טהרן

יומני טהרן | פרק 6 - משחק של דמעות

תמר משחקת באופן מושלם את המשחק, עד לנקודה שבה צריך לתהות: האם היא לא עברה את הגבול? גלית דיסטל-אטבריאן מעלה את רשמיה מפרק 6 (זהירות: ספוילרים)
גלית דיסטל-אטבריאן
15 ביולי 2020
13:38

לכל יומני הצפייה של "טהרן" >>

מתברר שאנחנו לא כל כך נחמדים, כלומר המטרות צודקות אבל הדרך, הו הדרך.

מבחינה תמטית "טהרן" הופכת את המוסד למקבילה החשאית של "הוט דוג בלחמניה" - אתה אוהב את זה מאוד אבל אתה לא באמת רוצה לדעת מאיזה בשר עשויה הנקניקיה, ומסתמן שעסקי הביון מלוכלכים ולא תמיד בריאים לנשמה.
ל-"טהרן" יש ביצים מהבחינה הזאת; היא לוקחת את אחת הפרות הכי קדושות במרחב הישראלי וקורצת לצופים מעל הגב של הדמויות - רוצים ביון ישראלי קשוח? אין בעיה, רק קחו בחשבון שזה כרוך בחטיפת נשים דקה אחרי ניתוח מציל חיים או בחיסול של סוכן איראני נאמן וטוב שנקלע לסיטואציה בלתי אפשרית. בקטנה.

הביון הישראלי ממשיך לשחק מלולכך. מנשה נוי - מתוך "טהרן"

וזאת רק אחת השאלות האתיות שהפרק הזה מציף, כי יש שאלה נוספת שאכנה אותה כעת "הרומן של תמר וסיק בוי": אם בפרק הקודם אפשר היה להניח את האופציה שתמר אשכרה התאהבה במילאד הסייען מבלי דעת, הרי שהפרק הזה נותן לנו תשובה חותכת - היא לא.
בסצנה שנראית כמו הומאז' לסרט "ניקיטה", תמר מפלרטטת באופן משכנע ביותר עם בן הזוג החדש שלה. הבימוי המניפולטיבי (במובן הטוב של המילה) גורם לצופה להשתכנע כמעט שהזוג הצעיר, הטרי והמאוהב הזה אינו שונה מזוגות צעירים וטריים בעולם, כלומר מעצבן מרוב פוצי מוצי וקיצי בגב: מתנשקים כל הזמן, מאושרים עד אין קץ, מצחקקים כמו צמד כלכלבים מתקתק וגורמים לצופה לשאול את עצמו - הלו, הלו, את סוכנת מוסד גברת, תתאפסי על עצמך, את במדינת אויב!

אבל ברגע שתמר נכנסת לרגע לחדר האמבטיה, פותחת את ברז המים (ניקיטה, הו ניקיטה), יוצרת קשר עם בסיס האם בישראל - תוך שנייה הקול שלה משתנה, האינטונציה מתחלפת, המבט המאוהב סר מהעיניים ואנחנו מבינים שמדובר בוואחד מאמא קשוחה ובמשחק מצוין של ניב סולטן.
ככל שהפרק מתפתח, השאלה האם מילאד ישתף פעולה עם תמר צפה ועולה, בטח עכשיו כשמתברר לו שהיא אינה מתנגדת משטר אלא משהו אחר, גדול יותר, מפחיד יותר, מאיים יותר שהשתלט על חייו. ההבנה שתמר אולי מחבבת אותו אבל תחסל אותו בהינד עפעף אם הוא יפריע - הולכת ומתחדדת גם לו וגם לצופים.

אז היינו בכלל בשאלה האתית והנה היא מוצפת במלוא הדרה - האם קיום יחסי מין מלאים של סוכנת ביון קרת רוח הם מחיר סביר עבור בטחון המדינה? כלומר היום, בעיקר פוסט מהפכת "מי טו", השאלה האם אנחנו כחברה מסכימים עם זה שנשים יספקו שירותי מין עבור המולדת, עלולה לקבל תשובה מעורבת.

אהבה נאיבית, לכאורה. ניב סולטן ושרבין אלנבי - מתוך "טהרן".

אבל בואו נניח לרגע את השאלות המוסריות שהסדאה מציבה מול הפרצוף של הצופה ונתמקד במה שחשוב ויאה לחודש יולי מהביל של קיץ וקורונה - "טהרן" מצליחה ליישם את הכלל הכי חשוב וקריטי עבור כל סדרת ריגול - היא שומרת על מתח שיא כבר בפרק השישי במספר: אין נפילות, אין רגע דל והעלילה שכתובה היטב נמצאת בדיוק על ציר הזהב של מותחנים מהסוגה שלה: מותחת מאוד אבל קומוניקטיבית ולא מייגעת.
פרהאם, חברו הטוב של מילאד נאלץ לייצר תקלה בחברת החשמל בניגוד לרצונו, בעוד חבר נוסף שלו- קארים, נרצח אחרי שעלה על זהותה האמיתית של "ז'ילה". בינתיים, פראז פותח ציר חדש ומותח מול המוסד כשהוא מתכנן חטיפה תמורת חטיפה, ומעל הכל נמצאת יעל קדוש בתוך האוזנייה של תמר. או כפי שהפתגם הפרסי המוכר אומר - כשלירז צ'רכי בשטח אף אחד לא במתח. כלומר כן במתח, אבל העובדה שתמר כבר לא לבד יותר בארץ אויב אלא מתקשרת באופן מתמיד עם המוסד מרגיעה קצת את העצבים הרופפים.

עזרה בדרך. לירז צ'רכי - מתוך "טהרן"

אבל גולת הכותרת של הפרק הזה נעוצה לפחות עבורי במרדכי - אביה של תמר. אני פשוט מכירה את מרדכי ריביניאן, כי הוא מזכיר את אבא שלי: המבטא שלו, טוב הלב שלו, האהבה העצומה שלו לבתו, העובדה שרק בגלל שריחם על ארזו הבוגדנית, שזנחה את אחותה בזמן שגססה מסרטן וגורמת לו עכשיו לסכן את חייו שלא מדעת, גרמו לי לרצות לחבק אותו ולגונן עליו בגופי מפני הבאות.

לצד כל סצנות המתח המרהיבות בפרק הזה, עבורי הסצנה הקטנה והאנושית בה תמר מקשיבה להודעה של אביה היא הסצנה המרגשת מכולן. יותר מזה - הסצנה הזאת הרסה אותי לגמרי.
האהבה והחום שיצאו מקולו של האב כשהוא דיבר אל בתו, מקור גאוותו ומשוש חייו, איששה עבורי את מה שתמיד ידעתי: אקשן, אקדחים, מרגלים ומתח זה אחלה - אבל הסיפור האנושי הוא תמיד הכי מעניין ונוגע.

 מביא ניצוץ קטן של אנושיות בים של בגידות ומזימות. אלכס נאקי - מתוך "טהרן"

בחזרה לעמוד הראשי של "טהרן" >>