מרים פרץ
הדס פרוש, פלאש 90

מרים פרץ: "מרגישה השנה מחובקת אפילו יותר"

האם ששכלה שניים מבניה והפכה לסמל בריאיון לכאן רשת ב: "לא זוכרת יום זיכרון שבו אני לבד. אבל דווקא כשהקורונה מרחיקה – הלבבות מתקרבים"
קלמן ליברמן
27 באפריל 2020
09:12

מרים פרץ, ששכלה שניים מבניה - אוריאל ואלירז - בעת שירותם בצה"ל, סיפרה היום (שני) בריאיון לקלמן ליבסקינד ומואב ורדי בכאן רשת ב על יום הזיכרון שלה בצל קורונה. 

האזינו לריאיון המלא עם מרים פרץ בכאן רשת ב 

"אני לא זוכרת שבערב יום הזיכרון אני נמצאת בבית לבד. יש סוג של דממה אפילו. אני לא יודעת איך מציינים את היום, אני לא יודעת מה יהיה הערב, איך אני ארגיש. אני יודעת שהכאב נבנה מיד אחרי פסח, כשאני רואה את הדגלים הראשונים מונפים אני יודעת שזה מתחיל, ולאט לאט זה נבנה. השיא מגיע מחר בשעה 11:00, כשאנחנו עומדים ליד הקברים בשעת הצפירה, בשבילי זה מעמד הר סיני. דממה

"בכל שנה אנחנו קמים מוקדם בבוקר כי לתפוס מקום, לחפש חניה ולהגיע להר. יש שם אלפי אנשים, צפיפות לא נורמלית, אתה רק רואה בקבוקי מים, פרחים ונרות נשמה. אבל הצפיפות הזאת לא מעיקה, היא צפיפות של אהבה.

"אני הערב אעמוד לבד בבית. איך אני עומדת בצפירה הזו? מה אני עושה? כשאתה מתחיל לבכות והלב רועד, אז מישהו מניח עליך יד ומרגיע אותך, מישהו נותן לך בקבוק מים אומר לך מילת נחמה, השנה פשוט אין. אבל אני אעמוד בזה. הקורונה, עם כל הקשיים שלה, היא לי פתרה בעייה גדולה - השנה לא אבחר לצד איזה בן לעמוד ביום הזיכרון.

"אני מרגישה השנה מחובקת יותר, העם הזה פשוט עם נפלא. כן זה שונה, השנה אנחנו נתחבק פחות בידיים, אבל ככל שאומרים לנו להתרחק בגלל הקורונה - הלבבות מתקרבים יותר, בתפילות, בכתיבה, בפעולות של בני הנוער, זה פשוט מדהים מה שקורה לזיכרון.

"מפורים אני בבית, כבר חודשיים שלא ראיתי את הנכדים שלי, לא ראיתי את החיים, אז למה שארוץ למתים? המתים יחכו לי. אני מכירה את הר הרצל. את הצפיפות שבו, את הקושי, ומצד שני אני כל כך מבינה ומזדהה עם ההורים שזקוקים וצריכים להיות שם.

"ביום הזיכרון יש משהו אחר. במשך השנים אני עולה בהתאם לליבי, אם בלילה חלמתי איזשהו חלום  - אלך, אם יש חתונה או שעובר על המשפחה שלנו משהו - אלך לדבר איתם בשקט. אבל יום הזיכרון שונה מכל העליות. אתה יודע שעומדים לידך ומעריכים. הרי בסופו של דבר, בחיי היום יום, כל אחד מתמודד באופן אישי עם הכאב שלו. כשאני מבשלת אוכל שהילד אהב, זה יכול להביא לכאב שאין לו גבול. ללוות את הילד שלך לחופה, כשהאחים שלו לא לידם - אנחנו חווים את הכאב באופן יום יומי. אבל ביום הזה אני מרגישה במעמד הר סיני, דממה, במשך שתי דקות אני מרגישה שכל החומות נופלות. עומדים לידך דתיים ושאינם דתיים, שמאל וימין, מפקד בכיר וטוראי, פשוט עם אחד, בלי הבדל

"יש ליום הזה מימד של שכול וכאב שפשוט אין לו גבולות, אבל בצד שני יש בו גם גאווה ושייכות. אתה רואה שהילד שלך שייך לכולם, לא רק לך. המעבר בין יום זיכרון ליום העצמאות הוא קשה, אך הכרחי. החיים של היהודים תמיד נעים בין חושך לאור, בין שואה לתקומה. ביום העצמאות אני עולה להר הרצל בשש בבוקר, מנקה את הקבר, בוכה, לוקחת לי את הזמן של הכאב האישי. ואז מבקשת מבניי רשות לצאת ולחגוג

"אני מוכנה לשלם את חיי כדי שבניי יחזרו, לא רציתי שיכירו אותי, לא בחרתי להיות סלב. תן לי את חיי הקודמים עם בעלי וילדיי ודי לי, זה מה שחלמתי כל חיי, אבל נגזר עלי מה שנגזר. כן עשיתי משהו אחד, בחרתי בחיים, בחרתי לחיות למען הבנים שלי. אני רוצה לחיות כדי להיות ראוייה לדם הזה, מה הטעם אם אני אמות? מה הטעם? ולחיות זה לחיות לאור מורשתם. זה שנהיה ראויים להם. ללא כל המריבות וחילוקי הדעות האלה, לחיות לאור מורשת של ילדים שהראות הייתה ערך. כשהם יצאו לקרב הם לא שאלו אחד את השני אם אתה דתי, חילוני, שמאל, ימין, הייתה להם מטרה משותפת. את זה אנחנו צריכים לזכור ביום הזיכרון. הילדים שקבורים בהר הרצל ציוו לנו חיים" 

לפני כשנתיים זכתה פרץ בפרס ישראל על מפעל חיים על "חיזוק הרוח היהודית-ישראלית", ועד היום היא ממשיכה להרצות בפני בני נוער וחיילים.