בנט, ארכיון
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הפניית העורף לימינה עוד תתנקם בנתניהו

קל להכריז על נצחונו של נתניהו בכל חזית אפשרית, אבל צריך לזכור שבפעם הבאה שהוא יזדקק למפלגת הציונות הדתית, היא תהיה משוחררת מכל לחץ מגזרי, רבני או ציבורי, ותוכל לעשות כרצונה. על הטעויות של ראש הממשלה במהלך האחרון, וההשלכות האפשריות. פרשנות
זאב קם
14 במאי 2020
16:32

הכי קל להכריז היום על נצחונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כמעט בכל חזית אפשרית במערכת הפוליטית. לא רק שהוא מושבע כראש ממשלה בפעם החמישית, אלא שבדרך הוא גם פירק כמעט כל אלטרנטיבה אפשרית, בתוך מפלגתו ומחוצה לה. כחול לבן, שבמשך שלוש מערכות בחירות איימה על שלטונו, התפרקה לשתי סיעות נפרדות ששנאתן אחת כלפי השנייה עולה בהרבה על העוינות שהפגינו בעבר כלפי נתניהו. משמאל לכחול לבן, העבודה-גשר-מרצ התרסקה לשלושה חלקים, כשטובי המדענים עדיין מנסים לאתר במיקרוסקופ את מה שנשאר מכל חלק. 

גם המוקש המשמעותי שאותר בתוך הליכוד, בדמות חבירה של גדעון סער, יולי אדלשטיין וגלעד ארדן לאופוזיציה פנימית לנתניהו, נוטרל בקלות רבה לבסוף. אפילו נתניהו עצמו לא ציפה לתוצאה כל כך חלקה ומושלמת. המרד בתוך הליכוד דוכא עוד בטרם החל. ועכשיו, כסוג של אקט סיום מושלם, השאיר ראש הממשלה את ימינה מחוץ לממשלתו ואפילו הצליח לשלוף מתוכה את אחד מחלקיה, באמצעות רפי פרץ, שגם ככה יודע שימיו בפוליטיקה יגיעו לסיומם בסוף הקדנציה הקרובה.

משלימים את הפאזל: נמשך סבב המינויים בממשלה

אלא שבחלק האחרון נתניהו עשה שתי טעויות. הטעות הראשונה היא שהוא פשוט הגזים. לא היה צורך לפגוע ככה בימינה, ולהפר בבוטות את כל מה שהבטיח למצביעי הציונות הדתית לפני כל אחת ממערכות הבחירות האחרונות. ראש הממשלה הרגיש ככל הנראה שיכור כוח מהצלחותיו האחרונות והחליט לשים קצוץ על מי שהיתה זמן רב חלק מהבלוק שלו. אותו בלוק שהביא אותו עד לנקודה שבה הוא יכול שוב להיכנס ללשכת ראש הממשלה, ולא במסגרת של ממשלת מעבר.

הטעות השנייה של יו"ר הליכוד היא שבגזרת ימינה עבד נתניהו בעיקר מהרגש ולא מהשכל. שוב, אותה סלידה ישנה ואובססיבית מבנט ושקד, שראש הממשלה לא מסוגל להרפות ממנה. ישנם כאלו במערכת הפוליטית שבטוחים שהרגע שבו גמלה ההחלטה בליבו של נתניהו להשאיר את ימינה מחוץ לקואליציה, אם הדבר יתאפשר מבחינתו, היה כשמינה את בנט לשר ביטחון. הפרנויה מכך שבנט עוד רגע חובר לממשלה של כחול לבן, שבנט בהחלט דאג לנטוע בראשו של נתניהו, אמנם הובילה אותו לתת לשנוא נפשו את תיק הביטחון, אך היא גם זו שזרעה את זרעי הרצון לנקום.

אז נתניהו נקם, ועכשיו הוא בוודאי שבע רצון מהתוצאה הסופית. רק שבפעם הבאה שראש הממשלה יזדקק למפלגת הציונות הדתית, היא תהיה משוחררת מכל לחץ מגזרי, רבני או ציבורי, ותוכל לעשות כרצונה. בפעם הבאה יהיה לה קייס אמין מול ציבור חובשי הכיפות הסרוגות. בבחירות הבאות, כשנתניהו יבטיח עולם ומלואו, יוכלו בנט ושקד לבוא עם קבלות מוכחות – "הוא זרק אותנו לכלבים", יזכירו למצביעים. והפעם הם ידעו שלא מדובר רק באמירות של בחירות. אבל עוד לפני הבחירות, אם נתניהו מקווה בתוך תוכו שלא לקיים את הרוטציה ומתכנן לגנץ תרגיל, הוא במו ידיו איבד את האפשרות לבצע מהלך שכזה. סמוטריץ', שקד ובנט יעדיפו לחבור לגנץ ולפיד לפני שיסכימו להושיט יד לנתניהו ולסייע לו לזרוק את גנץ. או במילים אחרות, אין יותר גוש ימין. מעכשיו, כל אחד לעצמו.