוז שנשאר בחיים".

אבי עורי נלקח בשבי ושוחרר כעבור חודש וחצי. המצרים המשיכו להתקדם לכיוון פורקן, המעוז הסמוך, שם עדיין ישבו אבי יפה וחבריו.

הנסיגה מהמעוזים

מעוז חיזיון נפל וחייליו נרצחו בדם קר. במעוז פורקן הסמוך, המשיך אבי יפה להקליט את קולות הקשר והשיחות בתוך המעוז, תוך שלכולם היה ברור שהמצרים מתכננים תקיפה בקרוב. 

הקלטה במוצב פורקן

אבי יפה: "אני עכשיו מת לדבר עם הבית".

אבי יפה: "דסי, את שומעת אותי? התחשק לי לדבר איתך".

אבי יפה: "אני מת לדבר עם הבית. רק טלפון אחד הייתי נותן עכשיו הביתה. זה היה נותן לי ולמשפחה, הם במתח, הם לא יודעים מה קורה כאן". 

הדילמה היא מה עושים כעת, די ברור היה לאבי יפה וחבריו שצה"ל לא קרוב ושאין די נשק וחיילים להילחם בהמוני המצרים, שהמתינו לרגע מתאים לתקוף את המעוז שלהם - פורקן. "הצעתי לירות כמה שפחות. היו שאמרו 'אנחנו צריכים לפגוע', אבל הפגיעות שלנו זה עקיצות יתוש  -מול כל חייל שלנו היו אלפים", מעיד יפה.

ביום השלישי למלחמה, במעוזים שעוד נשארו בהם חיילים בחיים, עמדו לפניהם שלוש ברירות: להילחם עד הכדור האחרון, להיכנע או לנטוש את המעוז ולנוע מזרחה לכיוון כוחות צה"ל

המטרה במעוז פורקן היתה לשמור על המורל. בין שלל הזוועות שהם שמעו בקשר הם ניסו למצוא שביב של תקווה. פתאום, נשמע מהחמ"ל, מהצד השני של הקשר קול מוכר, קולו של מפקד אוגדה 143, האלוף אריאל שרון. עונה לו בקשר, מפקד מעוז פורקן, מאיר מאירקה ויזל: 

שרון: "כמה טנקים אתה רואה שם?"

ויזל: "איזה 40, 40 וכמה טנקים"

שרון: "באיזו צורה?"

ויזל: "באיזו צורה?"

שרון: "כן, הם עומדים בריכוז?" 

ויזל: "הם עומדים בריכוז, כן. חלק מהם פגועים"

שרון: "היו שם טנקים שבערו?"

ויזל: "לא בערו, אבל, הם כנראה נפגעו ובלי לבעור. אני לא יודע איך זה. אני..."

שרון: "תגיד לי, ההתרשמות שלכם בכלל היא שכל החבר'ה הם בעייפות? או בתנופה? או מה?"

ויזל: "אני אומר לך, מסתכלים עליהם אחרי שחיל האוויר ירד, אז נזכרים בלפני 7 שנים, 6 שנים"

שרון: "היית חייל אז, או מה?"

ויזל: "בטח שהייתי חייל, תראה, אני כבר פעם רביעית חייל במלחמות"

שרון: "תראו, חבר'ה. אני, הגענו הנה רק עכשיו. עכשיו, אני מתכוון לעשות כל מאמץ להוציא אתכם"

ויזל: "כן?"

שרון: "אני לא רוצה לעזוב אתכם שם בשום פנים ואופן"

ויזל: "כן?"

שרון: "קצת יותר מאוחר נתקשר אתכם, להגיד לכם מה אנחנו עומדים לעשות"

באותם רגעים של היום השלישי למלחמה, במעוזים שעוד נשארו בהם חיילים בחיים, עמדו לפניהם שלוש ברירות: להילחם עד הכדור האחרון, להיכנע או לנטוש את המעוז ולנוע מזרחה לכיוון כוחות צה"ל.

הקלטה במוצב פורקן

משה מרציאנו, מוצב פורקן: "אם הם רוצים, הם כובשים פה ככה בקלות"

חייל במעוז פורקן:  "ככה, ייקח להם 5 דקות? ייקח להם"

חייל במעוז פורקן: "זו המטרה שלהם? לא המטרה שלהם"

ד"ר אביטל: "הרי טנק אחד, שני טנקים כובשים לך מעוז. מה זה חוכמה גדולה?"

"חוטפים הרבה, אבל בינתיים בסדר"

בינתיים, במעוז מילאנו לא הכירו את תמונת הקרב. יעקב יענקלה טרוסטלר, שהיה אז במילאנו, עוד ניסה להשיג את המפקדים, להבין מה קורה ומה לעשות. "היתה רק קשרית שדיברה איתנו. לא היה מפקד בקשר", מספר טרוסטלר. "היא שאלה אותי תוך כמה זמן אני יכול לעזוב את המעוז? השבתי שתוך 20 דקות".

