טהרן

יומני טהרן | פרק 2 - להזדהות עם האויב

בין סצנות מרדף ורגעים מותחים שמעמידים את תמר בסכנה, הפרק השני מעניק הזדמנות להציג צד נוסף, אינטימי ואנושי יותר של פראז כמאלי, ולא רק בתור הנבל שרודף אחרי סוכנת המוסד שלנו. גלית דיסטל אטבריאן עם רשמים מפרק 2 - זהירות, ספוילרים
גלית דיסטל אטבריאן
23 ביוני 2020
09:21

לכל יומני הצפייה של "טהרן" >>

איראן מצטלמת טוב, מאוד טוב אפילו.

באיראן, כך מתברר, יש היפסטרים וסוכנים חשאיים שמתהדרים במעילי עור וזקן היפסטרי, ומועדונים אפלוליים שנראים כאילו הם ממוקמים באמסטרדם או ברלין. יש בה קניונים לא רעים בכלל ויש בה גם אנשים שהם בעיקר בני אדם. ככל שתמר הולכת ומסתבכת בטהרן, כך העיר האסורה הולכת ונגלית לעיני הצופה המערבי, ובמערבי אני מתייחסת לישראלי הגנרי כמובן.

מתברר שיש בטהרן קצת יותר מגונדי וחורשט סבזי, בדיוק כפי שבארץ יש קצת יותר מגמלים ומדבר. כמי שגדלה לתוך געגוע אינסופי של שני הורים איראנים לילדותם, הסיפורים על השפע שהארץ הזאת מציעה הפכו מפנטזיה בראשה של ילדה ירושלמית למציאות ויזואלית מהפנטת.

העיר האסורה נגלית לצופה המערבי. ניב סולטן - "טהרן"

החסד שנעשה לטהרן איננו רק ויזואלי. ככל שהעלילה הפתלתלה הולכת וסוגרת על סוכנת המוסד החשאית שלנו – כך אנחנו מגלים באופן אינטימי יותר את החומרים האנושיים מהם מורכב האויב הגדול, החומרים שמרכיבים גם סוכנים ומפקדים איראניים, משפחות איראניות, במערכות היחסים בין גברים לנשים. לפרוט את "האויב הגדול עם הקרניים" לכדי סצנות אנושיות קטנות ושגורות במה שנראה כמו בחירה מאוד אינטלגנטית של התסריטאים.

בקרב המוחות הגדול שנערך בין תמר הסוכנת לבין פראז, חוקר כוחות הביון האיראנים, גם צופה ישראלית פטריוטית וציונית כמוני מצאה את עצמה לא פעם מחבבת – הו הזוועה – דווקא את האיש הרע.
כי האויב אוהב את אשתו, כי הוא מחזר אחריה גם אחרי שנות נישואין רבות, כי הוא מפלרטט איתה בטלפון ומספר לה בדיחה קורעת מצחוק וכי הוא מרגיש לא נעים מולה כשהוא נדרש לעבוד שעות נוספות משל היה כוכב סיטקום בסדרה אמריקאית שגורה.

"האויב עם הקרניים" לפתע נתפס באנושיותו. שון טאוב - מתוך "טהרן"

לצד זאת אין להתבלבל – במשחק "תפוס אותי אם תוכל" שהסוכנת הישראלית הצעירה מנהלת מול איש הביון האיראני – מצאתי את עצמי יושבת על קצה הספה מרוב מתח ורק המחשבה שהיא בחיים לא תיתפס בשלב כל כך מוקדם של הסדרה, הצליחה להרגיע אותי. כי עם כל הסימפטיה לדמויות האיראניות, ההזדהות עם תמר היא לגמרי מוחלטת. בעיקר בסוף הפרק השני בו היא מחליטה לנתק מגע עם מסעוד, סוכן המוסד האיראני שמלווה אותה, ובוחרת להמשיך לגמרי סולו כפי שהמוסד לימד אותה  במצבים כאלו.

תמר, שלוקחת על עצמה את זהותה של ז'ילה (אזרחית איראנית שברחה למערב), לומדת על בשרה ממה מורכבים הקשיים של חברה שדילגה על מהפכת "מי טו", אחרי שהיא כמעט נאנסת ואז הורגת את האנס (הבוס של ז'ילה). זה נראה כאילו כל הקירות של טהרן סוגרים עליה ואין לה שום דרך להימלט כשהיא ניצבת לגמרי לבד במערכה.

משחק הביון ההדדי הזה לא לוקח שבויים ולא מפלה אף צד – האיראנים אינם עילגים, אינם מרושעים ואינם נופלים מהביון הישראלי במאומה. מדובר בפייט הדדי שנותן המון כבוד גם לצד שנמצא מעבר לקווי האויב, יכול להיות שישראל היא "מדינת החדשנות הממזרית והטכנולוגית" אבל המודיעין האיראני, כפי שמוכיח פראז, ממזרי לא פחות.

הסיפור מסתבך, ואף אחד לא לוקח שבויים. ניב סולטן ונאביד נגהאבן - מתוך "טהרן"

בחזרה לעמוד הראשי של "טהרן" >>