אריאל שרון
צילום: פלאש 90

אריאל שרון התאהב בקרב מול הימין האידיאולוגי – והלך אל הקצה עם תוכנית ההתנתקות

האיש שאיגף מימין את בגין, שמיר ונתניהו, והיה ממקימי תנועת הליכוד, חתך עמוק שמאלה כראש ממשלה. ההתנגדויות והעימותים הסוערים בתוך מפלגתו רק דרבנו את שרון להמשיך במהלך שיקרע את החברה הישראלית – ויסתיים בפירוק הליכוד והקמת תנועה חדשה
יואב קרקובסקי
02 באוגוסט 2020
16:33
עודכן ב 10:43

את הסימנים הראשונים לשינוי הדרמטי שהתחולל אצל אריאל שרון, אפשר היה למצוא כבר בשנת הכהונה הראשונה שלו כראש ממשלה. מי שהיה מנהיגם של המתנחלים, ומי שהקפיד ברוב שנותיו לעמוד בראש ועדת השרים לענייני התיישבות בכל הממשלות שבהן כיהן כשר, שינה את טעמו. במהלך שנת 2001 הוא דיבר לראשונה על הצורך להפסיק את הכיבוש על עם זר. זה עבר כמעט לחלוטין מתחת לרדאר, לא רבים הבחינו בשינוי הזה.

15 שנה להתנתקות: פרויקט מיוחד של כאן חדשות

זה היה כבר בספטמבר 2001. אריאל שרון, מנהיגו הנערץ של הליכוד, האיש שאיגף מימין את מנחם בגין, את יצחק שמיר ואת בנימין נתניהו, מנהיגי הליכוד לפניו, חתך שמאלה כשנבחר לראשות הממשלה. האיש שדחף את בגין למלחמת לבנון הראשונה העקובה מדם, האיש שיזם ביחד עם דוד לוי ויצחק מודעי את החישוקים על יצחק שמיר מפני ועידת מדריד. האיש שהאשים את נתניהו בפני חברי מרכז הליכוד: "איני יודע למי להאמין לידך הימנית או לידך השמאלית". האיש שעלה להר הבית ערב ראש השנה 2000, מהלך מתריס מול הממשלה ומול ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, באמצע שיחות מדיניות בין הצדדים, חתך שמאלה – עמוק.

  לא רבים מראשי הממשלה מצליחים במהלך הכהונה שלהם להפוך את המציאות באופן כל כך בלתי צפוי. כנס בחירות של הליכוד ב-2001 (צילום: פלאש 90)

הוא, שהאשים את כל מי שהיו סביבו בכניעה לטרור הפלסטיני, ולדרישות של ערפאת, הפסיק לדבר ימנית, והתחיל לדבר שמאלית. אריאל שרון, הדמות המגונה ביותר על ידי השמאל, ובעיקר ארגון "שלום עכשיו", בימי מלחמת לבנון הראשונה, היה למנהיג הימין הראשון שהגדיר את האחיזה ביהודה שומרון וחבל עזה - כיבוש. "יש להפסיק את הכיבוש", אמר בנאום בסוף 2001 בלטרון.

לא רבים מראשי הממשלה מצליחים במהלך הכהונה שלהם להפוך את המציאות באופן כל כך בלתי צפוי. לוי אשכול, האפרורי והגלותי, הפתיע ביכולות שהפגין בניהול מלחמת ששת הימים. את הקרדיט לא הוא קיבל, אלא הדרג הצבאי ושר הביטחון משה דיין, שנכנס לתפקידו ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. מנחם בגין הפתיע את הציבור הישראלי, ובעיקר את יריביו הפוליטיים, שהוא זה שהוביל להסכם השלום הראשון בין ישראל לבין גדולת אויבותיה – מצרים, תמורת נסיגה מלאה משטחי סיני, בניגוד מוחלט להבטחותיו והאידיאולוגיה שלו. אפילו בנימין נתניהו הפתיע בכך שיישם את הסכמי אוסלו, נגדם ניהל קמפיין ציבורי, והיה למי שמימש את הנסיגה מחברון - הסכם עליו חתמה ממשלת רבין-פרס לפניו. אפילו אהוד ברק הצליח להפתיע בקיום הבטחת הבחירות המרכזית שלו - נסיגה מלבנון - אבל הפתיע עוד יותר בהתרסקות הפוליטית המהדהדת שלו והכהונה הכול כך קצרה בראשות הממשלה, לאיש שהיה הבטחה כה גדולה שהתנפצה.