גם במעוז אורקל של דוד אבודרם ניסו להבין מהחמ"ל מה הפקודות ואיפה הכוחות שאמורים לעזור למעוז להחזיק מעמד. "ניסיתי להתקשר לחטיבה המרחבית, לא היה קשר", משתף אבודרם. "מי שהיתה על הקשר בכתה ואף אחד לא בא לקשר - לא קצין אג"ם ולא סמח"ט".

  ניסה להשיג את המפקדים, להבין מה קורה ומה לעשות. יעקב טרוסטלר (צילום: באדיבות יעקב טרוסטלר)

בפורקן הצליח אבי יפה להתחבר לרשת קווית. הראשון שהצליח לדבר עם החמ"ל היה חייל המודיעין דודו כנען: "זכיתי לכבוד להיות הראשון שמטלפן וטילפנתי לטסה, ענתה לי מש"קית קשר שהיתה בחמ"ל".

הקלטה במוצב פורקן

דודו כנען: "הלו, מי זאת?"

חמ"ל: "איריס".

דודו כנען: "איריס, את יכולה להשיג לי את בני?"

חמ"ל: "אהה... אני לא יכולה לעזור? זה דחוף?"

דודו כנען:  "תראי, איריס, זה דודו"

חמ"ל: "כן"

דודו כנען:  "אני... אתם יודעים איפה אני נמצא"

חמ"ל: "נו?"

דודו כנען:  "אנחנו כל החבר'ה פה, אנחנו בינתיים בסדר"

חמ"ל: "כן"

דודו כנען: "חוטפים הרבה, אבל בינתיים בסדר"

חמ"ל: "אוקיי"

דודו כנען: "אז פשוט תדעו שאנחנו בסדר ותשתדלו לעמוד איתנו בקשר"

חמ"ל: "אוקיי" 

"הם היו בלחץ עצום", מספר כנען היום. "הלחץ היה גדול. אם זה היה לקוני או לא, אני לא יודע. המפקד אמר לי 'תחזיקו מעמד' וזה מה שהיה. היינו בתוך שטח מצרי כבוש. יום שני הייתי בעמדה תחת הפגזה וזה שהיה איתי שמע שהקומנדו המצרי לא לוקח שבויים, וסיפר על זה שנולד לו ילד והוא לא ראה אותו. הייאוש שלא נצא בחיים חילחל. בסוף היום השלישי שאי אפשר היה להגיע אלינו, היה ברור לנו שאנחנו הבאים בתור". 

"גם למות יחד זה יותר נעים"

בפורקן הוחלט לנסות ולצאת מהמעוז. "מול המיתוסים והעבר, לא פשוט לנטוש את המקום ולא לירות", משתף אבי יפה, שהמשיך עם ההקלטות. "העמדה ששלטה זה להישאר כמה שיותר ולהתחיל לתכנן יציאה. זו החלטה קשה. גם למות יחד זה יותר נעים". 

לפתע הופיע בשער המעוז טנקיסט. זה היה אפרים שולמן, שחבריו לטנק - יורם אילון, דב פישקוב וקובי ראובני - נהרגו, והוא הצליח להימלט. השבוע פגשנו את שולמן בביתו. "ראיתי תל שחור עם גדרות וטיפסתי על התל מכיוון תעלת סואץ", משתף שולמן וחוזר איתנו לרגעים של יום שלישי, 9 באוקטובר 1973. "ראיתי כתובות בעברית וידעתי שהגעתי למעוז. התחלתי לצעוק בעברית 'איך אני עובר פה? אני טנקיסט'. שלחו שלושה חיילים אליי ואני פרקתי את העוזי, כדי להראות שאני לא אויב".

דוד אבודרם מבקש לעצור רגע לקחת אוויר ומיד ממשיך: "ראיתי מחזה זוועה. העמידו חיילים בשורה, ירו ורצחו עם כידון ואקדח, רצחו בדם קר"

במעוז מילאנו, המפקד יענקלה טרוסטלר יצא עם 43 חיילים. רק מחצית מהם הגיעו לנקודת המפגש עם צה"ל, כמה נהרגו בדרך, כמה נלקחו בשבי כשתפסו מחסה בבניין בעיירה המצרית קנטרה, וכמה נרצחו לאחר שנתפּסו. "המצרים רצחו תשעה שנשארו בחדר", הוא מספר. 

דוד אבודרם יצא גם הוא ממעוז אורקל עם כוח של חיילים במטרה לנסות ולהגיע לנקודת מפגש עם כוחות צה"ל: "הצלחנו להתגבר בדרך על שני מארבים ואספנו שתי תצפיות. שני קילומטר מצפון ללחצנית חטפתי פגיעה בכתף, והיד הפסיקה לתפקד, התגלגלתי אחורה ונכנסתי לתעלה. כשראיתי את הפציעה, ההחלטה היתה בשניות ליפול בשבי". 

