טהרן

יומני טהרן | פרק 1 - ניקיטה באיראן

תחושת האימה האוחזת מהרגע הראשון, הכריזמה הכובשת של ניב סולטן ומילה אחת בפרסית שהחזירה אותה הרחק עד לבית ילדותה. גלית דיסטל אטבריאן משתפת את רשמיה מפרק הבכורה של טהרן. זהירות - ספוילרים
גלית דיסטל אטבריאן
22 ביוני 2020
21:30

לכל יומני הצפייה של "טהרן" >>

כשאני חושבת על הדקות הראשונות מפרק הפתיחה של "טהרן", המילה היחידה שעולה לי לראש היא "אימה"; פחד אימתני שתופס אותך על הספה מול הטלוויזיה כשאתה הכי לא מוכן לזה. האימה הזו נבנית באופן אפקטיבי - מדובר באימה מתגנבת, שקטה, ערמומית, אימה משותפת כמעט לכל ישראלי. דווקא בגלל זה היא יוצרת בדיוק את האפקט שעליו יוצרי הסדרה סמכו.

שני צעירים הכי "כל ישראלים", הכי משוחררים מהצבא, הכי "חייבים טיול למזרח כדי לנקות את הראש לפני שהחיים עצמם יתחילו" יושבים בתוך מטוס לקראת הטיול הגדול. הם מנהלים שיחה סתמית ממנה התברר שהם התקמצנו על מחירי הכרטיסים ולכן בחרו לחלטר עם חברת טיסה ירדנית כדי לחסוך כמה ג'ובות לקראת הודו הגדולה.

הפתיחה הזאת של הפרק כלכך נטורליסטית ושגורה עד שהם מוצאים את עצמם, בשל תקלה אקראית לכאורה - נוחתים על אדמת טהרן. אין לצופה הישראלי אלא להחסיר פעימה ולהתקדם לקצה המושב על הספה בסלון ולמלמל לעצמו "אמא'לה, איזה פחד".

תחושת אימה המשותפת לכל ישראלי.  מתוך "טהרן"

זה לא פחד אוניברסאלי, זה פחד ישראלי, מקומי, פרובינציונלי ומשתק.

אלא שבסדרת ריגול כמו בסדרת ריגול – כל הנחות המוצא של הדקות הראשונות מתמוטטות כמו מגדל קלפים, כשמסתבר ששני הצעירים הללו אינם עומדים במוקד הסדרה, אלא רק הפתיון שמכניס אותנו לתוך העלילה - וששרשרת התקריות "חסרות המזל" שגרמו לנחיתה בטהרן היו מתוכננות מראש, ועוד על ידי המוסד.

הטיסה הירדנית הזאת לא נחתה במקרה על אדמת טהרן. היא נחתה שם כי זה מה שכוחות הביטחון שלנו רצו, צמד הנוסעים הכל ישראלי שלנו היה בסך הכל תקלה לא מתוכננת; רכשו כרטיסים בדקה ה-90 ושיבשו לחלוטין את התכניות הסמויות של ישראל - לפוצץ את הכור האיראני.

כל הנחות המוצא הראשונות מתפוררות במהרה. לירז צ'רכי - מתוך "טהרן"

הסדרה הזאת היא לא בשביל אנשים כמוני, זאת האמת.

אני סובלת מתת רגישות מולדת לשרשראות מקריות של אירועים אפיזודלים שיוצרים מתח קיצוני ובלתי פוסק, הלב שלי חלש מדי ולא עומד בז'אנר. אלא שבמקרה הזה לא יכולתי להפסיק את הצפייה, יש לכך הרבה סיבות ואני אתעכב על כולן לאורך העונה, אלא שכרגע אסתפק בסיבה הראשונה: ניב סולטן.

היא שורפת את המסך מהרגע הראשון בו היא מביטה במצלמה: מאופקת, היא אסופה, מדברת פרסית כמו שסבתא שלי דיברה ובעיקר - כריזמטית באופן שקשה לתאר. כריזמה שקטה ולא מעצבנת, כריזמה שלא עושה מעצמה עניין, כריזמה מהסוג שמקסים אפילו ממורמרות ספה ביקורתיות כמוני.

סולטן משחקת את תמר, סוכנת מוסד שנשלחת לטהרן כדי לאסוף נתונים לקראת הפצצת הכור המיוחלת. המבצע שתוכנן בקפידה משתבש בגלל הבחורה מהצמד שטס להודו, שמזהה את תמר בשירותים של שדה התעופה ("הייתי איתך בבסיס בגלילות") ובכך חושפת לאט אבל בטוח (ובצורה כל כך כואבת) את הכיסוי של סוכנת המוסד כדיילת איראנית מהשורה.

המפגש המקרי מתניע עלילה סבוכה שעומדת לאכלס סדרה שלמה ובד בבד לגרום לכל בנות ישראל לרצות להיות סוכנות מוסד בעצמן. אני כוללת את עצמי בסטטיסטיקה הזאת, כמובן.

האסוציאציה הראשונה שעלתה בי בזמן צפייה הייתה ניקיטה - הסוכנת הצרפתייה והסוררת. אלא שאם בתחילת שנות ה-90 כל מה שסוכנת חשאית הייתה צריכה זה להיות יפה, לדעת איך משתמשים ברובה ואיך מביאים מכות, הסוכנת החשאית של 2020 צריכה להיות האקרית מדופלמות, שלא לומר מהנדסות תוכנה מתוחכמות. מכיוון שכל מה שאני יודעת לעשות זה ללחוץ על מקשי האותיות במקלדת – הקריירה הזאת כבר אבודה עבורי, ועדיין מצאתי עונג אישי גדול מאוד בצפייה.

כובשת מהרגע הראשון. ניב סולטן - מתוך "טהרן"

כמי שגדלה לתוך משפחה פרסית בישראל של שנות ה-70, איראן תמיד הייתה דיסוננס מתעתע: מצד אחד השפה, המראות, המאכלים, הקללות, כל אלה מזכירים את הלב הפועם של הבית, ומצד שני כל אלה מאפיינים את מדינת האויב המרושעת.

המתח בין שני הקצוות האלה מוזר והוא מאפיין ישראלים רבים ממוצא פרסי, אבל לשמוע פתאום בסדרת ריגול ישראלית את המילה "וולשקון" כחלק מתסריט ריגול זה אפילו מוזר יותר.

הפירוש של "וולשקון" הוא "תעזוב אותה" וזאת הייתה אחת המילים הכי נשמעות בבית שלי בכל פעם שרבתי עם אחי או אחותי. בניגוד לרוב העדות בישראל השפה הפרסית כמעט ולא חדרה לספירה הציבורית או התרבותית, אפילו לא כסלנג. אולי בגלל זה התחושה שלי בזמן הצפייה הייתה שמישהו מצלם את הסלון בבית הוריי והתחושה הזאת נעימה, אולי אפילו מתקנת.

בחזרה לעמוד הראשי של "טהרן" >>