שריפת דגלים בהפגנה נגד הסיפוח בעזה, יולי 2020
צילום: עבד א-רחים חטיב, פלאש90

הברית הלא קדושה של פת"ח וחמאס

קשה מאוד למצוא מכנה משותף בין שני הארגונים, אבל הסיפוח הביא לאירוע משותף בו הופיעו רג'וב ועארורי, שהראה שבארגז הכלים של הרשות יש יותר קלפים ממה שציפו בישראל
גל ברגר | פרשנות
04 ביולי 2020
08:00

לתחושה הזו שהמולדת בסכנה שותפים פת"ח וחמאס גם יחד. הסיפוח ותוכנית טראמפ שמאיימים לשטוף את פרויקט המדינה הפלסטינית מביאים לכך שהמפעל הלאומי הפלסטיני נכנס לכוננות ספיגה. תחושת מצור וחנק. המציאות סוגרת עליו. המולדת הפכה להיות כעלה נידף. מולדת התלויה על חוט השערה. "מולדת על מיתר". זהו גם שמה של תוכנית סאטירה פלסטינית פופולרית, אם כי עבור פת"ח וחמאס אין שום דבר מצחיק בסיפור הזה. 

כהרגלנו בקודש, נתחיל מהסוף: אם מחר בבוקר הסיפוח ותכנית טראמפ יירדו מן הפרק (נגיד אחרי הבחירות בארה"ב בנובמבר במקרה שייבחר ביידן ולא טראמפ) פת"ח וחמאס יחזרו להיות ברגע אויבים מושבעים. "שני שותפים לדרך", הגדירו אותם אתמול בכיר הפת"ח ג'יבריל רג'וב וסגן מנהיג חמאס סאלח עארורי במפגש הווירטואלי ביניהם בין רמאללה לביירות, אך למעשה בכל מה שקשור לדרך – אין לשני הארגונים האלה הרבה מן המשותף.

חמאס בקצרה הוא נציג הזרם הלאומי-אסלאמי בשטחים, שיצא מבין חלציה של תנועת האחים המוסלמים; הפת"ח מייצג את הזרם הנגדי, הלאומי-"חילוני". חמאס קם כקונטרה לפת"ח (ששולט באש"ף וברשות הפלסטינית), ולאורך 33 שנות קיומו שוררים בינו לבין הפת"ח יחסי איבה רוב הזמן. אלו שני יריבים ותיקים החלוקים ביניהם על הדרך וגם על היעד הסופי. הפת"ח רוצה מדינה בסגנון מצרים של סיסי, חמאס רוצה מדינה בסגנון מצרים של מורסי.

לא ניכנס כעת לשאלה האם הפת"ח מוכן להסתפק במדינה בקווי 67' כיעד סופי, או שזהו רק שלב בדרך כפי שעשוי להתפרש מתוכנית השלבים של אש"ף (שבשליטת הפת"ח) מ-1974. ולא ניכנס לשאלה האם חמאס באמת חותר למחוק את ישראל מהמפה, או שאלה רק כיסופים אולטימטיביים, כשבפועל, בפרקטיקה, הוא מבין שיעד זה אינו ניתן כיום להשגה.

התפיסות של פת"ח וחמאס מנוגדות. כמעט שמיים וארץ. "הם – חמאס – מתנגדים לכל מה שאני מאמין בו, ומאמינים בכל מה שאני מתנגד לו", הטיב להסביר זאת באוזניי בכיר ברשות הפלסטינית, איש פת"ח, שעדיין מהלך בינינו

פת"ח וחמאס כבר סיכמו בעבר בעל-פה ובכתב שהמכנה המשותף המינימלי בין כלל הארגונים הפלסטיניים הוא הקמת מדינה פלסטינית בגדה ובעזה, ועל בסיס זה הם הביעו נכונות לשתף פעולה. אתמול, במפגש הווירטואלי ביניהם, הם נתנו לכך שוב פומבי. סאלח עארורי, סגן מנהיג חמאס, אישר זאת שוב בקולו. בעבר הבהירו בחמאס כי המכנה המשותף הזה – מדינה בקווי 67' – הוא בראייתם רק תחנת ביניים.

