ירושלים, ארכיון
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

למה הסגר הוטל רק על שכונות חרדיות בירושלים? שאלה טובה

לפי הנתונים של משרד הבריאות, חלק מהשכונות הערביות בירושלים אמורות להיכנס לסגר. את החולים אמורים להוציא למלוניות ולבודד אותם מבני ביתם, אבל כנראה שישנם שיקולים אחרים – שהציבור אינו מכיר. הסגר דילג על שכונות מזרח ירושלים – אולי כי מדובר בעניין יקר
סולימאן מסוודה | פרשנות
10 ביולי 2020
13:56

הסגר האחרון על חלק מהשכונות בירושלים ובבית שמש הוא דוגמה מופתית של איך ניתן לקבל החלטה ללא שום היגיון. זה לא סוד שעניין הטלת סגרים מקומיים במדינה הפך לוויכוח רגשי ופוליטי יותר מאשר ויכוח רציונלי. אנחנו, האזרחים, ממודרים מתהליך קבלת ההחלטה הדרמטית, ונבחרי הציבור חוטפים ביקורת – ובצדק. 

אתמול אישרה ועדת השרים להגדרת אזור מוגבל את הצעת משרד הבריאות להטיל סגר על שכונות רוממה, קריית צאנז ובעלז וקריית מטרסדורף בירושלים, וכן על שכונת הקריה החרדית ושכונת חפציבה בבית שמש. מישהו יודע על סמך אילו נתונים התקבלה החלטה זו? כמובן שלא. הרי משרד הבריאות והעיריות לא מפרסמות את פילוח החולים לפי שכונות. דיוני הסגר חסויים ולא מתפרסמים לציבור, ואין מסביר לאומי שירד אל העם ויסביר מדוע החליטה הממשלה לסגור שכונות שלמות באבחת חרב.

הנתונים שמגיעים מירושלים מדאיגים. בשבועיים האחרונים נרשם זינוק דרמטי במספר החולים בכמה מן האזורים, בעיקר בשכונות חרדיות וערביות. קחו לדוגמה את רמות: נכון לאתמול 169 חולים אובחנו – מתוכם 145 רק בשבועיים האחרונים. שכונת בית חנינא הערבית: 81 חולים – מתוכם 76 בשבועיים האחרונים. א־טור עם  68 חולים – בהם 60 חולים בשבועיים האחרונים. מטרסדורף עם 64 חולים – בהם 57 בשבועיים האחרונים. העיר העתיקה: 77 חולים – בהם 71 בשבועיים האחרונים.

אם לשפוט לפי הנתונים הללו, שכונות רבות צריכות להיכנס לסגר, בנוסף לשכונות החרדיות שכבר הוטל עליהן סגר. חלק מהן שכונות ערביות שהנתונים מצביעים בבירור על עלייה מדאיגה במספר החולים בהן. זה כמובן לא קרה – והסגר הוטל רק על שכונות חרדיות. למה? שאלה טובה.

נוסף על הנתונים היבשים, הגורמים המעורים בפרטים מספרים שבמזרח ירושלים יש בעיה קשה יותר ממספר החולים – יותר מ־90% מהחולים עדיין נמצאים בבתיהם ולא מתפנים למלוניות, גם בשל חוסר במלוניות, אבל בעיקר בשל מצוקות חברתיות

רשימת השכונות שהיו אמורות להיכנס לסגר בירושלים עברה אינספור שינויים. בהתחלה דובר על סגר בשכונת רמות, הר חומה, הר נוף ועוד. הרשימה צומצמה, הורחבה ואז צומצמה שוב. מישהו יודע למה? התשובה היא לא. בסוף, אנחנו התושבים צריכים לקבל את גזרת הסגר מבלי לשאול שאלות. לא פלא שהתושבים בסוף טוענים לאפליה.

אגב, בשכונת נווה יעקב אובחנו 78 חולים, בהם 71 בשבועיים האחרונים. מדוע לא הוטל עליה סגר?

נוסף על הנתונים היבשים, הגורמים המעורים בפרטים מספרים שבמזרח ירושלים יש בעיה קשה יותר ממספר החולים – מספר החולים שנשארים בבית ומדביקים אחד את השני בתוך המשפחה. למעלה מ־90% מהחולים במזרח ירושלים עדיין נמצאים בבתיהם ולא מתפנים למלוניות, גם בשל חוסר במלוניות הקורונה, אבל בעיקר בשל מצוקות חברתיות – מה תעשה משפחה בת שמונה נפשות כאשר האבא, שהוא בדרך כלל המפרנס היחיד במשפחה, יוצא להתבודד במלונית קורונה? על זה בפיקוד העורף לא חשבו.

עיריית ירושלים הציעה לפנות את כל המשפחה למלוניות בידוד, אבל במשרד הביטחון לא מוכנים לשמוע על זה, ואומרים שאין מספיק מלוניות שיכולות להכיל את כמות האנשים הללו.

גורם בעיריית בית שמש אמר לי אתמול שבסופו של דבר מי שמחליט הם פקידי משרד הבריאות שיושבים במשרדים שלהם ולא באמת מבינים מה קורה בשטח

נעבור לבית שמש. משרד הבריאות דרש להטיל סגר על שכונת חפציבה (37 חולים, נכון לאתמול), ושכונת הקריה החרדית (57 חולים). מדוע בעצם להטיל סגר על שכונות הללו? בגלל מספר החולים? ובכן, ברמת בית שמש א' לדוגמה, ישנם 52 חולים. רמת בית שמש ב' עם 51 חולים. לכאורה, השכונות הללו עונות על הקריטריון שקבע משרד הבריאות להטלת סגר על שכונה מסוימת – יותר מחולה אחד לכל 1,000 תושבים.

אז מדוע בסוף לא הוטל עליהן סגר גם? גורם בעיריית בית שמש אמר לי אתמול שבסופו של דבר, מי שמחליט הם פקידי משרד הבריאות שיושבים במשרדים שלהם ולא באמת מבינים מה קורה בשטח. לדבריו, הם לא מבינים שגם אם יוטל סגר על שכונה מסוימת, זה אולי ימנע הדבקה בין־שכונתית, אבל זה לא ימנע את המשך ההדבקה בתוך השכונה עצמה.

נוסף על כך, את הסגר צריך לתקצב. משרד האוצר ופיקוד העורף צריכים לספק מזון ושירותים למשפחות שיושבות בבית. מה קיבלנו בסוף? תהליך קבלת החלטות מעורפל ולא שקוף, סגר שאינו מהווה פתרון לבעיית ההדבקה, וגם פגיעה באמון במקבלי ההחלטות. כל זה מייצר בסוף את חוסר המשמעת שאנחנו רואים לאחרונה בקרב הציבור – וכך הגענו לגל השני של הקורונה.