  "האגדה היתה שרק הסורים עושים את זה והסורים הכי אכזריים, והורגים בשטח ובכלא, וזה לא נכון". חיילים מצרים לאחר צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים

אבודרם מבקש לעצור רגע לקחת אוויר ומיד ממשיך: "אני רץ עם יד למעלה לעבר המצרים. ראיתי מחזה זוועה. העמידו חיילים בשורה, עבר אחד עם אקדח וקלצ'ניקוב, ירו ורצחו עם כידון ואקדח, רצחו בדם קר. למה לא הרגו אותי? לא יודע. עבר אחד בדרגת סגן אלוף, נתן לי סיגריה ופינו אותי לפורט סעיד. התעללו בי קשות. למרות ההתעללות הקשה והמכות שחטפתי וההתעללות בפצע - שרדתי, ואז החליט מי שהחליט לתת לי עיטור עוז".

בינתיים החלו 33 חיילי מעוז פורקן את הנסיגה שלהם בלילה של יום שלישי. על אותם רגעים דרמטיים מספר דודו כנען: "איך 33 יוצאים ממקום שמוקף במצרים ולא רואים אותם? נס משמיים, אין לי הסבר, אחרי כמה דקות הלכנו בכביש ושמענו קולות בערבית מסביבנו, מטרים, ולא ראו אותנו אין הסבר, נס משמיים".

דודו כנען: "אם אני זוכר רגע שאני אומר ניצלתי? הדבר הראשון שעשיתי, נכנסתי לבית שימוש, סגרתי את הדלת ובכיתי 20 דקות וזה השתחרר"

בזמן ההימלטות, כשהיו עמוק בתוך שטח סיני, הספיק אבי יפה להקליט משפט אחד על מכשיר ההקלטה: "השעה 04:40 בבוקר. ממתינים לבוקר. בבוקר יתחיל בוודאי קרב רציני. יש מתח באוויר. בינתיים מתנהלים קרבות שריון בשריון בשטח שלנו". 

"אני נמצא במקום מצוין עכשיו, בעורף. אל תבכי, אל תבכי"

פחות מחמש מאות חיילי צה"ל איישו את מעוזי צה"ל בסיני במלחמת יום הכיפורים, מולם - יותר ממאה אלף חיילים מצרים. רבים נהרגו בקרבות או נרצחו לאחר שנכנעו, חלק נפלו בשבי ומעטים הצליחו לחלץ עצמם אל עבר כוחות צה"ל, שם הצליחו להתקשר הביתה ולהודיע – יצאנו בחיים. 

הקלטת שיחה של החייל יורם כנען עם הבית

יורם: "יוני?"

בוני: "יורם?"

יורם: "כן"

בוני: "יואו, איזה מותק, איפה אתה?" (בוכה)

יורם: "אני בסדר"

בוני: "איפה אתה?"

יורם: "אני בסדר גמור"

בוני: "כן?"

יורם: "כן, אני לא יכול לדבר, אני בוכה"

בוני: (בוכה) 

הקלטת שיחה של חייל עם הבית

סעדיה: "מי זאת, כרמלה? שלום, סעדיה מדבר"

כרמלה: "סעדיה?"

סעדיה: "כן"

כרמלה: "מה נשמע?"

סעדיה: "יופי, כל הכ.. מצוין"

כרמלה: "איפה אתה?"

סעדיה: "אני נמצא במקום מצוין עכשיו, בעורף. אל תבכי, אל תבכי" 

אבי יפה, דודו כנען ואפרים שולמן שיצאו מפורקן חברו אל כוחות צה"ל ביום רביעי ב-10 באוקטובר 1973. "אם אני זוכר רגע שאני אומר ניצלתי? הדבר הראשון שעשיתי, נכנסתי לבית שימוש, סגרתי את הדלת ובכיתי 20 דקות וזה השתחרר", משתף דודו כנען. 

  "אם אני אמות, לא אסבול". רמי ברעלי ז"ל, מפקד מעוז חיזיון שנפל במלחמת יום הכיפורים (צילום: אתר משרד הביטחון)

יעקב יענקלה טרוסטלר ממילאנו הצליח גם הוא לחבור לכוחות צה"ל. מתוך 43 חיילים שעזבו את מעוז מילאנו, 24 חזרו בשלום. שניים נהרגו במארבים, תשעה נרצחו לאחר שנתפסו בידי המצרים, היתר נלקחו בשבי.

אבי עורי מחיזיון נלקח בשבי וחזר לארץ בהסכם חילופי השבויים לאחר חודש וחצי. גם דוד אבודרם ממעוז אורקל נלקח בשבי: "במתחם עצמו היו 44 חיילים, מתוכם נותרו 17 כאשר פרצתי החוצה. מתוך כל המוצב הזה חזרו בחזרה מהשבי 13 איש בחיים. זה המוצב שנהרגו בו הכי הרבה ונרצחו בדם קר, פשוט בדם קר". דוד אבודרם חזר בעסקת חילופי שבויים, קיבל את עיטור העוז וחזר למילואים, הוא השתתף גם במלחמת שלום הגליל.