אך כאמור באשר ליעד הסופי האמיתי של שני הארגונים, כלומר, איך תיראה המדינה הפלסטינית ביום שאחרי ומה יהיה אופייה, התפיסות של פת"ח וחמאס מנוגדות. כמעט שמיים וארץ. "הם – חמאס – מתנגדים לכל מה שאני מאמין בו, ומאמינים בכל מה שאני מתנגד לו", הטיב להסביר זאת באוזניי בכיר ברשות הפלסטינית, איש פת"ח, שעדיין מהלך בינינו. ואחרי אחד מאין ספור הסכמי פיוס כושלים ביניהם אמר לי גנרל פלסטיני בשיחה בארבע עיניים בלשכתו: "איך אני יכול לצרף פעילי חמאס לשורות המנגנון שלי כשאני קשור בהסכמי ביטחון עם ה-CIA וגורמי ביון אחרים בעולם, ונמצא בתיאום ביטחוני הדוק עם ישראל. מי ישתף איתנו פעולה, מי יסמוך עלינו. אין לנו שום כוונה לאבד את כל זה ולשלב אותם במנגנונים".

צלקות

בשנות ה-90 חמאס הצטלק קשות מאגרוף הברזל שהפעילה נגדו הרשות הפלסטינית תחת יאסר ערפאת, בעיקר אחרי פיגועים שחמאס הוציא בטיימינג שהיה לא נוח לרשות. זכורים סיפורים של עינויי פעילים בכירים של חמאס במרתפי מנגנון הביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה. כולל קיצוץ זקנים של עבד אל-עזיז רנתיסי ומחמוד א-זהאר לאות השפלה.

האינתיפאדה השנייה שפרצה בספטמבר-אוקטובר 2000 אחרי כישלון ועידת קמפ-דיוויד שלושה חודשים קודם ומיד לאחר עליית אריאל שרון להר הבית, סימלה את שינוי הכיוון ביחסי הכוחות ביניהם. פת"ח וחמאס נקלעו לצומת אינטרסים משותפת והמריאו יחד על מסלול פיגועים עקוב מדם. במרוצת האינתיפאדה השנייה, כאשר מוסדות הרשות הפלסטינית על מנגנוני הביטחון שלה הוחרבו עד היסוד בידי ישראל והרשות נחלשה, חמאס הבין שזו ההזדמנות שלו לא לחזור אחורה.

חמאס הבין שזו ההזדמנות שלו לשנות את מאזן יחסי הכוחות. לא להיות עוד הילד המוכה של הפת"ח. הוא הבין שזו העת לנצל את חולשת הפת"ח והרשות הפלסטינית שנפגעו קשות באינתיפאדה השנייה ולמקם את עצמו במעמד אחר. או במעמד של שווה בין שווים, או ליטול את ההגמוניה לעצמו. בשנים 2005-2004 התנהלו קרבות רחוב מדממים בין פת"ח לחמאס ברצועת עזה. בקיץ 2005 ישראל עזבה את הרצועה ופינתה משם את ההתנחלויות (ההתנתקות) בלי הסכם עם הרשות הפלסטינית אך בתיאום עמה, וחמאס הטיב לצייר את הנסיגה הישראלית בציבור הפלסטיני כהישג שלו: הוא שהצליח לדחוק את רגלי ישראל מרצועת עזה בעקבות המאבק המזוין שהוביל.

כבר ב-2005-2004 כשנערכו הבחירות לעיריות ולרשויות המקומיות בשטחים חמאס קטף את הפירות הראשונים ורשם הישגים מרשימים. בינואר 2006 (שנה לאחר בחירת אבו מאזן לתפקיד ראש הרשות הפלסטינית כחודשיים אחרי מות ערפאת) רשם חמאס ניצחון בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. הוא גבר על הפת"ח במספר המושבים בגלל שיטת הבחירות אז, הגם שלא במספר הקולות. שני הארגונים – פת"ח וחמאס – הבינו שהולכת ונרקמת מציאות חדשה בכל הקשור למאזן הכוחות ביניהם.