במהלך שנת 2001 שרון דיבר לראשונה על הצורך להפסיק את הכיבוש על עם זר. זה עבר כמעט לחלוטין מתחת לרדאר

אריאל שרון עשה את כל אלה - ואף יותר. האיש שדחף את מפעל ההתנחלויות, וקרא בשנות ה-90 למתנחלים "רוצו לתפוס את הגבעות", ראה כעת את המפעל הזה חלק מה"כיבוש" - ביטוי שהיה שמור לשמאלנים כבדים. אפילו במפלגת העבודה ההיסטורית של אותם הימים מיעטו להשתמש בביטוי "כיבוש". קשה להיזכר אפילו בשמעון פרס משתמש בביטוי הזה. העבודה בחרה להשתמש בביטויים מכובסים, ביטחוניסטים יותר. שרון הלך אל הקצה. הוא דיבר בשפה של רן כהן וזהבה גלאון, לא בשפתם של יצחק רבין ומנהיגי העבודה, שדבקו במינוחים מתונים יותר.

התבצרות המורדים מהליכוד, והטלפון לאשתו של דני נווה

את תנועת הליכוד שרון יצר ביחד עם בגין ב-1973 מחיבור של כמה מפלגות, בהן חירות בהנהגת בגין, הליברלים, המרכז החופשי של שמואל תמיר ואהוד אולמרט, ומפלגתו שלו - שלומציון. אחרי כישלון מלחמת יום הכיפורים, המותג החדש לא הצליח לנצח בבחירות את ממשלת הכישלון של גולדה מאיר ומשה דיין. אחרי התפטרות גולדה מראשות הממשלה בעקבות דוח אגרנט, קרא לשרון ראש הממשלה יצחק רבין לשמש יועצו לענייני ביטחון. שרון נענה לקריאה, ועזב את בגין והליכוד לכמה שנים. הוא חבר אליהם מחדש ב-77', במהפך.

ב-2001, כשהוא ראש ממשלה, שרון יוצא נגד תנועתו. הוא מאמץ את הדגל של המפלגה השכנה, ורוצה להשלים מהלך מדיני משמעותי שיכול להיות גם חד צדדי. בעוד שלכל מנהיגי הליכוד לפניו, היה את אריאל שרון, לו – לשרון - לא הייתה ממש התנגדות בתחילת הדרך. הוא החליף את נתניהו לאחר התבוסה לאהוד ברק ב-99'. נתניהו הגיע לשפל כל כך נמוך שאנשיו של שרון כלל לא האמינו שקיים סיכוי שיחזור. לפני בחירות 2001, הכנסת שינתה את החוק כך שנתניהו, שהיה אזרח ולא חבר כנסת, יוכל להתמודד לראשות הממשלה בבחירות המיוחדות שהיו בישראל, בחירות רק לראשות הממשלה, שכן הכנסת ה-15 לא פוזרה. נתניהו בחר לשבת על הגדר. בליכוד הבינו שיש מלך חדש - וזה שרון. גם שרון הבין את זה, ולאט לאט גילה שיש לו שחקן ספסל על המגרש שלא מתכוון לעשות לו הנחות, וזה האזרח המודאג בנימין נתניהו.

  העובדה שנתניהו התייצב מולו, רק תדלקה את שרון. אריאל שרון ובנימין נתניהו (צילום: פלאש 90)

כבר בחורף 2002 כינס נתניהו את מרכז הליכוד, על מנת להכריז על התנגדות להקמת מדינה פלסטינית. המרכז הזה היה סוער במיוחד, והצביע בקלפיות נגד הקמת מדינה פלסטינית. אחרי ההצבעה ראש הממשלה, מנהיגה של תנועת הליכוד, עלה על הבימה ואמר: איני מחויב לעמדה מפלגתית, אלא למה שחשוב למדינת ישראל. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, 99% מההחלטות נובעות ממניעים אישיים והרצון להחליש את היריב. העובדה שנתניהו התייצב מולו, רק תדלקה את שרון להניע את תוכניתו המדינית קדימה.

