אתי בן דהן - דוקותיים

דוקותיים | "אף אחד לא ירמוס אותי יותר": אתי מתגעגעת לבית בניסנית

אתי בן דהן, אם לשישה ועורכת דין בהכשרתה, מצאה עבודה כפועלת בחפירות ארכיאולוגיות לתקופת משבר הקורונה, אחרי שלמדה על בשרה בהתנתקות שהמדינה לא תדאג לה. פרק חדש של דוקותיים במלאת 15 שנים להתנתקות
מערכת כאן
16 ביוני 2020
13:47

"‫15 שנה, מהיום שעזבתי, לא חזרתי", מספרת אתי בן דהן, אחת ממפונות גוש קטיף. ‫היא מצביעה על האיזור שמאחורי הגדר, שם גרה לפני הפינוי: "הבית שלנו פה, בדיוק מאחורה ומאוד, מאוד מתגעגעת, כן". ולמרות הפצמ"רים הרבים ששוגרו לעברם והתקפות הטרור שחוו, מבחינתה – אין לה שום בעיה לחזור.

"‫בהתחלה אמרו לנו תצאו ואנחנו נדאג לכם ואין בעיה, ויהיה בסדר ‫העיקר תצאו בלי רעש. ‫יצאנו בלי רעש והיום הם אלה שנלחמים להוציא אותי מהקרווילה".

פינוי גוש קטיף מרצועת עזה כלל 22 יישובים שפונו במסגרת תוכנית ההתנתקות של קיץ 2005. המדינה פינתה באופן חד צדדי את התושבים חרף מחאות רבות מצד התושבים אשר ניסו למנוע כמעט בכל דרך אפשרית את הפינוי מבתיהם.

אתי, עורכת דין במקצועה, היא אמא לשישה ילדים שהחליטה לעבוד כעת באתר ארכיאולוגי בעל כורחה בשל תקופת הקורונה. היא אחת המפונות מהיישוב "ניסנית" שהיה חלק מגוש קטיף: "‫בהתחלה לא האמנו שזה כן ייצא לפועל, חוק ההתנתקות, ‫ואז החלטנו שאנחנו אורזים, עם כל הצער, ולא עושים בעיות", מספרת אתי. לאחר הפינוי היא ומשפחתה היו הראשונים שעברו לקרווילות (יחידות דיור זמניות) באתר הרגעי שביישוב "ניצן", עם השנים האתר הופרד ממנו וכעת הוא נקרא "ניצן ב'".

"ניצן ב'" נועד לשמש למפוני גוש קטיף תחנת מעבר כך שיהיה להם מספיק זמן עד שיסיימו לבנות את בתי הקבע שלהם. אבל גם לאחר כ-15 שנה אתי לא ממהרת להתפנות משם כל-כך מהר: "מקווה להיות בין האחרונים, לוחמת עד הסוף".

בקרקע שהייתה אמורה לאכלס בתחילה כ-500 משפחות לתקופה של ארבע שנים, נשארו כעת כ-120 משפחות. לדבריה של אתי, אין להם מקום אחר מלבד הקרווילות שאליהן הגיעו כאשר הם פונו מבתיהם: "‫בהתחלה אמרו לנו תצאו ואנחנו נדאג לכם ואין בעיה, ויהיה בסדר ‫העיקר תצאו בלי רעש. ‫יצאנו בלי רעש והיום הם אלה שנלחמים להוציא אותי מהקרווילה".

היא מראה את הקרווילה הצפופה ששדרגה עם השנים ומביעה כעס כאשר אנשים שואלים אותה לאן כל הכסף שקיבלה מהמדינה הלך: "‫כשיצאנו מהגוש החלטנו להקים את העסק של בעלי שוב פעם מחדש. ‫העסק הזה נקלע לקשיים וזה הפך להיות כמו כדור שלג ‫עד שהגענו לפשיטת רגל ‫ואיבדנו את כספי הפיצויים שקיבלנו מהמדינה, ‫את הקרקע שקיבלנו מהמדינה ‫וכרגע נשארה לנו רק הקרווילה שאני חיה בה עם עוד ארבעה ילדים מתוך ששת הילדים".

אתי מצביעה על הזבל הרב שלא לא מפונה מהשכונה:"‫נורא חשוב לי שתצלם ‫שלמרות הכול אנשים מייפים את החצר החיצונית שלהם, ‫גם אם זה קרווילה ותראה מה קורה". היא מנסה לשמור על ראש מורם, לא מרימה ידיים למרות ההתנהלות של המדינה כלפיה: "‫הם הביאו אותי למצב של ייאוש, אבל אני לא מתייאשת. ‫אני החלטתי שאני אלחם בשיניים שאף אחד יותר לא ירמוס אותי".