קרבות הרחוב בין פת"ח לחמאס ברצועת עזה לא נעצרו גם אחרי הבחירות של ינואר 2006, ונמשכו אל תוך תקופת כהונתה של ממשלת חמאס ואחריה ממשלת האחדות שהקימו פת"ח וחמאס יחד, עד אשר בקיץ 2007 – שנה וחצי לאחר שניצח את הפת"ח בבחירות לפרלמנט – השתלט חמאס בכוח על רצועת עזה. עבור הפת"ח זו הייתה טראומה שהוא חי עמה עד היום, גם 13 שנה אחרי. אבו מאזן איבד את רצועת עזה, ומאז ועד היום ישנן שתי ישויות פוליטיות נפרדות ומנותקות בשטחים: חמאס שולט ברצועה, הפת"ח באמצעות הרשות הפלסטינית שולט בגדה.

כבר אז, בשלהי העשור הראשון של שנות ה-2000, אבו מאזן והפת"ח אמרו לעצמם שאת החוויה הזו אין להם שום כוונה לשחזר בגדה, ובשילוב זרועות עם ישראל פתחו במבצע שיטתי שנמשך עד היום לכיסוח תשתיות חמאס בגדה עד לגובה הדשא. בכל פעם שהדשא רק החל לעשות סימנים של צמיחה מחדש בגדה, המכסחה הישראלית-פלסטינית הייתה דוהרת במרץ ומיישרת לגובה הרצוי.

גם את החוויה שנצרבה אצל חמאס בשנות ה-90 כשהרגיש את כובד נחת זרועה של הרשות הפלסטינית, הוא לא מתכוון לשחזר ברצועת עזה. לכן, גם כאשר הסכים חמאס בעבר למסור לידי הרשות הפלסטינית והפת"ח את המפתחות לאחריות האזרחית ברצועת עזה (רק כדי להשיל מעליו את נטל האחריות והדאגה לצורכי היומיום של האוכלוסייה העזתית), חמאס דאג לשמור אצלו מפתח רזרבי: הזרוע הצבאית של חמאס שעליה מושתת כוחו ועליה הוא לא היה מוכן לוותר, שכן הישארותה במקומה הייתה הערובה לכך שהפת"ח והרשות לא יחזרו להתעלל בו. הדרישה החוזרת ונשנית של הרשות לקפד את ראשה של הזרוע הצבאית של חמאס עמדה בבסיס הכישלון של הסכמי הפיוס האחרונים שנחתמו בין שני הארגונים.

סיפוח

לסיפורי האחדות והפיוס הפנים-פלסטיניים הציבור הפלסטיני חדל להאמין מזמן. כמו שהם קמים, ככה הם יורדים. זו גאות ושפל. ובעיקר שפל. אובדן האמון בניסיונות הכושלים האלה ניכר גם שלשום בשאלות העיתונאים שנכחו באולם ברמאללה במפגש הווירטואלי בין רג'וב (מהפת"ח) ועארורי (מחמאס), ובשיח שהתפתח ברשתות החברתיות לאחר מכן.

דומה שאפילו המסך המפוצל בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית התקשה להאמין והתבלבל לרגע כשבשני החלונות שנפתחו במסך הוצב פעמיים עארורי, משמאל תחת הכותרת ביירות, ומימין תחת הכותרת רמאללה, במקום להקרין את רג'וב מימין. רג'וב אגב פנה בסוף המפגש לציבור הפלסטיני ואמר להם במסר מחויך: "שימו בנו את מבטחיכם, והפעם – גם תאמינו לנו". הוא צחקק. גם הקהל החזיק אחריו.

רג'וב ועארורי הכריזו על "הסכם" שנרקם ביניהם: הסכם להכשלת תכנית הסיפוח של ישראל ותוכנית המאה של טראמפ. הסכם עבודה משותפת בשטח, "אנחנו באותה השוחה", אמרו. הם דיברו על שילוב כוחות ותמיכה הדדית בזירה המדינית, הדיפלומטית, המשפטית ובשטח. ערב קודם למפגש הווירטואלי נכנס רג'וב בלשכתו של אבו מאזן ברמאללה וחילץ מהראיס הודעה רשמית: "אבו מאזן מברך על המאמצים להשגת אחדות בשטח ותיאום פעילויות ההתנגדות העממית בין פת"ח לחמאס להכשלת הסיפוח". מנהיג חמאס הנייה, השוהה בקטר כבר יותר מחצי שנה, עמד בקשר טלפוני עם עארורי היושב בביירות, ולאחר המפגש הווירטואלי בין רג'וב לעארורי, בירך הנייה בהודעה רשמית על "השקת השלב החדש בפעילות המשותפת".