תוכנית ההתנתקות החד צדדית מרצועת עזה התפתחה כתוכנית מדינית שנועדה בראש ובראשונה להחליש את הרשות הפלסטינית, ולאו דווקא לחזק אותה. בתחילת התהוותה הנהיג את הרשות ערפאת. היעדר הרצון המופגן של אריאל שרון להיפגש אתו ולקיים אתו דיאלוג כלשהו, דחף את שרון לכיוון החד צדדי, ללא הסכם עם הרשות.

התוכנית התגבשה על ידי צוות היועצים הקרוב של שרון, "פורום החווה", שבו הייתה נציגות נרחבת גם לשני האנשים הקרובים ביותר לראש הממשלה באותם הימים - שני בניו, ח"כ עומרי שרון, הבן הצעיר, והבן המבוגר, גלעד שרון. השניים לקחו חלק בצוות הייעוץ הזה, שבו היו גם אנשי לשכתו הקרובה של ראש הממשלה.

העימות הפנימי בליכוד לא נרגע. בתוך המפלגה קמה תנועה בראשותו של עוזי לנדאו, שהנהיג לא פחות מ-13 חברי סיעה - "המורדים". אלו סירבו לקחת חלק בהליכי החקיקה שתכליתם פינוי חלקי ארץ בניגוד להחלטת מרכז הליכוד מחורף 2002. הם קיימו כנסים, גייסו חברי מרכז, כינסו את מרכז הליכוד ואילצו את שרון לקיים משאל בקרב כלל מתפקדי המפלגה - יותר מ-200 אלף באותם הימים.

ההקלטה של אריאל שרון לפני ההכרזה על ההתנקות: "לא מתכוון לעקור שום יישוב"

Kan Bet - כאן ב · שרון לפני ההכרזה על ההתנתקות: "לא מתכוון לעקור שום יישוב יהודי"

שרון הפסיד במשאל הזה. חברי הליכוד אמרו "לא" להתנתקות. אחרי ששמע את המחאה, שרון המשיך לדהור קדימה. העימותים הללו בליכוד רק הטעינו אותו באנרגיה. כל יום בכנסת שבו היה עימות בסיעה, בוועדות או במליאת הממשלה, מילא אותו ברצון לנצח את תנועתו, את נאמניו של יריבו נתניהו. נתניהו באותם הימים מעודד ומתדלק את המורדים בליכוד, אך גם משמש כשר אוצר בממשלה. הוא מביע התנגדות פומבית לתוכנית, אך מצביע בכנסת בעד החוקים שמאפשרים לה להתקיים.

יאסר ערפאת נפטר בבית החולים בפריז בנובמבר 2004. תוכנית ההתנתקות הייתה אז כבר אחרי שלבי הבנייה המרכזיים שלה. חלק לא קטן מהחלטות הממשלה כבר התקבלו, וחוקי הפינוי-פיצוי לתושבים כבר עברו שלבי חקיקה בכנסת. למרות יציאתו של ערפאת מן התמונה, וכניסתו של אבו מאזן תחתיו, המשיך שרון בגישתו החד צדדית למהלך. גם הלחץ של הממשל האמריקני, ושל אבו מאזן עצמו, לנסות להגיע להסכם שיטיב עם שני הצדדים – נדחו בידי שרון. הוא בחר ללכת על מהלך חד צדדי.

