המחאות במיניאפוליס
צילום: אי-פי

הדגל והאש: התמונה שאומרת הכול על הגזענות בארה"ב

הטרגדיה של ג'ורג' פלויד בשבוע שעבר הייתה האירוע שהצית מחדש מחאות נגד הגזענות בארה"ב - אבל היא הייתה רק עניין של זמן • ראשי השלטון המקומי במיניאפוליס הכריזו כי הגזענות היא "מצב חירום לאומי", אבל האם זה מצדיק ביזה, אלימות קשה, והצתה של מבנים?
יואב זהבי
31 במאי 2020
10:36

תסתכלו על התמונה הזאת 

התמונה הזאת שצילם חוליו קורטז מסוכנות הידיעות AP היא הכל. התמונה הזאת היא אמריקה של היום. אם תסתכלו היטב בתמונה הזאת, תבינו שהסיכוי של אזרח אפרו-אמריקני למות בהיתקלות עם המשטרה גבוה פי שלושה מזה של אזרח לבן.

אם תתמקדו לרגע בדגל שבתמונה הזאת, תראו שאחד מכל 2,000 אפרו-אמריקנים מת מקורונה. אם תביטו באש שבוערת בתמונה הזאת אתם תגלו שעכשיו, בגלל הקורונה, ליותר מארבעה מיליון אפרו-אמריקנים אין עבודה. אומנם הטרגדיה של ג'ורג' פלויד בשבוע שעבר במיניאפוליס הייתה האירוע המיידי שעיצב את התמונה הזאת, אבל קראתם את הנתונים – התמונה הזאת הייתה עניין של זמן.

עכשיו הם דורשים צדק. צדק עבור הגבר השחור שנחנק בידי שוטר לבן, וצדק בעבור עצמם. מוקד הזעם - מיניאפוליס. שם צולם סרטון החניקה המזעזע של פלויד, ושם חלק מאלה שמחפשים צדק משחיתים עסקים, בוזזים רכוש ומעלים עשרות מבנים באש. העיר בכאוס מוחלט. בארצות הברית מספרים על תושבים שמרוב פחד פשוט החליטו לברוח מהבית. אשכרה מלחמה.

דין שחור אינו כדין לבן

זאת כמובן לא הפעם הראשונה שארצות הברית חווה מהומות על רקע גזעי. זה קרה באמצע העשור הקודם אחרי ששוטר לבן ירה למוות במייקל בראון. המחאה, שהחלה בעיר פרגוסון, מיזורי, שבה נורה למוות הצעיר השחור, התפשטה במהירות ברחבי ארצות הברית ושמה במוקד את תנועת האקטיביזם "חיי שחורים חשובים" (Black lives matter), שעומדת גם בחזית המחאה הנוכחית.

ב-1991 היו אלה שוטרים לבנים שעצרו והיכו באכזריות את רודני קינג בלוס אנג'לס, אחרי שזה הואשם בנהיגה במהירות מופרזת ובשכרות. בתיעוד האירוע, שהוא ככל הנראה הסרטון הוויראלי הראשון בהיסטוריה, נראים ארבעה שוטרים לבנים מכים את קינג, בזמן ששישה מחבריהם עומדים בצד ומביטים באירוע. השוטרים הועמדו למשפט וזוכו. בעקבות הזיכוי פרצו מהומות חסרות תקדים בלוס אנג'לס. גם אז, כמו היום, שלח הממשל את אנשי המשמר הלאומי כדי להגן על העיר. 63 אזרחים נהרגו, יותר מ-2,000 נפצעו.

גם בהווה, כמעט 30 שנים אחרי מהומות לוס אנג'לס, יש באמריקה פערים חברתיים. זה ברור. דין שחור אינו כדין לבן ולכן התסכול ברור. "מה שאנחנו רואים עכשיו במיניאפוליס אינן מהומות", אמרה בסוף השבוע במונולוג עוצמתי ג'וי ריד, מגישה בכירה ברשת MSNBC. "מה שאנחנו רואים הוא תסכול, זעם והתקוממות".

ראשי השלטון המקומי במיניאפוליס הכריזו כי הגזענות היא "מצב חירום לאומי", אבל האם זה מצדיק ביזה, אלימות קשה, והצתה של מבנים? טאקר קרלסון, המגיש השמרן של רשת FOX, תהה "איך גזענות קשורה לביזה של כספומטים וגניבה של מכשירי פלייסטיישן?". יכול להיות שיש משהו בדבריו. חוק זכויות האזרח, ההישג הגדול ביותר של הקהילה האפרו-אמריקנית במאה שעברה, נחקק אחרי מחאה אדירה.

כמו היום, גם אז המחאה חצתה מדינות וגזעים, אבל שלא כמו היום למחאה ההיא היה מנהיג אחד בולט שדבק בעיקרון שהתברר בהמשך כמנצח: "התנגדות מאורגנת ולא אלימה היא הנשק החזק ביותר שבו אנשים מדוכאים יכולים להשתמש כדי להשתחרר מכבלי הדיכוי". אותו מנהיג נולד באטלנטה, שהפכה גם היא בסוף השבוע לעיי חורבות. היום התייצבה ראשת עיריית אטלנטה, קיישה לאנס בוטומס, לפני המצלמות ופנתה בהתרגשות למפגינים: "מה שקורה ברחובות אטלנטה, זו לא אטלנטה. זו לא מחאה, זו לא הרוח של מרטין לותר קינג ג'וניור, זה כאוס – למחאה יש מטרה".

ברור שרוב האמריקנים – שחורים, לבנים, היספנים, אנשים -  רוצים לחיות בכבוד, בשלום ובשלווה. עוד יותר ברור שאלימות משטרתית היא ממש לא הדרך, אבל ספק אם חורבן כמו שראינו בסוף השבוע במיניאפוליס ובאטלנטה יביא שקט לאמריקה.