כותרת השלב הנוכחי, הבהיר רג'וב במפגש הווירטואלי, היא התנגדות שקטה, עממית, ללא שימוש מאורגן בנשק חם (התנגדות שקטה בז'רגון הפלסטיני לא פוסלת אבנים, מטענים, חפצים חדים, וגם לא פיגועי בודדים ובלבד שאינם יוצאים לפועל בהוראה מלמעלה. להתנגדות שקטה בז'רגון העזתי אפשר גם להוסיף רקטות ספוראדיות, פה ושם, אך לא ירי מסיבי).

מה באשר לשלב הבא, כלומר החל מהרגע שישראל תכריז על סיפוח ותוציא אותו לפועל? או אז תהיה הערכה מחדש, הכריז רג'וב. האם צפויה אינתיפאדה, הוא נשאל. רג'וב השיב באנגלית: "נחליט על הטקטיקה לפי מעשי ישראל… אינתיפאדה בעבורנו היא אמצעי… אם נידחק לפינה – כל האופציות פתוחות".

יותר משהמסר הזה נועד לאותת לציבור הפלסטיני שהדרך סלולה בפניו לכאורה לחידוש הפיגועים ולהצתת אינתיפאדה חדשה במקרה של סיפוח, הוא נועד לאוזניים אחרות, חיצוניות. מסר שכוון לשחקנים הרלוונטיים בניסיון להלחיץ אותם, להרתיע

העמימות היא מטרה בפני עצמה. יותר משהמסר הזה נועד לאותת לציבור הפלסטיני שהדרך סלולה בפניו לכאורה לחידוש הפיגועים ולהצתת אינתיפאדה חדשה במקרה של סיפוח, הוא נועד לאוזניים אחרות, חיצוניות. מסר שכוון לשחקנים הרלוונטיים בניסיון להלחיץ אותם, להרתיע. לגדוע את הסיפוח באיבו. מסר שנועד לחלחל אצל ישראל, ארצות הברית ומדינות ערב המתונות ובראשן מצרים וירדן, ולהזכיר להן נשכחות. ימים חשוכים ונוראים שאף אחד לא רוצה לחזור אליהם.

אבל המסר הזה, מזכיר נשכחות גם לרשות הפלסטינית עצמה. אפילו שחלפו להן כבר 20 שנה מפרוץ האינתיפאדה השנייה, הרשות לא איבדה את הזיכרון. היא וראשיה יודעים היטב שאינתיפאדה חדשה, או פיגועים בהכוונה של חמאס שייצאו מהגדה בתמיכת הפת"ח, או בשיתוף עם התנזים של הפת"ח – עלולים להמיט עליה כליה. מהר מאוד היא תאבד את שארית הלגיטימציה שהיא נהנית ממנה במחוזות שונים ברחבי הגלובוס. צעד כזה עלול להתברר כהתאבדות.

רג'וב

כל עוד אבו מאזן בראש הפירמידה ספק אם הוא ייתן יד לתפנית כה דרמטית בעלילה. האיש שחרת על דגלו את הסיסמה: לא לאינתיפאדה חמושה, לא לשימוש בנשק חם, לא לפגיעה באזרחים ישראלים בתחומי הקו הירוק, לא לפיגועי התאבדות באוטובוסים ובתי קפה, ספק אם ישנה את אורחותיו דווקא בגיל 85, לא בדיוק בדמי ימיו.

אבו מאזן, ככל הידוע, עוד שולט בעניינים, גם אם נחלש קמעה, ולעיתים ניכר שהוא מובל יותר מאשר מוביל. עיניו של הראיס עדיין פקוחות לרווחה. כמי שהיה ראש הדסק הישראלי באש"ף וצבר עוד שעות רבות עם בכיריה לאחר מכן, הוא מכיר את ישראל לפני ולפנים ויודע בדיוק מה יכול להלחיץ אותה. זו הסיבה שעצר את התיאום הביטחוני בשבוע האחרון של מאי השנה. הוא עשה זאת במטרה לאותת לישראל שבאין תיאום – חמאס יכול להרים ראש בגדה, ושיהיה קשה יותר לעצור פיגועי בודדים וגם עלולות להיות כתוצאה מכך תקריות של אש דו-צדדית בין צה"ל למנגנוני הביטחון הפלסטיניים בגלל קוצר בתקשורת וחוסר בתיאום בשטח.