כל יום בכנסת שבו היה עימות בסיעה, בוועדות או במליאת הממשלה, מילא את שרון ברצון לנצח את תנועתו, את נאמניו של יריבו נתניהו

בסוף אותו החודש מגיע חוק פינוי-פיצוי להצבעה במליאת הכנסת. המורדים בליכוד, ועימם עוד כמה שרים, מודיעים שיצביעו נגד. בראש המורדים בנימין נתניהו, ואיתו לימור לבנת שרת החינוך ודני נווה שר הבריאות. הם התבצרו באחת הלשכות בכנסת, וסירבו להגיע להצביע. שרון לא ממש קיים איתם משא ומתן. הוא ישב ושמע במליאה את הדיון. אנשיו הפעילו לחץ על השרים להצביע בעד. עיקר הלחץ הופעל על נווה. אחד מיועציו של שרון טילפן לאישתו צילי, ואיים עליה שדני לא יהיה יותר שר. הסצנה הזו הגיעה לסדרה "פולישוק", בגרסה קומית. בערב הדרמטי הזה – שום דבר לא היה קומי ולא סאטירי. אלא ששרון מאוד אהב את ההתנהלות. השרים המתבצרים נכנסו למליאת הכנסת אחרי מעבר במסיבת עיתונאים מאולתרת בקומת הממשלה, והצביעו ביחד עם הממשלה. שרון ניצח בעוד סבב.

המתנחלים לא קראו נכון את שרון בזמן אמת

במקביל לתוכנית ההתנתקות, היה נתון ראש הממשלה שרון בחקירות בחשד לעבירות פליליות. יריביו בליכוד ומחוצה לה האשימו אותו שקידום התוכנית המדינית הזו, כל תכליתה לקבל חיבוק מהתקשורת השמאלנית. צבי הנדל, חבר כנסת של האיחוד הלאומי, איש גני טל בגוש קטיף, ומי שהיה ממעריציו של שרון, הגדיר זאת בסיסמה: "עומק העקירה כעומק החקירה". הנדל לימים ידע לומר לי שהמתנחלים לא קראו נכון את שרון. ההיאחזות שלו בהתנחלויות כיו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות לא הייתה אידיאולוגית, אלא פרקטית - מתוך שיקול מפאיניקי. שרון, כך הם הגדירו אותו בלעג, היה אחרון המפאיניקים, כלומר, היאחזות באידיאולוגיה מתוך אינטרס.

רק בראייה לאחור ידעו לנתח ראשי המתנחלים מה עבר על שרון. בשיחות במהלך גיבושה של תוכנית ההתנתקות נזכר הנדל באירוע שהיה ערב הקמת הר ברכה ליד שכם באמצע שנות ה-80. שרון קידם את הקמת היישוב, בניגוד לעמדתם של ראשי זרועות הביטחון. שרון אמר אז, נזכר הנדל בדיעבד, כי מטרת הקמת הר ברכה, היא קלף מיקוח מול הפלסטינים. ואת זה הוא אמר עשור לפני הקמתה של הרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו.

  רק בראייה לאחור ידעו לנתח ראשי המתנחלים מה עבר על שרון. הפגנת ימין נגד אריאל שרון לפני ההתנתקות (צילום: פלאש 90)

בכדי להעביר את תוכנית ההתנתקות עשה שרון מהלך אחד נוסף - הוא צירף את מפלגת העבודה לממשלתו על חשבונה של סיעת שינוי בראשותו של חברו הטוב, יוסף טומי לפיד, ששימש שר המשפטים בממשלה שהוקמה ב-2003. את מפלגת העבודה בראשותו של שמעון פרס, היה צריך שרון על מנת להוביל את המהלך, במה שנראה כמו ממשלת אחדות לאומית. בינואר 2005 נכנסה העבודה לממשלה, בניגוד לעמדתם של חברי מפלגתו בליכוד, שלא רצו את העבודה איתם באותה הקואליציה. ככל שההתנגדות בליכוד גברה – הואץ המשא ומתן בין אורי שני, מקורבו של שרון, לבין חיים רמון, מטעמו של פרס.

שרון התאהב בקרב מול הימין האידיאולוגי. מהלך ההתנתקות היה אחד מהמהלכים הפוצעים ביותר שחוותה החברה הישראלית. לאחר ביצועה של התוכנית, שקרעה את ישראל, שרון המשיך בעימות הפוליטי הזה עד לכדי פירוקה של תנועת הליכוד, אותה הוא הקים 22 שנים קודם. ההתנתקות הייתה המנוע, הרצון להקים תנועה חדשה - הייתה התוצאה.