זו גם הסיבה שהוא החליט בחודש שעבר להפסיק לקחת את כספי המיסים מישראל (כ-600-700 מיליון שקל בחודש). מדובר בכספים שהם שלו, וישראל רק אוספת אותם עבור הרשות ומעבירה אותם אליה כל חודש, והם מהווים מחצית מתקציב הרשות הפלסטינית. בהיעדרם, מתקשה הרשות להמשיך לשלם משכורות מלאות וסדירות ל-200 אלף פקידי הציבור שלה בגדה ובעזה, כולל אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. זה לבדו נועד לאותת לישראל שהיציבות הביטחונית בשטח עלולה להתערער בגלל מצוקה כספית הולכת ומחריפה. גם בגדה, אבל בעיקר מכיוונה של עזה, שהרי אם לקטר של כלכלת עזה – עשרות אלפי פקידי הרשות ברצועה – לא מוזרמת משכורת לחשבון, זה נופל על הראש של חמאס ששולט ברצועה, והוא עלול להסיט את האש לכיוון ישראל בגלל מצוקה כספית מחריפה בעזה.

אבל אבו מאזן לא טיפש, והוא זהיר מאוד. למרות שהתיאום הביטחוני שונמך, עד כה לא היו לכך תוצאות קשות בשטח. לא בהקשר של שגשוג מחדש של הפיגועים, ולא בהקשר של תקריות באש דו-צדדית בין צה"ל למנגנוני הביטחון של הרשות. סביר להניח שלא רק אלת המזל אפשרה זאת. אלא גם העובדה שבדרך כזו או אחרת, הרשות הפלסטינית דאגה שדברים יישארו ברמת האיום והברוגז, ללא אפקט בשטח שיהיו לו תוצאות העלולות להתהפך על הרשות אם חלילה תאבד שליטה. זו גם הסיבה שאתמול שילמה הרשות לפקידיה בגדה ובעזה משכורות חלקיות, לאחר עצירה של חודש.

השבוע, במפגש הווירטואלי ובאירוע ההשקה של מפגן האחדות התקשורתי בין רג'וב לעארורי, אבו מאזן שלף עוד קלף מוכר מסט הכלים שלו בעתות מצוקה. זה תמיד אותו הסט: עצירת התיאום הביטחוני, הפסקת לקיחת כספי המיסים מישראל, פנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ולמועצת הביטחון או לעצרת הכללית, ופזילה לכיוון חמאס. כן – גם הפזילה לכיוון חמאס תמיד מלחיצה את ישראל כפי שמבינים היטב ברמאללה וכפי שבא אתמול היטב לידי ביטוי בתקשורת הישראלית.

רג'וב, שמונה בידי אבו מאזן ל"פרויקטור הסיפוח", קיבל ממנו קארט בלאנש לשלוף את הקלף הזה. את קלף האחדות והפיוס, קלף "שילוב הזרועות עם חמאס". שוב – מדובר באיום. ומי מתאים לשליפת הקלף הזה יותר מאשר בכיר הפת"ח ג'יבריל רג'וב, שבמרוצת השנים הצליח להתנער מתדמית "הסוכן של ישראל" שניסו להדביק לו (לפני שנים רבות הצמידו לו יריביו את הכינוי: "גבריאל רגב") והשכיל להקפיד ולשמור על יחסים תקינים עם בכירי חמאס בעזה ובחוץ לארץ. רג'וב גם נתפס אמין יחסית, וללא דימוי המושחת שדבק באחרים. הוא פופולרי מאוד ברחוב.

צ'יקן

אם כן, בעת האחרונה הפלסטינים שולפים קלף אחר קלף בניסיון להרתיע את ישראל שאל לה לצעוד לעבר סיפוח. אך עיניו של אבו מאזן פקוחות לרווחה, כאמור. כשם שהוא יודע מה המשמעות של איבוד שליטה בגדה והעמדת כל מה שבנה ב-15 שנות שלטון בסכנה, הוא יודע היטב מה המשמעות של ברית דמים עם חמאס. והמשמעות היא יותר דמים מברית. ולא רק בדם ישראלי מדובר כאן.

ככל שהסיפוח מתקרב, ובהנחה שאינו מתרחק, זוהי שעתם הגדולה של הרג'ובים ברשות הפלסטינית. קרנם עולה. חוסיין א-שייח' שאחראי לקשרים עם ישראל, ומאג'ד פרג', ראש מנגנון המודיעין שאחראי לקשר הביטחוני עם האמריקאים והשב"כ, נדחקו מטבע הדברים קצת לפינה. השניים האלה אגב עוד משמרים ערוצי קשר והידברות פתוחים עם הישראלים. וכמו שזה נראה כרגע, הרשות הפלסטינית עדיין לא חותרת להתפרק מכל נכסיה, בטח לא לפני הבחירות בארה"ב בנובמבר. התקווה של רמאללה היא ביידן.

פעם, בשלהי האינתיפאדה השנייה, נשאל רג'וב האם ישנה אפשרות שנחזור אי פעם בעתיד לראות אוטובוסים מתפוצצים בתל אביב ופיגועי התאבדות, או שכל זה מאחורינו. הוא השיב בעברית בפס קולו הצרוד המוכר: "אנחנו לא חברת ביטוח"

אם ייבחר טראמפ לכהונה נוספת, והסיפוח יקרום עור וגידים, נהיה אולי באופרה אחרת. אם אבו מאזן ימות לפתע – גם בכך יש כדי לטרוף את הקלפים. האם אינתיפאדה חדשה אפשרית בנסיבות מסוימות? אני סבור שכן, כולל אוטובוסים מתפוצצים. פעם, בשלהי האינתיפאדה השנייה, נשאל ג'יבריל רג'וב בשיחה עם כתבים ישראלים, האם ישנה אפשרות שנחזור אי פעם בעתיד לראות אוטובוסים מתפוצצים בתל אביב ופיגועי התאבדות, או שכל זה מאחורינו. הוא השיב בעברית בפס קולו הצרוד המוכר: "אנחנו לא חברת ביטוח".

אז כן, אין פוליסת ביטוח לכלום. ההנחה שכל עוד אבו מאזן ניצב בראש לא סביר שיינתן אור ירוק לאלימות בלתי מבוקרת ובלתי נשלטת – שרירה וקיימת. כמובן, ככל שהדבר תלוי ברשות הפלסטינית, ולא הכול תלוי בה. גם אם ההנחה שהרשות הפלסטינית עודנה שולטת במצב שרירה וקיימת, והיא אכן שרירה וקיימת. ההנחה שהרשות בונה על ביידן כתקווה אחרונה ולא תעשה צעדים דרמטיים לפני שתתייצב התמונה בוושינגטון עם הבחירות בנובמבר, שרירה וקיימת אף היא. אך מה אם כל זה לא יקרה?

כהערה לעצמנו צריך תמיד לחזור ולהזכיר שייתכן שאנו בכלל שבויים בקונספציות מכוח האינרציה, וכל ההנחות המקובלות לעיל יתמוטטו כמגדל קלפים.

גם יכול להיות שכוונות הסיפוח, החלום הפלסטיני למדינה בת קיימא שהולך ונגוז, העובדה שאבו מאזן לא יחיה לנצח, והפלירטוטים עם חמאס – הם שילוב שעלול להתברר כמתכון לחזרה למסלול דמים. גם אם מדובר רק במשחקי צ'יקן של הרשות הפלסטינית, יעיד כל שחקן פוקר חובב כי גם במשחקי צ'יקן אפשר לאבד את הבית.

"מולדת על מיתר", כבר אמרנו. וכשהכול תלוי על מיתר אחד, מתוח מאוד, כל פריטה עליו עלולה להיות הרת אסון. וכשזו המציאות, כפי שאמר השבוע רג'וב, כל האופציות פתוחות.